לילה שקט

תודה רבה על התגובות, והמשך קריאה מהנה (:

פרק שתיים- עשרה

הימים הבאים חלפו על פניה של לילי כמו חלום. בין בילוי הערבים שלה מול האח בספרייה עם ג'יימס לבין החלומות בהקיץ עליו במהלך היום, הרגשות שלה אליו הלכו והתגברו בעוצמה ומהירות שהיא לא חשבה שאפשריים מחוץ לסיפורי האהבה. היא חיכתה בקוצר רוח בלתי נשלט לחיוך החם שישלח לה בארוחת הבוקר כשהוא ייכנס באיחור, לנשיקות החפוזות שיחלקו בחדרים הריקים במהלך היום כשידעו שהם לבד, לשיחות הארוכות שלהם שהתמשכו אל תוך הלילה, לדרך בה תופף באצבעותיו על כתפה כשהאזינו ביחד למוזיקה. הדברים האלו הפכו אותה לכל כך שמחה שאפילו לא הפריע לה שבלק עושה תנועות הקאה בנוכחותם, ושהם עדיין הסתירו את היחסים ביניהם משאר עובדי הבית.

ביום ראשון היא בקושי הצליחה להתרכז בתפילה. היא נזפה בעצמה על שלא הקשיבה ברצינות לדרשה כשיצאה מהאולם הקריר אל הבוקר השטוף שמש, אך שכחה ממנה מייד כשראתה שג'יימס מחכה לה מחוץ לכנסייה, נשען על המכונית האדומה.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה בשמץ חשדנות, אבל לא הצליחה להסתיר את חיוכה.

"זה היום החופשי שלך, אז חשבתי שנוכל ללכת לחוף," הוא השיב, מנשק אותה לשלום ברפרוף.

"אין לי בגד ים..."

"את לא צריכה בגד ים."

הוא צחק כשהיא ניסתה להכות אותו בכתפו. פנייה הפכו להיות חמות מאד בניגוד לרצונה.

"התכוונתי שאנחנו לא חייבים לשחות. אבל אם את חושבת על דברים אחרים – "

היא חרצה לו לשון, יודעת שלא תצליח להתחמק מהמבוכה בדרך אחרת. הוא חיבק אותה ונישק את זוית פיה הזועפת, ממס כל התנגדות באופן מיידי.

"אז מה את אומרת?"

לילי החליטה להיכנע. "רק אם אני נוהגת. בלי קסם."

ג'יימס הסכים בלי היסוס, והם נסעו בדרכים הכפריות לעבר האוקיינוס. הזיכרונות משעורי הנהיגה עם אביה שבו אל לילי מייד כשהתיישבה מאחורי ההגה, והיא נזכרה למה כל כך אהבה לנהוג; תחושת המהירות והשליטה הייתה ייחודית. היא עזרה לה להבין למה ג'יימס כל כך אהב לעוף.

הם בילו את כל הבוקר בהליכה על החוף, נותנים למים הקרירים ללכך את רגליהם היחפות. כשהתעייפו התשרעו על החול החמים, ולילי הפתיעה את עצמה שלא היה אכפת לה ששמלתה מתלכלכת ושיערה מתמלא בחול.

ג'יימס תלה את משקפיו על צווארון חולצתו ועצם את עניו בשלווה כנגד השמש. לילי ניצלה את ההזדמנות כדי להסתכל עליו מבלי שידע, בלי שיחייך אליה או ינסה לגרום לה לצחוק. ריסיו רפרפו אל מול האור כנגד לחיו, והיא הייתה מרותקת אל התנועה הנסתרת כמעט של שרירי פניו כשנשם וזע קלות. פרפר לבן רפרף על פניו. בשלב הזה היא כנראה חשפה את עצמה, כי הוא פקח עין אחת לעברה.

"את בוהה בי?" הוא אמר בקול צרוד שהרטיט דבר מה עמוק בתוכה.

"ואם כן?" היא השיבה, שומרת על קשר העין בנחישות.

"אז אני מחוייב לבהות בך בחזרה," הוא השיב, ולאחר רגע של החלפת מבטים עיקשת ואילמת הוא התגלגל מאליה ונישק אותה בלהט.

לרגע קצר מאד היא הרגישה לא בנוח, ואז היא התמסרה לתחושה החדשה והסוחפת, מאפשרת לראשה לנוח כנגד החול. היא כרכה את זרועותיה סביב חזהו, חשה את החום הבוקע מעורו מבעד לחולצה, וברגע הבא הם היו צמודים כנגד החול. קול קטן באחורי ראשה אמר לה להתרחק, שאסור לה להתנהג ככה, אבל הרגשות והתחושות שהוא עורר בה היו רועמים כמו רחש האוקיינוס, מטביעים כל קול אחר.

אחרי רביצה ארוכה בשמש שניהם הסכימו שהם צמאים במיוחד. ג'יימס הציע שיאכלו ארוחת צהריים בפונדק במכתש גודריק, ולילי הפתיעה את עצמה לאין שיעור כשהסכימה. הוא שלח פטרונוס בצורת אייל לחבריו שיחפו עליהם בפני גברת צ'מברס, ומשום מה לילי לא הרגישה רע כפי שהייתה מצפה מעצמה.

הפונדק במכתש גודריק היה בר אנגלי קלאסי, מלא חבורות של חברים מפטפטים וכמה משפחות. נראה שכולם מכירים אחד את השני שם, ולילי הרגישה שהיא עטופה במעטה של טוב לב וחמימות בעודה יושבת בשולחן פינתי מול ג'יימס. סועדים שעברו ליד שולחנם חייכו אליהם בלי סיבה נראית לעין, וכשג'יימס נישק את ידה בזמן שדיברה היא הרגישה כמו הנערה היפה ביותר בחדר.

הדרך חזרה הביתה הייתה ארוכה, כי ג'יימס התעקש שתלמד אותו לנהוג כמו מוגל, ועד שיצאו מהכפר מנוע המכונית נכבה כל כמה דקות. אבל ג'יימס המשיך לנסות בעקשנות, ולבסוף הצליח להביא אותם הביתה בלי להתנגש בשום דבר.

לילי הייתה עייפה, שמלתה הייתה מקומטת ושיערה מלא בחול; לכן היא הרגישה הקלה עצומה כשג'יימס חזר החוצה לאחר שסקר את המטבח ואת חדר האוכל והודיע לה שהשטח פנוי. הם התנגבו פנימה כמו שני ילדים פרועים והלכו בשקט לכיוון חדריהם. הם היו צולחים בכך לולא בלק הבחין בהם כשחלפו על פני הטרקלין.

"אתם חייבים לנו בגדול, זוג יונים," הוא אמר בקול רם במיוחד.

ג'יימס גנח. הוא משך את לילי הנבוכה לתוך הטרקלין וסגר את הדלת לפני שבלק הספיק להמשיך לצעוק. הוא ופיטגרו היו בעיצומו של משחק שח ורמוס קרא על כורסא סמוכה.

"אתה פשוט מת שהיא תשמע אותך, נכון?" ג'יימס אמר לחברו הקולני.

"כן," בלק אמר בלי שמץ עדינות בזמן שהרץ של פיטגרו זרק את אחד החיילים שלו מחוץ ללוח. "זה יחסוך מאיתנו להמציא סיפורים כדי לחפות עליכם. פשוט תספרו לה וזהו."

"איפה אמרתם לה שאנחנו נמצאים?" לילי שאלה, לא מעוניינת לפצוח עם בלק בדיון הזה.

"ירחוני אמר לה שהייתם צריכים לחזור לסגור קצוות במשרד הקסמים," בלק אמר, שב להתרכז במהלך שלו.

לילי חייכה אל רמוס בהכרת תודה. הוא חייך אליה בחזרה מעל הספר שלו.

"אז נתראה בערב?" היא אמרה לג'יימס, נואשת להגיע לחדרה ולהתקלח.

"בטח," הוא אמר מייד, לא מבחין ששלושת חבריו מסתכלים עליו באופן מוזר. בלק חיכך בגרונו. "מה?"

"גמר גביע העולם. זה היום." בלק דיבר כאילו ג'יימס שכח מה היה שמו.

"אני די בטוח שזה בשבוע הבא," ג'יימס השיב, פותח בוויכוח סוער בנוגע לתאריך המשחק. לילי ניצלה את ההזדמנות כדי להיפרד ממנו בנגיעה בכתף ולהשאיר אותם לוויכוחיהם.

בסופו של דבר ג'יימס היה זה שטעה, והמשחק אכן התקיים באותו הערב. לילי הייתה מסוגלת לשמוע את הקונדסאים היטב בכל פעם שהנבחרת שאהדו הבקיעה שער. היא בילתה את הערב בספרייה, מתכננת למצוא ספרים שיסייעו לה לסיים את שיעורי הבית שלה, אך מצאה את עצמה גולשת לעבר סדרת ספרים שעסקו בשושלות של משפחות טהורות דם.

היא מצאה עץ משפחה של משפחת פאוורל, שהלך והצמטמטם בצורה נוראית עם השנים עד שהגיע לקוסם בשם הנרי פוטר, חבר בקסמהדרין, שהיה סבא או סבא- רבא של ג'יימס. בספר אחר היה עץ משפחה בן כמעט תריסר עמודים של צאצאיו של סלזאר סלית'רין, שכלל משפחות רבות שצאצאיהם למדו עם לילי בבית הספר, כמו משפחת מאלפוי ומשפחת בלק. ענף צר ושולי מאד אפילו תיאר באותיות זעירות את העץ המצומצם של משפחת פרינס, המשפחה ממנה לילי ידעה שאימו של סוורוס הגיעה.

לילי, שלא ידעה את ההסיטוריה של משפחתה לפני סביה, התרשמה מהרישום הדקדקני של כל צאצאי המשפחה במשך כל כך הרבה דורות. היא התחילה להבין מדוע טהורי דם היו כל כך גאים במוצאם. אולי גם היא הייתה גאה במשפחתה אם הייתה יודעת שאבות אבותיה הקימו גופים חשובים וניצחו בקרבות גורליים.

הספרים היו מרתקים, אך ככל שהערב התאחר הם גרמו לה להרגיש עצבות משתקת והיא החליטה בבת אחת להחזיר את כולם למקומם ולא להביט בהם שוב. היו קוסמים עבורם הטוהר והכבוד של המשפחות האלה היו חשובים מספיק בשביל להרוג.

סוורוס לא היה מסוגל לשחרר את העובדה שאימו עזבה כבוד של משפחה טהורת דם כדי להינשא לאביו, מוגל, גבר שפגע בה והכאיב לה. האם ההשפלה הייתה כל כך גרועה שהוא הרגיש שהוא צריך להוכיח את עצמו בפני טהורי דם נעלים ממנו? האם הוא חשב שכך יסב לאימו גאווה? האם חשב שכך יוכל לתקן את כל העוול שנגרם לה?

היא כיבתה את האור בספרייה וחזרה לחדרה, נחושה לישון ולשכוח מהמחשבות על הטרגדיות של סוורוס.

היא בדיוק סיימה להחליף בגדים כשנקישה על חלונה הבהילה אותה כל כך שהיה עליה לכסות את פיה כדי לבלום צעקה. שרביטה בידה, היא הציצה מבין הווילונות בזהירות, מרגישה הקלה מיידית כשראתה שזה ג'יימס.

"כמעט עשית לי התקף לב," היא נזפה בו לאחר שפתחה את החלון אל הלילה הקריר.

"סליחה," הוא אמר, למרות שחיוכו הבהיר שהוא לא באמת מצטער ושהוא נהנה להפתיע אותה. "לא רציתי שגברת צ'מברס תתפוס אותי."

"אז חשבת שזה רעיון טוב לדפוק על החלון שלי באמצע הלילה?" לילי החזירה, עדיין מבוהלת מעט.

"תגידי תודה שיוותרתי על הסרנדה," הוא השיב, מצליח לגרום לה לצחוק ולשכוח את כעסה בכישרון רב. היא רכנה מחוץ לחלון ואפשרה לו לנשק אותה.

"הרגשתי רע שנטשתי אותך הערב," הוא אמר כשהתנתקו, חושף קופסא צבעונית שעד אותו הרגע הסתיר מאחורי גבו. "אז הבאתי לך את אלה. זו הייתה משימה קשה במיוחד להציל אותם מירחוני, אז תהני מהם."

"אתה לא צריך להרגיש רע," לילי אמרה, מקבלת מידיו את קופסאת השוקולדים. היא לא אהבה שוקולד בצורה יוצאת דופן, אבל המחווה שיפרה את מצב הרוח שלה פלאים. "אז מי ניצח?"

"רוסיה, מאתיים ועשר – תשעים. זה היה די ברור אם תשאלי אותי, אבל סיריוס היה בטוח שצרפת תנצח והוא התערב עם פיטר. עכשיו הוא צריך לעשות את שיעורי הבית שלו בשיקויים."

"יופי, זה בריא לו להפסיד לפעמים," לילי אמרה ושניהם צחקו. בינה לבין עצמה היא חשבה שגם לפיטר מגיע לנצח לפעמים.

משב רוח קריר גרם לה להצטמרר ולהדק את חלוקה סביבה. כשהרימה את מבטה גילתה שג'יימס שוב מסתכל עליה באותו מבט, כאילו היא הייתה תופעה ייחודית ויפייפיה, ומה שהיה הכי גרוע היה שהוא אפילו לא מצמץ כשתפסה אותו מסתכל עליה.

"לא קר לך?" היא שאלה בניסיון לגרום לו להפסיק. הוא לבש רק חולצה דקה, צווארונה מתבדר ברוח הקלה.

"תלוי," הוא השיב בחיוך חצוף, "אם אני אגיד שכן את תרשי לי להיכנס?"

היא התאמצה לשמור על הבעת פנים רצינית למרות שהרגישה שהיא מסמיקה. חיוכו העיד שהיא לא הצליחה להסתיר זאת.

"לא," היא השיבה בהחלטיות, משלבת את זרועותיה.

"את בטוחה? אני לא אהיה בבית מחר, את תתגעגעי אלי," הוא אמר בשביעות רצון, נשען קדימה על אדן החלון.

"אתה נשמע בטוח בעצמך," היא השיבה, מסתירה את העובדה שהוא מצליח להקסים אותה.

"אני פשוט יודע שאני אתגעגע אליך," הוא אמר בצניעות פתאומית, מצליח להכניע אותה סופית. היא חפנה את פניו ונשקה אותו במסירות.

"לאן אתה הולך מחר?" היא שאלה ברכות כשהתנתקו.

"משימה של המסדר," ג'יימס השיב, המבט החולמני שבעניו נמוג באיטיות ומתחלף בדבר מה רציני יותר. "אני לא ממש יכול לדבר על זה..."

"זה בסדר," לילי השיבה בהבנה, עדיין חופנת את פניו. "אני מבינה שאסור שמידע יגיע לידיים הלא נכונות."

"באמת? סיריוס אמר שאני פוץ יומרני כי אני לא מספר לו."

"מזל שהוא לא החברה שלך."

"כן, אמרתי לו שזה לא יהיה רעיון טוב." שניהם צחקו לנוכח הרעיון, ואז ג'יימס אמר בקול רך יותר, "חוץ מזה שאני מאוהב במישהי אחרת..."

היא השפילה את מבטה במבוכה, משעינה את ראשה על מצחו. ג'יימס לא דחק בה לומר דבר בתשובה, הוא רק לקח את ידיה הקרירות וחפן אותן בין ידיו החמימות.

הם עמדו שם במשך כמה רגעים, רוחצים בשתיקה נעימה, עד שרחש בין העצים הבהיל את שניהם. ג'יימס הדליק אור בקצה שרביטו וסקר את שורשי עצי התפוח. לילי חשבה שראתה קצה של זנב שעיר, אבל הוא נעלם לפני שהספיקה להיות בטוחה.

"בטח ארנב או גנום," ג'יימס אמר לבסוף, מחזיר את שרביטו לכיסו. "אני אומר למקסוול לטפל בזה מחר."

לאחר מכן הם איחלו זה לזו לילה טוב, חלקו נשיקה אחרונה, והוא נעלם בין העצים הדקיקים. מחייכת לעצמה, לילי סגרה את החלון ואת הווילונות, כיבתה את האור, ונכנסה למיטה. היא בדיוק עצמה את ענייה, מנסה להפסיק לחייך ולהירגע קצת, כששוב נשמעה נקישה מבהילה על החלון.

משוכנעת שזה ג'יימס שחזר, היא לא טרחה להדליק את האור כשהסיטה שוב את הווילונות. הפעם היא צעקה באמת כשהבחינה באדם שמחוץ לחלונה. זה לא היה ג'יימס, אלא בלק.

"אני אודה לך אם לא תצעקי," הוא אמר כשהיא פתחה את החלון בעצבנות בפעם השנייה באותו הלילה.

"מה אתה עושה פה? איפה ג'יימס?" היא דרשה לדעת, לא מתאמצת לדבר בשקט.

"ששש!" בלק סינן, "קרניים לא יודע שאני פה..."

"אני אקרא לגברת צ'מברס," לילי איימה בכעס.

"לא, רגע!" הוא עצר אותה בבהלה כנה. "תקשיבי לי קודם. שמעתי שהוא סיפר לך על משימת המסדר שלו מחר – "

"עקבת אחרינו?"

"לא הסתכלתי," הוא השיב בהתרסה, כאילו הוא חשב שהיא מאשימה אותו על לא עוול בכפו. "וניסיתי לא להקשיב... אתם ממש דביקים, את יודעת את זה?"

לילי חטפה את שרביטה משידת הלילה שלה.

"סליחה, בסדר?" הוא קרא, נסוג צעד לאחור למראה הבעת הזעם שלה. "לא הייתי עושה את זה אם זה לא היה חשוב שנדבר. ממש לא נהניתי מזה, אם היה לך ספק."

לילי הנמיכה את שרביטה. החשד שאולי בלק מנסה למתוח אותה חלף למראה הבעת פניו הרצינית.

"מה קרה?" היא שאלה באי נוחות.

"אנחנו צריכים את עזרתך," הוא אמר. "ירחוני לא רוצה שאני אערב אותך, ותאמיני לי שהייתי מעדיף לעשות את זה בעצמי, אבל הוא יחשוד מייד – "

"אתה לא מדבר בהיגיון."

בלק נענע את ראשו, כאילו כך היה יכול לגרום למילים להסתדר בסדר הגיוני בראשו.

"זה ג'יימס," הוא אמר לבסוף, "אנחנו חושבים שהוא הולך לעשות משהו מסוכן."

לילי חיבקה את עצמה, מרגישה פתאום שהלילה נהיה קר עוד יותר. "אתה מדבר על המשימה שלו?" היא אמרה בקור רוח, משכנעת את עצמה שבלק סתם דרמתי. "אני בטוחה שדמבלדור לא היה נותן לו – "

"דמבלדור לא נתן לו את המשימה הזאת," בלק אמר בקול מהוסה, בביטחון. "תחשבי על זה. כבר בהתחלה הוא אמר לו שהוא רוצה שהוא יפקח עין בהוגוורטס בשבילו, כי זאת המשימה הכי הגיונית לתת לו. אז למה לשלוח אותו לעשות משהו עכשיו, כשיש לו עוד הרבה קוסמים ומכשפות הרבה יותר מבוגרים ומנוסים?"

לילי הנדה בראשה. "בטח יש לו סיבה טובה..."

היא אמרה את המילים, אבל היא לא הייתה בטוחה שהיא מאמינה בהן. היא הרהרה בדמבלדור. איזה מן משימה הוא יכול לתת לג'יימס? בלק צדק, בטח היו במסדר שלו אנשים מנוסים הרבה יותר... והיא זכרה מה הוא אמר, באותו היום בחדר העבודה של אדון פוטר – שג'יימס הוא יוצא דופן, כי הוא לא מוכן לקבל למסדר תלמידים. לאור כך היא הייתה בטוחה שהוא יעשה מאמצים גדולים כדי לוודא שהוא לא יהיה בסכנה...

בלק הביט בה במבט חסר פשרות. כאב התחיל להתפתח בבטנה.

"ג'יימס לא היה משקר לנו," היא אמרה. בתוך תוכה חשבה, הוא לא היה משקר לי...

משהו שנראה כמו רחמים חלף על פניו של בלק, אבל נעלם לפני שהיא הספיקה להתרגז, מתחלף במבט ענייני.

"תראי, אני יודע שאתם בשלב הזה בו הכל נראה מושלם," הוא אמר בבגרות מפתיעה מאד, "אבל הוא כבר הסתיר מאיתנו את התוכניות שלו בעבר. אני לא רואה סיבה שהוא לא יעשה את זה שוב."

"איך אתה יכול לומר את זה? אתה אמור להיות החבר הכי טוב שלו," לילי הטיחה בו, המצב המפחיד הופך אותה לעצבנית.

"ככה בדיוק אני יודע מתי הוא לא מספר את כל האמת," בלק השיב מבלי להירתע מהאשמותיה. "קרניים טוב בלהתנהג כאילו הכל בסדר, אבל אני יודע מתי הוא מעמיד פנים." כשלילי עדיין מיענה להקשיב, הוא הוסיף בדיוק רגשי מדהים, "הוא לא עושה את זה מתוך רוע, או כי הוא לא סומך עליך. תאמיני לי שהוא כן. זו פשוט הדרך שלו להגן עליך."

לילי לקחה נשימה מרשרשת. האם רגשותיה נראים כה בברור על פניה, או שבלק ניכן באותו כישרון כמו ג'יימס, לדעת בדיוק מה היא חושבת ומרגישה בכל רגע נתון?

לבסוף היא הנהנה. "בסדר, אני אדבר איתו."

"לא ביקשתי שתדברי איתו."

לילי הופתעה. "אז...?"

שמץ של חיוך קונדסי חלף על פניו של בלק, אך נעלם כמעט מייד. "אני רוצה שתעקבי אחריו."

לילי הזדעזעה.

"אל תסתכלי עלי ככה," הוא אמר למראה מבטה, בטון שהבהיר שהוא מבין בדיוק מה פסול בבקשתו. "אם ננסה לדבר איתו הוא רק יכחיש, ואז הוא יחשוד ויעשה משהו מטומטם כדי שלא נוכל לעזור לו. מישהו צריך לעקוב אחריו כדי לוודא שהוא לא מסתבך בצרות."

"למה אני?" לילי התפלצה.

"כי אם שלושתנו לא נהיה שם כשהוא הולך הוא ידע מה אנחנו מנסים לעשות," בלק הסביר, "אפילו ירחוני מסכים. הוא יודע למה אנחנו מסוגלים. אבל את יכולה להעמיד פנים שאת צריכה לעבוד – "

"אני לא צריכה להעמיד פנים, אני באמת צריכה לעבוד," לילי קטעה אותו בכעס.

"אנחנו נטפל בגברת צ'מברס," הוא הרגיע אותה, עוד מהלך נוסף בניסיון לשכנע אותה לקחת חלק בתוכניתו. "את רק צריכה לדאוג להיות מספיק קרובה אליו כדי לדעת לאן הוא מתעתק – "

"ואיך בדיוק אני אמורה לעשות את זה בלי שהוא יראה אותי?" לילי דרשה, ומיהרה להוסיף, "בהנחה שאני אסכים בכלל."

"אנחנו נדאג להכל," בלק אמר בביטחון בלתי נדלה. ואז, חותם את טיעונו בכישרון שכנוע מרגיז הוא הוסיף, "כל מה שאת צריכה לעשות זה להיות שם בשביל ג'יימס."

לילי הסיטה את שיערה מפניה. זה היה מרושע מצידו להשתמש בחיבה והדאגה שלה לג'יימס בצורה כזו, והוא עשה זאת בכזה כישרון שהיא אפילו לא הייתה מסוגלת לכעוס עליו מרוב שחששה.

"אני צריכה לחשוב על זה," היא חתמה את השיחה לבסוף.

"אל תחשבי יותר מידי זמן," בלק אמר בלהט, "הוא יוצא מייד אחרי ארוחת הבוקר."

לילי סגרה את החלון בפניו והסיטה את הווילון, נותרת לבדה עם הפחדים והדאגות שהטמיע בה.

היא כל כך פחדה לאבד את ג'יימס. זה לא היה הוגן שמשהו יקרה לו, בדיוק עכשיו, כשהבינה כמה הוא חשוב לה. אבל האם לעקוב אחריו מבלי ידיעתו יהיה המעשה הנכון? אולי היא צריכה להתעלם מדעתם של חבריו ופשוט לדבר איתו? הוא הרי לעולם לא ישקר לה...

נכון?

היא לא הייתה מסוגלת לישון, מחשבות מתרוצצות בראשה ברעש בלתי נסבל. לכן היא כרעה על ברכיה על השטיח בחשכה, והתחילה להתפלל.

הפרק הקודם		הפרק הבא