עכשיו ולתמיד-מאלפוי.

 
הרמיוני לא יכלה לומר בדיוק מה הפך לשונה  בינה לבין דראקו אבל היא ידעה שזה אחרת, הוא הרבה לאחוז בידה בכדי להוביל אותה במקומות
( לטענתו הסיבה לכך  היא שהיא נהפכה למגושמת יותר), הסיפור לפני השינה הפך להיות מנהג בין השניים ומידי פעם הוא היה נרדם בחדרה אך זה  
לא הטריד אתה, וזו בדיוק הייתה הבעיה. היא החלה להבין שהלב הדופק במהירות, שהפרפרים בבטן והרצון ששפתיו שוב יהיו על שפתיה הם לא תופעות לוואי של הריון.
אלא אם כן קיימת מחלה שנשים הריוניות נמצאות בסיכון אצלה, מחלה מהסוג שגורם להתאהבות בבלונדינים יהירים, כסופי עיניים שעונים לשם דראקו מאלפוי.
את הלב היא רצתה להרגיע, את הפרפרים התאורטיים (לצערה) היא ביקשה למחוץ ואת הרצון היא פשוט רצתה להעלים. הרמיוני הציצה בו עכשיו ונשכה את שפתה, הם
צעדו זה לצד זה ידיהם משתפשפות זו בזו באופן סתמי, שערו נראה זהוב יותר כשהשמש שהקדימה לשקיעה השתקפה בו, היא הסירה במהירות את מבטה כשהבינה שהיא בוהה בו.
"אתה רעב?" היא שאלה בפתאומיות, חשק לא רצוני שהיום הזה לא יגמר התעורר בה, היא לא חיכתה שהוא יענה "אין לי כוח להכין משהו טעים ואת כישורי הבישול שלך אנחנו עוד
זוכרים מן עוגת יום ההולדת שלי אז מה דעתך על מסעדה?"
הוא הסתכל עליה במבט פגוע "העוגה שלי הייתה מושלמת, זה שיש לך חוש טעם נוראי זאת לא אשמתי."
הרמיוני גלגלה את עיניה אך חייכה חיוך קטן שדראקו לא הבחין בו, "מה עם המסעדה הזאת?" היא הצביעה על מסעדה מוגלגית קטנה שהעצים מסביבה
קושטו באורות קטנים שהזכירו להרמיוני את לחש הזהרוריות, "היא מוגלגית" דרכו הכריז בפנים זעופות, "חשבת שהתגברת על הדעות
הקדומות שלך כשבכית מתי שהחיה כמעט מתה בסיפור של יפה והחיה."
"אני לא בכיתי!" הוא מיהר לומר בכעס ומבוכה " אני לא!, אלו היו דמעות של עייפות..פשוט תשתקי."
הוא אמר בכעס והרמיוני החניקה צחקוק והלכה במהירות לתוך המסעדה ובכך קבעה שהם אוכלים שמה, זכות אשר שמורה לנשים בהריון.
לשמחתה של הרמיוני מסתבר שזו הייתה מסעדה איטלקייה, היא הזמינה רביולי ברוטב עגבניות המאכל האהוב עליה ודראקו הזמין פיצה בהמלצתה של הרמיוני
מכיוון שהוא לא טעם אחת אף פעם. בסופו של דבר הוא נאלץ להודות שזה לא היה גרוע כמו שהוא חשב שזה יהיה.
הם יצאו מן המסעדה, הלילה כבר תפס את מקומו והאור החלקי של הירח איתו, "עכשיו עוד מעלתך אפשר לחזור לבית?" דראקו שאל בפיאוק משועמם.
"האא, האא" הרמיוני השיבה בחוסר ריכוז מבטה היה נתון לשמיים עיניה סרקו את הכוכבים, היא ספרה כל כוכב שעיניה החומות יכלו לקלות תוך כדי ההליכה.
"מה את עושה" דראקו שאל בסקרנות  לאחר שתי דקות של שקט מוחלט ביניהם.
היא הסיתה את עיניה מן הכוכבים במבט כמיהה ועצב והסתכלה על הרחוב, "זה מטופש" היא הסבירה "ואם אני אספר משהו מטופש שקשור אלי את תספרי?"
היא חייכה בשטניות והנהנה בחיוב "כמו שאת יודעת אין לי אחים או אחיות ואחוזת מאלפוי מרוחקת מכל בית ישוב אחר  אז הייתי בודד לעיתים גדולות והייתי משחק עם גמדוני הבית"
"זה לא מטופש, זה דיי חמוד" היא הכריזה בחיוך רך  "והאמת וזה כנראה גם מסביר כמה דברים" היא חשבה על הילד הבלונדיני שגמדוני הבית מילאו את כל בקשותיו במשחקיו.
"טוב אבל זה מטופש בשבילי, עכשיו תורך."
"זה משחק שהייתי משחקת עם עצמי, לפני שלמדתי בהוגוורסט הייתי בבית ספר יסודי, לא היו לי הרבה  חברים אז-"
"קשה לי לתאר למה" דראקו אמר בנימה צינית למדי אך למרות שזה הכאיב לה מעט היא ידעה שהוא לא מתכוון לפגוע בה.
"הייתי נוהגת לספור את הכוכבים בשמיים ולחשוב שאלו האנשים שדואגים לי, או שאלו מספר המשאלות שאני יכולה לבקש ודברים כאלה."
"איך עושים את זה, הקטע עם המשאלות  צריכים לספור ואז מה?" דראקו שאל בתמיהה עיניו סורקות את השמיים וידיו בכיסיו. "ואז אתה עוצם עיניים ומבקש מספר משאלות כמספר הכוכבים שספרת" היא פירטה בהתרגשות ,"הינה תראה אותי ואז תנסה" היא אחזה בזרועו ועצרה אותו במקום הוא נראה מופתע לרגע ואז הרים את עיניו לשמיים בחזרה כאשר הרמיוני הסתכלה עליהם גם. "אחד ,שתיים, שלוש, ארבע"
"יש אחד שם" דראקו הצביע על כוכב קטן ומהבהב "חמש, שש ונראה לי שזהו" הרמיוני עצמה את עיניה ושילבה את ידיה פיה נע ללא מילים. דראקו הביט עליה בשעשוע היא נראתה יותר כמו ילדה קטנה מאשר אישה מבוגרת הוא כרע על ברכו כך שהיה בגובה ביטנה, הוא הניח יד אחת על ביטנה של הרמיוני גורם לה להשתנק בהפתעה, ובלחישה מתוקה אמר "בן, אמא שלך מטורפת".
"ואבא שלך אידיוט מרושע" הרמיוני הוסיפה בכחכוח גרון ודחפה את דראקו כך שנפל על הישבן.
הוא התרומם מן המדרכה שהייתה נקיה להפליא, "היי רק צחקתי" הוא מיהר להשיג אותה, ההתגרויות בהרמיוני גרינג'ר תמיד גרמו לו להיות במצב רוח נפלא. "הרמיוני חשבת כבר על שמות?"
"הרמיוני?" דראקו שאל בתמיהה כאשר מבטה היה מיושר לקדמת הרחוב הבית שלהם כבר נראה מן הקצה.
"הרמיוני, הרמיוני, הרמיוני, הרמיוני גרינג'ר" הוא יותר זימר משועשע מן ההתנהגות הילדותית שלה.
"הרמיוני, הרמיוני, הרמ-אונ-ניני, הרמיוני , הרמי, מיוני, הרמיוני, כדי שתעני לי אני יכול להמשיך לנצח" הוא אמר עם חיוך מרושע שמדגיש את העובדה שאין לו כוונה להפסיק.
היא נאנחה, ובאופן בלתי מודע לפתה את ביטנה בעדינות "חשבתי על שלושה: אוריון, הוגו וכריסטיאן"  
"הוגו זה מטופש" הוא אמר בהיסח דעת והרמיוני החלה משום מה לאהוב את השם הזה יותר, "אני חשבתי  על סקורפיו, ,וויל וקווינטון"
"אתה ממש גרוע בבחירת שמות"
"הם לא כאלה נוראים" דראקו התעקש "מה דעתך על כריסטיאן וויל מאלפוי?"
"זה נשמע דווקא נורמאלי, באופן כזה שלא יצלק אותו לכל החיים" היא הודתה "אני יחשוב על זה"
דראקו פתח את דלת ביתם באמצעות שרביטו לפני שהרמיוני הספיקה להוציא את המפתח ונכנס לחדרו הרמיוני הלכה
לחדרה גם כן בכדי להתארגן לשינה, היא בדיוק התכוונה להיכנס למיטה כאשר דראקו תיקתק בדלת חדרה.
"תיכנס" היא אמרה  בפיאוק, "מה אתה רוצה?" היא שאלה את הבלונדיני שהיה לבוש עדיין בבגדי העבודה שלו הוא ניגש אליה והתיישב על קצה המיטה.
"חשבתי על זה והחלטתי שאנחנו צריכים לדבר על מיליון דברים"
"דראקו אני עייפה"
"זה לא סובל דיחוי!"
"דברים כמו מה?"
"את האימא של הילד שלי ואני לא יודע דבר עלייך"
הרמיוני חשבה על זה לרגע, אומנם היא עייפה אך זה נשמע מפתה מידי אולי היא תגלה דבר מביך לחלוטין ותוכל להשתמש בו.
"אני יענה לך בתנאי שאתה תענה לי על אותם שאלות, מה אתה רוצה לדעת?" הרמיוני שאלה בזמן שהיא כבר התמקמה במיטה.
"מה הצבע האהוב עלייך שלי, כחול"
"צהוב, צהוב רך של לפני השקיעה"
דראקו דמיין את המראה של הזהוב הרך לפני שהמשיך "חיה אהובה, חתול"
"גם"
"מאכל אהוב ,פשטידה"
"רביולי"
הם המשיכו ככה כל אחד מהם מסרב להיכנע לשינה, עד שהשאלות נהפכו לאינטימיות בהדרגה.
"נשיקה ראשונה?, פנסי"
" ויקטור קרום ומסכן שכמוך"
"שיברון לב ראשון?, לא היה כזה" דראקו הכריז בגאווה והרמיוני גיחכה בבוז "רון"
"אהבה ראשונה?"
"רון" הרמיוני אמרה בנוסטלגיה לשנות לימודיה ולפעם הראשונה שהבינה שהיא מאוהבת בחברה הטוב, "רגע אבל מי שלך?, תן לי לנחש לא הייתה לך כזו"
"אני לא בטוח" דראקו מהורהר יותר מתמיד אמר.
"למה אתה מתכון?" הרמיוני שאלה מרחמת עליו מעט.
"רק כדי להיות בטוח, איך זה מרגיש?"
היא הצביעה על ליבו "אתה מרגיש שהלב שלך דופק מהר מהר, ורוב המחשבות שלך מוקדשות אליו, אתה בדרך כלל יודע שאתה מרגיש משהו
כשאתה מנשק או נוגע באותו אדם, ככה הבנתי שאין לי רגשות לויקטור קרום"
"אני מבין  הוא קירב את פניו החיוורות לפניה שנחו על הכרית, אם היה ניתן לומר שלפני רגע היא הייתה ישנונית כבר אי היה אפשר לומר זאת.
"מה אתה עושה?" היא שאלה נרעדת מעט.
"בודק אם יש לי רגשות אלייך, זו שיטה אמינה מאוד ככה שמעתי"
"מאלפוי!" הרמיוני הצטעקה באיום לא היה לה לאן להתחמק פניו סנטימטרים פניה, "את תמיד תוכלי להרביץ לי אם את לא תרגישי כלום" היא לחש בפיוס
שניה לפני ששפתיו רפרפו על שפתיה ואז לא היה ברור מי ניצמד למי אבל הנשיקה שתחילה הייתה פשוטה ותמימה החלה להיות סוערת.
"תינשאי לי" דראקו אמר בלחישה כאשר הם התנתקו זה מזה ראשיהם צמודים זה לזה כך שלא היה להם מנוס מן המבט של אחת השני.
"מה?" הרמיוני שאלה בבלבול "תינשאי לי, קיבלתי את התשובה שלי, עכשיו הייתי רוצה לקבל את שלך" הוא התנתק מימנה וצחק בייאוש מסוים.
"אני מסתובב בדבר הטיפשי הזה בכיס כבר שבוע. אני לא יודע אם את האהבה הראשונה שלי אבל אני בטוח שאת האחרונה"
  הוא הוציא מכיסו טבעת זהובה עם יהלום עליה, לא מהסוג המגונדר אלא הקלאסי הוא הניח אותה על השידה לצד הרמיוני
 "אני אוהב אותך"  הוא ביטא כל מילה באיטיות ובבהירות, "אני יודע שאני אידיוט לפעמים שיכול להיות עקשן ואכזרי
ושהתנהגתי אלייך באופן מפלצתי שכלל קללות  ומיליון דברים נוראים אחרים, אני יודע את זה. אין לי מילים להסביר את זה ואני מצטער ואבל אני-"
רצף דיבורו נקטע בגלל שהרמיוני אחזה בזרועותיו ומשכה אותו אליה, "אתה מדבר יותר מידי" היא לחשה ונישקה
אותו שוב הפעם נשיקה עדינה אך מספיקה בכדי שתגרום לו להבין שזה כן.

הפרק הקודם		הפרק הבא