עשן ומראות

פרק 11:

כאב רפאים

היא חלמה שהיא הולכת שוב לגנוב את הענק של נפרטיטי. היא חוותה את הכל בברור חד; את נקישת הגשם על חלונות המוזיאון, את שקיעת השטיח תחת רגליה, את הרוע בעניו של הקנטאור השומר על הענק.

אך בחלום היא הגיעה לבסוף לחדר ריק מאדם. בתוך הכספת לא נח הענק, אלא מסכה כסופה מעורבת זהב, אותה היא ראתה כבר בחלום קודם. היא אחזה בה והניחה אותה על פניה...

ואז החלום השתנה. היא הייתה בחדר חשוך. היא לא הייתה מסוגלת לראות הרבה, אבל היא הבינה שהיא מוקפת אנשים. היא הרגישה חלשה, וכועסת. היא ידעה שהיא לא אמורה להיות שם. היא הרימה את מבטה ומצאה את עצמה מסתכלת לתוך פנים מוכרות.

"ובכן, אדוני," האישה אמרה בלגלוג, קולה ברור כפעמון בתוך אפלת החלום. "מה החלטתך?"

היא רצתה לצעוק, אבל לא היה לה קול. זעמה חסר המעוצרים התפרץ בצורת טבעת של אש בהירה. האנשים שהקיפו אותה כמו להקת עורבים נסוגו לאחור בצעקות.

כשהלהבות גוועו האישה שדיברה איתה נראתה מנקה אבק מעל שמלתה באדישות, מחזיקה את שרביטה בקלילות בידה.

"ככה?" היא אמרה בקול חלקלק, מצמרר. "נראה שאתה צריך עוד טעימה מהצד השני. אולי בפעם הבאה תהיה מעט יותר אסיר תודה."

היא הניפה את שרביטה בתנועת הצלפה אלימה. רג'ינה נזרקה לאחור בחדות אל תהום קרה ללא תחתית.

היא התעוררה בחדות, ליבה דופק במהירות כאילו היא נפלה במציאות. כאילו היא באמת הייתה על סף מוות.

היה חשוך וגשם כבד הכה בחלונות. רג'ינה נשכבה על הגבה והתאמצה להיזכר בפרטי החלום. בניגוד לחלום בו היא נשרפת, את החלום הזה היא לא חלמה לפני כן. היא מעולם לא שמעה או זכרה דברים שנאמרו לה בחלום.

היא חשבה על האישה שדיברה אליה. היא הייתה מוכרת מאד, למרות שבחלום לא באמת ראתה את פניה. היא לא זכרה איפה פגשה אותה במציאות. היא ניסתה לשחזר את המילים שאמרה, אבל כלל שחשבה על כך יותר כך זה נשמע לה כמו לא יותר מגיבוב מילים של חלום, אימרות חסרות משמעות.

רק עוד חלום בו תוכל להרהר בשעות המתות של נדודי השינה. היא לא רצתה להמשיך לפענח אותו; ראשה כאב, כאילו הייתה עמוק מתחת למים זמן ארוך מידי. היא התגלגלה על צידה ומצאה את עצמה מול הארי.

היא לא נבהלה. משום מה היא אפילו לא הרגישה מופתעת, למרות שעד אותו הרגע לא זכרה שנרדמה בדירתו. חוסר הנחת שלה שכך כשראתה אותו, והצורך שחשה לפני רגע לקום ולמצוא הסחת דעת נעלם.

הוא ישן על הבטן, גבו החשוף מואר בחלקיקי אור הערביים הגשום שהסתנן דרך התריסים. ידו נחה על המזרן ביניהם, ולראשונה רג'ינה הבחינה בצלקות דקיקות על גב ידו. פניו היו מוסתרות כמעט לחלוטין על ידי שיערו, אבל הצלקת שלו הייתה חשופה, לבנה וחדה.

משוכנעת שהוא ישן, רג'ינה נגעה בה בקצה אצבעה. היא לא ידעה להסביר למה, אבל הצלקת הזו ריתקה אותה. היא רצתה לשאול את הארי איך קיבל אותה כמה פעמים, אבל כל פעם הרגישה כאילו זו חדירה חמורה לפרטיותו. האופן בו הסתיר אותה עם הכובע שלו העידה שהיא מהווה מקור של בושה וכאב.

אולי זו הייתה הסיבה שהיא ריתקה אותה כל כך. היא רצתה לדעת מה החולשות של הארי, הרגישויות שלו... אין פלא שגברים ברחו ממנה, היא חשבה בחמיצות בעודה מציירת את צורת הברק על עורו של הארי.

שרירי זרועו נעו תחת עורו. הוא מצמץ בעפעפיו קלות בשנתו. הוא חולם, רג'ינה הבינה. המחזה ריתק אותה. היא תהתה על מה הוא חולם, והאם חלומותיו מוזרים כמו שלה.

הוא התעורר בחדות, מתרומם חצי הדרך למצב ישיבה, לפני שהבין שזה היה רק חלום ונשמט בחזרה לתוך הכרית. הוא התגלגל לגבו ושפשף את מצחו, במקום בו הייתה הצלקת.

"היא כואבת?"

הוא נבהל כשהיא דיברה. כשראה שזו רק היא הוא נרגע והעביר יד על פניו.

"כאב רפאים, לא יותר," הוא השיב בקול צרוד משינה.

הם שכבו בשתיקה זמן מה, כל אחד שקוע בהרהוריו. רג'ינה צפתה בחזהו החשוף של הארי עולה ויורד.

"פרימרוז רתחה מכעס," היא סיפרה לבסוף, לא מסוגלת לסבול את השתיקה. "כשאמרתי לה שהענק היה מזויף. יותר נכון, שאתה גילית לי את זה. איך בכלל ידעת שאני אהיה שם הלילה?"

הארי גיחך אל התקרה. "יש לי תובנות מופלאות לפעמים כשאני שתוי."

"ברצינות," רג'ינה התעקשה.

"אני לא עומד לספר לך. אחרת אני לא אוכל להמשיך לעשות את זה."

"אז אל," רג'ינה המשיכה. "תן לי לעבור את המבחן שלה!"

"אני לא אתן לך להפוך לפושעת."

רג'ינה התרוממה על מרפקה כדי להתווכח, אבל צנחה בחזרה אל הכר מבלי לומר מילה. השלווה הבטוחה של הארי הביסה אותה.

"למה אכפת לך?"

הארי נראה מופתע מהשאלה. אולי חשב שהדיון הסתיים. רג'ינה נזכרה בוויכוח שהיה להם בחדר הזה ממש כמה שבועות קודם לכן. הוא נותר תלוי ביניהם כל הזמן הזה, לא משנה שהשלימו, כי היא מעולם לא סיפקה הסבר להתנהגותה. עכשיו, למרות שלא הסבירה זאת במילים, היא קיוותה שהיא מצליחה להעביר לו למה היא בעצם הרגישה כל כך נסערת באותו היום: לאף אחד, אף פעם, לא היה אכפת. באותו הרגע היא הרגישה שהוא האדם הראשון שהיא אי פעם באמת הסתכלה לתוך עניו בלי להציב חומה של חוצפה והתנגדות.

"אני לא באמת יודע," הוא הודה לבסוף. "אני יודע שאנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל... אני מרגיש שיש בינינו איזה קשר. כאילו נפגשנו בגלגול קודם. אני לא יודע איך להגדיר את זה – "

"זה נקרא מתח מיני."

היא כמעט התחרטה על המילים החצופות, אבל אז הארי חייך במבוכה והסיט את מבטו, מסמיק באפלה.

"זה חלק מהעניין," הוא הודה. רג'ינה הרגישה פרפור בבטנה שהיא לא זכרה שאי פעם הרגישה קודם. "אבל אם זה היה הכל הייתי פשוט מנשק אותך מזמן, ולא מבזבז כל כך הרבה זמן בלנסות להוציא אותך מצרות."

רג'ינה נלחמה בדחף לדחות את התחושה המבעבעת שחיממה אותה מבפנים. לשם שינוי, היא רצתה פשוט להיכנע. להפסיק לחשוב על הכבוד שלה, על סכנה, על מה שיקרה אם פשוט תיתן לזה לקרות.

כשפיותיהם נפגשו היא הרגישה כאילו כוכב התפוצץ בתוך ראשה. היא כנראה אף פעם לא התנשקה כמו שצריך קודם, כי זה אף פעם לא הרגיש ככה. והדבר היחיד שהיא הייתה מסוגלת לחשוב עליו היה שהם היו צריכים לעשות את זה הרבה, הרבה יותר מוקדם.

כשהם התנתקו היא הייתה אסירת תודה שחשוך, ושהיא לא מצליחה לראות הרבה יותר מאשר את בוהק עניו. ראשיהם נחו על אותה כרית, והם שכבו כה קרוב זה לזו שרק זרועותיה המקופלות מול חזה הפרידו ביניהם.

היא ניסתה לחשוב על משהו שנון להגיד, אבל זה הרגיש כאילו היא שכחה איך לדבר. גם הארי לא אמר כלום. לבסוף, אולי פשוט כדי להפסיק את השתיקה, הוא נישק אותה שוב.

לאט- לאט זרועותיה התרחקו מגופה עד שידיה נחו על כתפיו. שום דבר לא הפריד ביניהם יותר, והוא כרך את זרועותיו סביבה. היא הרגישה שמספיק שהוא יהדק את אחיזתו מעט והיא תיחנק, אבל לא היה אכפת לה. היא השחילה את ידיה תחת זרועותיו והעבירה את כפות ידיה על שכימותיו החשופות, סופגת את החום של עורו.

הוא הפסיק את הנשיקה, נע בחוסר נחת קל תחת המגע, מצטמרר. רג'ינה בעצמה לא הבינה מאיפה הגיעה המחווה האינטימית הזו.

"הגשם הפסיק," הוא אמר פתאום, גוהר מעליה באפלה.

"אז...?" היא פלטה קריאת הפתעה כשהוא משך אותה מחוץ למיטה בכוח מפתיע. הוא הקים אותה על רגליה והתחיל להתלבש.

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אמר בזמן שכפתר את חולצתו. "כדאי שתלבשי מעיל."

בכל זמן אחר רג'ינה הייתה מתווכחת, אבל התחושה שכל זה רק חלום טוב הפריעה לה לחשוב. עד שסיימה לנעול את נעליה וללבוש את מעילה הארי כבר חיכה לה ליד דלת הזכוכית שהובילה למרפסת במעיל אבל בלי הכובע שלו, אוחז בידו מה שללא ספק היה מטאטא זרדים.

"אתה צוחק," רג'ינה אמרה בחוסר אמונה.

"בכלל לא," הארי אמר. רוח קרה חדרה פנימה כשהוא פתח את הדלת ופינה לה את הדרך. "אחרייך." הוא נראה שמח בהרבה מהרגיל, ורג'ינה ידעה שזה לא בגלל ששתה. היא גלגלה את עיניה, לא מסוגלת לעצור חיוך, ויצאה החוצה. הקור בחוץ היה נושך ורג'ינה סגרה את מעילה היטב.

הארי, שלא נראה שהקור מפריע לו, החזיק את המטאטא בין רגליו. רג'ינה פלטה נחרת צחוק בלתי נשלטת.

הארי צחק והסמיק קצת אבל לא הפסיק את ההצגה. "את באה או לא?"

"אתה לא באמת מצפה ממני להאמין שהדבר הזה יכול לעוף."

כהוכחה הארי התנתק מרצפה והקיף אותה פעם אחת בריחוף, ידית המטאטא קרובה לחזהו. הוא הושיט לרג'ינה חסרת המילים את ידו.

"קוסמים..." היא מלמלה לעצמה ונתנה לו להנחות אותה לשבת על המטאטא מאחוריו, לא בלי שמץ חשש. ברגע שהיא הייתה ישובה, בלי הזהרה מוקדמת, המטאטא נורה כחץ מקשת אל השמיים. רג'ינה פלטה צעקה, אבל היא נבלעה בשאגת הרוח. היא עצמה את עיניה בחוזקה ונאחזה בהארי בכל כוחה.

עברו כמה רגעים עד שהיא הבינה ששום דבר רע לא קורה. היא פתחה את עיניה וגילתה את אורות העיר פרושים לרגליה כמו מרבד עצום. המחזה היה מדהים ביופיו. והתחושה שהיא מרחפת באוויר בלי כמעט שום דבר שיתמוך בה הייתה מפחידה אבל מופלאה. היא מעולם לא טסה קודם לכן, אפילו לא במטוס.

היא הרימה את מבטה ומצאה את הארי מסתכל עליה מעבר לכתפו, צופה בהבעת פניה המשתהה. היא חרצה לו לשון והוא צחק, קולו לא נשמע.

הם התעופפו מעל העיר זמן מה, מעל התנועה הזורמת כמו נהר של אור והים השחור שספינות צפו בו כמו צעצועים גדולים. לבסוף הקור היה קשה מנשוא, והארי הנחית אותם על גג בניין גדול ונטוש שצפה על הנמל.

רג'ינה התיישבה על הבטון, רגליה רועדות בעקבות החוויה. הארי התיישב לידה כשהמטאטא בחיקו, חיוך מרוצה על פניו.

"אתה מפעיל את התכסיס הזה על כל הבחורות?" היא הקניטה אותו, מנסה להילחם בכישוף שהיא הרגישה כאילו הוא הטיל עליה.

"לא... החברה הקודמת שלי הייתה טייסת מעולה, זה לא משהו שהרשים אותה במיוחד – " הוא השתתק, מבין לפתע מה הוא אמר. הוא נראה נבוך משהיא אי פעם ראתה אותו, כאילו הוא חשב שאמר משהו אסור. "מצטער. לא התכוונתי להעלות את זה..."

"זה בסדר. לא חשבתי שאני הבחורה הראשונה בחיים שלך," היא קטעה אותו ביציבות. היא לא הייתה אדישה למילים, אבל הן לא הפריעו לה במיוחד. בעיקר מצא חן בעיניה שהוא איבד מעט מביטחונו.

"מה איתך?" הוא שאל, והיה ברור שהמעידה שלו ערערה אותו לחלוטין והוא כבר לא יודע איך להתנהג.

אולי חוסר הביטחון שלו חיזק אותה, או שאולי היא פשוט הרגישה כה מוגנת בחברתו, כי היא מצאה את עצמו מספרת לו, "היו כמה... אבל לא באמת הייתה להם משמעות. את רובם הכרתי לפני שהתחלתי לעבוד אצל פרימרוז, כשהייתי... הייתי איתם בעיקר בשביל הסמים. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזו."

כפי שהיא ציפתה, הארי לא ידע כיצד להתייחס למידע הזה. היא לא רצתה לראות את החמלה על פניו. האמת הייתה שהיא כבר לא חשבה על התקופה הזאת הרבה, והרוח הלילית הקרה ונוכחותו של הארי עמעמו את שאריות הכאב שכן הרגישה.

"את בחורה קשוחה, רג'ינה," הוא אמר. היא הסתכלה לעברו ומצאה אותו מסתכל בה בהערכה מעורבת בשמץ כאב.

"אני יודעת," היא השיבה, מתחמקת מקשר עין. ההבנה והסבלנות שבעניו לא היו נוחות לה.

"אז פרימרוז לא לימדה אותך לעוף על מטאטא?" הוא שינה את הנושא להקלתה הגדולה. "זה כישור חשוב בשביל מכשפה."

"בשביל מה צריך מטאטאים מעופפים אם אפשר להשתמש בפולו, או להתעתק?"

"זה כמו שתשאלי למה את צריכה רכב כשאת יכולה לנסוע במונית או ברכבת התחתית."

"זה בכלל לא דומה."

"קדימה," הארי התעקש, מרים את המטאטא. "זה הפרארי של המטאטאים. את חייבת לפחות לנסות לטוס עליו."

רג'ינה צחקה בקול. "ממזר עשיר."

הם בילו את השעה הקרובה בשיעור טיסה מעל הגג. רג'ינה לא הבינה למה היה כל כך חשוב להארי שהם יעשו את זה – אולי זו הייתה דרך לשבור את הקרח – אבל למרות שהיא התקשתה מאד לשלוט במטאטא, היא הייתה חייבת להודות שזה משחרר.

לבסוף היא החליטה שהספיק לה לרחף מסביב ולשמוע את ההוראות של הארי. היא נחתה בגסות, הפילה את הארי ונפלה אחריו. זו לא לחלוטין הייתה תאונה, והיא שמה לב שגם הארי לא עשה מאמץ גדול להתחמק ממנה. היא נחתה מעליו, שמטה את המטאטא ונישקה אותו. הארי נענה לה בהתלהבות.

היא הניחה את ידיה על פניו. הן בערו בחום בתחת ידיה הקרות. היא תהתה איך יכול להיות שעורו עדיין חם כל כך, למרות שכל כך קר, ובדיוק אז הרגישה את טיפות הגשם המתחדשות על הראשה.

הם חזרו לדירה של הארי כדי להתחמק מהגשם והזמינו אוכל סיני. הסערה התחזקה, מציפה את העיר בברקים וברעמים, בזמן שרג'ינה לימדה אותו לאכול עם מקלות סינים בהצלחה מועטה מאד.

הם בילו את שאר הלילה בשיחה, שתיית וויסקי והתנשקות. כשהבוקר עלה, נקי אחרי הסערה, רג'ינה גילתה שהיא נרדמה על הספה כשראשה על חזהו של הארי. היא רצתה לשקוע בחזרה בתוך הניחוח של חולצתו העולה ויורדת עם כל נשימה, אבל צליל נקישה לא מרפה לא אפשר לה להירדם.

היא התרוממה בחוסר רצון בחיפוש אחר מקור הרעש. ינשוף בעל נוצות כהות נקש על דלת המרפסת בהתמדה, חבילה קטנה קשורה לרגלו. כל שמץ נמנום עזב את רג'ינה. היא ניגשה לחלון ולקחה את החבילה מהינשוף הצייתן, זה התעופף משם מייד.

"מה קורה?..." הארי מלמל מכיוון הספה.

רג'ינה הסתכלה בסמל החיפושית המכונפת שעל החבילה בחשש. "אני צריכה ללכת. פרימרוז."

הארי מלמל דבר מה לא ברור.

רג'ינה לבשה את מעילה ונעלה את נעליה, שטפה את פניה בכיור המטבח ועשתה ניסיון לסרק מעט את שיערה. היא התכוונה לפתוח את החבילה כשהארי התרומם והופיע מעבר למשענת הספה.

"הי," הוא קרא לעברה. חלק מהמתח נעלם משכימותיה למשמע קולו והיא נמשכה אליו כמכושפת. הוא קירב אותה אליו ונשק לה קלות על השפתיים. "נתראה אחרי זה."

לחוצה הרבה פחות, רג'ינה פתחה את החבילה ואחזה במשקפיים השבורות שבפנים. היא נמשכה מחוץ לדירתו של הארי ונחתה במסדרון הכניסה של ביתה של פרימרוז.

היא הציצה בעצמה במראה שליד הדלת לפני שעלתה למעלה. שיערה איבד את צורתו לאחר הטיסה של ליל אמש, ופנייה החיוורות היו בעלות גוון וורדרד קל. יותר מהכל, היא נראתה כמו נערה חולת אהבה. היא אספה את שיערה לפקעת, שפשפה את ההבעה המרוצה מעל פניה, ועלתה במדרגות.

כפי שציפתה, היא מצאה את פרימרוז בחדר העבודה העצום שלה. היא התכוונה לברך אותה ברשמיות בברכת בוקר טוב, אבל המילים נעתקו מגרונה. יצור אפרפר בעל אוזני עטלף היה תלוי מרגליו מהתקרה באמצע החדר, דם בגוון חום ניגר מהפצעים והחתכים שכיסו חלק ניקר מגופו העירום כמעט לחלוטין.

זה היה היצור ההוא, ספקין, שרג'ינה ראתה בחטף רק פעם אחת אבל ידעה דרך הארי שהוא מבצע את עבודות הבית. לא היה לה ספק בכך כשהוא אימץ את עפעפיו והסתכל לעברה בעניים בגודל של כדורי טניס, בבקשה אילמת לעזרה.

"מה זה?" היא שאלה במקום לומר שלום.

פרימרוז לבשה את אחת מגלימותיה הכהות והרחבות, שיערה המאפיר מסודר בשלמות. לא ניכר בהופעתה שום סימן שהיא בעיצומה של מסכת עינויים.

"ספקין היקר משרת אותי כבר שנים רבות," היא סיפרה לרג'ינה בטון שגרתי לחלוטין, רגוע בצורה מצמררת. "הלילה התגלה לי שהוא כופר באמוני. מסתבר שהוא מגלה לאדון פוטר את תוכן שיחותינו כבר שבועות."

ספקין משך באפו הישר, דמעות מכתימות את פניו המכוערות. אז ככה הארי ידע לסכל את כל תוכניותיה של פרימרוז? איך הוא שכנע את היצור הזה לרגל בשבילו?

"לאדון פוטר יצא מוניטין של משחרר עבדים במקום ממנו הוא בא," פרימרוז אמרה כאילו קראה את מחשבותיה של רג'ינה. היא דיברה בטון של הסתייגות גובלת בגועל. "כנראה שספקין היקר נסחף אחרי השמועות. בכל מקרה, הוא לא יעביר לאדון פוטר עוד מידע מעתה והלאה. נוכל להמשיך לעבוד בלי הפרעות."

היא כיוונה את שרביטה אל ספקין. עניו התגלגלו וגופו נרפה בעילפון. רג'ינה לא הייתה מסוגלת להפסיק להסתכל על גופו הדומם. פרימרוז התייחסה בשגרתיות מוחלטת לעובדה שהיא עינתה את היצור הזה. היא לא הראתה שמץ של בושה או חרטה.

"גילתי את מיקומו של הענק האמיתי," פרימרוז סיפרה בעודה תופסת את מקומה מאחורי שולחן הכתיבה שלה. "השגתו תהיה מסוכנת יותר מהמשימה הקודמת. הוא נמצא בידיהם של קוסמים אפלים."

המילים האחרונות הסבו את תשומת ליבה של רג'ינה מהיצור המעולף. "אוכלי מוות?"

"כן," פרימרוז אמרה. "אחד משרותיהם כנראה חבר בקונפדרציית הקוסמים הבין- לאומית, והוא תכנן את החלפת הענק המקורי בזיוף."

"איך את יודעת את זה?" רג'ינה הרהיבה עוז לשאול.

פרימרוז לא התבלבלה. "נעשה שימוש בענק האמיתי אתמול," היא הסבירה באותה סבלנות בלתי נדלית שאפיינה אותה. "פרץ הקסם שלו הורגש ברחבי כל העיר בשעת בין הערביים. הצלחתי לאתר את מקורו. את רוצה לנחש מאיפה הוא בקע?"

רג'ינה הרגישה בחילה גועה בחזה. פרימרוז לא הייתה צריכה לומר מילה נוספת.

אחרי תכנון המשימה הבאה שלה עם פרימרוז רג'ינה חזרה מייד אל דירתו של הארי, לא שוקלת אפילו להישאר אצל פרימרוז או ללכת לכל מקום אחר עלי אדמות. היא הייתה חייבת לדבר איתו, לא היה מזור אחר לסערת המחשבות בראשה.

היא חלפה על פני כישופי ההגנה שאפשרו לה לעבור ופתחה את דלת דירתו של הארי. הדירה הייתה מלאה אנשים. כולם הסתכלו לעברה. רג'ינה קפאה בפתח. הם איבדו כל עניין בה לאחר רגע קצר, חוזרים לשוחח ביניהם.

היא סקרה את הקהל בחיפוש אחר הארי, אבל נראה שהוא נעדר מהמסיבה של עצמו. האדם היחיד שהיה מוכר לה היה חברו הג'ינג'י של הארי, רון, שעמד בפינת החדר ונראה כאילו הוא רוצה להיות בכל מקום אחר בעולם באותו הרגע, רק לא שם.

רג'ינה ניגשה אליו, מתמרנת בין שברי שיחה במבטא בריטי.

"מה קורה פה?" היא שאלה אותו בלי גינונים מיותרים.

רון פתח את פיו לענות, כשאישה בגילה של רג'ינה עם שיער חום מתולתל הופיעה לצידם. מאחוריה עמדו עוד שני אנשים בגילם, אחת בעלת שיער בלונדיני ארוך ועניים ענקיות, ובחור שמנמן עם שיער כהה. שלושתם הסתכלו עליה בעניין ברור שעצבן אותה.

"איפה הארי?" היא שאלה את כולם באופן כללי, מחכה שמישהו יסביר לה מי כל האנשים האלה.

"אנחנו שואלים את אותה השאלה בדיוק," האישה עם השיער החום אמרה. היא הושיטה לרג'ינה את ידה. "הרמיוני גריינג'ר."

"רג'ינה," רג'ינה השיבה בחוסר רצון, לוחצת את ידה.

"את הידידה של הארי מניו- יורק? רון סיפר לי עליך."

רג'ינה לא ידעה למה, אבל היא הרגישה כאילו הרמיוני הזו יודעת איך שהוא שהיא והארי לא רק ידידים.

להקלתה, השיחה נקטעה כשתינוק עם שיער כחול התחיל לבכות. ככל שפניו האדימו מבכי כך שיערו השתנה לגוון ארגמני תואם. רג'ינה ניצלה את חוסר הריכוז של הסובבים אותה וברחה מהדירה.

מרגישה שהיא יודעת בדיוק מה הארי היה עושה במצב הזה, היא עלתה במעלית לקומה האחרונה וטיפסה במדרגות לגג בריצה קלה. הארי ישב על הרצפה כשגבו אל דוד שמש, בוהה בגגות גורדי השחקים ללא מטרה. רג'ינה הצטרפה אליו בלי היסוס.

"אז ראית שיש מסיבה בדירה שלי?" הוא אמרה לה במרירות, עדיין מסתכל לכיוון השמיים.

"אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה בריטים במקום אחד," היא השיבה בניסיון לטהר את האווירה. "גם אני במקומך הייתי בורחת."

הארי לא התעודד כפי שהיא קיוותה. היא הבינה שהוא במצב רוח רע במיוחד, ושזה לא הזמן להעלות את נושא גמדון הבית, הענק או אוכלי המוות. אם בכלל.

היא הוציאה חפיסת סיגריות והציעה לו אחת. הוא לקח אותה ונתן לרג'ינה להדליק אותה בשבילו. הוא לקח נשיפה והשתעל. בכל זמן אחר רג'ינה הייתה צוחקת עליו, אבל היא ידעה שזה לא הזמן.

"היה שם תינוק עם שיער בצבעים משתנים," היא אמרה לאחר כמה דקות בהן הם עישנו בשתיקה.

"זה בן הסנדקות שלי," הוא אמר בקול צרוד וכיבה את הסיגריה. "הם חושבים שאם אני אראה אותו אני ארגיש מספיק רגשות אשם בשביל לחזור."

"זה מהלך מלוכלך, להשתמש בתינוק," רג'ינה אמרה. "למה שלא פשוט תגיד להם ללכת? זה הבית שלך, אחרי הכל."

"זה לא כל כך פשוט," הארי אמר במרירות. "האנשים האלה, אנחנו נלחמנו ביחד. הם הגנו עלי. החברים שלהם מתו בשבילי... הנבחר..." הוא מלמל את התואר במרירות כבדה ומעך את בדל הסיגריה תחת נעלו לאפר דק.

רג'ינה לא ידעה מה לומר. היא לא הייתה יכולה להגיד שהיא יודעת איך זה מרגיש להיות אסיר תודה עד חוסר אונים למישהו שהגן עליך. לדעת שמישהו מת בשבילך...

"פשוט נצטרך לחכות שהם יתייאשו," היא אמרה בטון מסכם והניחה את ראשה על כתפו של הארי. היא רצתה לעשות משהו כדי לעודד אותו, אבל היא לא ידעה מה.

הארי לא השיב, רק הניח את ראשו על ראשה, וחיכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא