הנכד של וולדמורט

דבר ראשון אני רוצה להודות לכל האהובים והאהובות שהגיבו לפרקים הקודמים, קראתי את כל התגובות שלכם וזה ממש מחמם את הלב! אז תודה רבה לכם!

אני רוצה גם להודות לכל המנויים לסיפור הזה, אני ממש מודה לכם על העיניין שאתם מגלים בסיפר הזה!

ולבסוף אני רוצה להיתנצל על הזמן שאתם צריכים לחקות בין פרק לפרק. אני באמת עושה כל מה שאני יכולה כדי להעלות פרקים בצורה רציפה, אבל יש לי שנה עמוסה מאוד בבית הספר ויוצא לי להפסיד ימיי למוד רבים ולכן אני כמעט ולא מגיעה לזה... אבל לא לדאוג אין שום סיכוי בעולם שאני ינטוש את הסיפור הזה!

אני מקווה שתהנו מהפרק הזה ושתמשיכו לאהוב את הסיפור שלי גם עם ההפסקות הארוכות האמצע...

נקודת מבט: פרסי

אחרי מה שקרה עם מאלפוי עשיתי החלטה ביני לבין עצמי שאני הולך להציל לפחות אותו.

הוא הזכיר לי את לוק בצורה מסוימת, אבוד ומבולבל אבל הוא לא רע כמו שמישהו בלי ניסיון עלול לחשוב (למרות שהמראה החיצוני שלו וההתנהגות שלו מזכירים לי את אוקטביינוס...) - אני הולך להציל אותו מעצמו.

לא הצלחתי להציל את האחרים אבל הפעם אני חייב להצליח, אני לא רוצה לחזור על המקרה של לוק.

הפעם על בטוח, הפעם אני בטוח הולך לעזור לו להבין שהוא נמצא בנתיב הלא נכון.

בזמן שהייתי שקוע במחשבות הגיע הזמן בשבילנו להחליף לגלימות האלה.

אישית אני חושב שהדבר הזה מיותר לחלוטין, כלומר אני רק יכול לנחש כמה קשה להילחם עם הדבר הזה שלא נדבר על זה שזה פשוט נראה מגוחך, אבל נראה שאני היחיד שחושב ככה... בכל מקרה לקח לי איזה חמש דקות כדי לשים את הדבר הטיפשי הזה ואחרי עשר דקות נוספות שבהן ניסיתי לשים את העניבה כמו שצריך (מי משתמש עדיין בדברים האלה? עוד סיבה למה קוסמים מוזרים כל כך) ויתרתי ופשוט תליתי אותה מסביב לצוואר שלי.

עד שסיימתי להחליף בגדים הרכבת כבר נעצרה לגמרי ורון והרמיוני יצאו כבר מהתא, בטח עוד אחד מהתפקידים שלהם בתור מדריכים...

בכל אופן אני, ג'יני, נוויל, לונה והארי יצאנו מהרכבת לכיוון של כרכרות כאלה או משהו בסגנון... בכל אופן כשהתקרבנו עוד קצת ראיתי יצורים מוזרים בצורה של סוסים עם כנפיים של עטלף רק שהם לא היו בדיוק סוסים, לא היה להם בשר ככה שיכולת לראות את העצמות שלהם דרך העור השחור שלהם, בקיצור זה נראה כאילו אבא שלי והדס יצאו לשתות פעם ביחד והשתכרו וזה מה שקרה בסוף...

'ניק יאהב את הסוסים האלה.' חשבתי לעצמי.

שמתי לב לזה שלגמרי איבדתי ריכוז ופשוט עמדתי ובהיתי בסוסים וקיללתי ביוונית עתיקה בשקט מחפש את האחרים, ראיתי שהארי עצר כמה מטרים לפני ובוהה בסוסים במבט מוזר כאילו הוא מעולם לא ראה אותם קודם, מה שלא יכול להיות בגלל שהוא לומד כאן כבר די הרבה זמן אם אני לא טועה.

בכל אופן התקדמתי לכיוון של הארי ורון שהרגע הופיע ליד הארי ונראה שהם היו שקועים בשיחה לגבי משהו, נעמדתי לידם אבל נראה שהם לא שמו לב אלי עדיין.

"אדון צעיר," שמעתי מישהו אומר והסתכלתי מסביב מחפש מי אמר את זה, המבט שלי התמקד בסופו של דבר ביצורים שמשכו את הכרכרות.

"זה כבוד לפגוש אותך אדון צעיר," הם אמרו שוב, עכשיו כבר הייתי בטוח שאלה היו הם ואני לא יודע למה אבל המחשבה שהם יכלו לדבר איתי קצת הלחיצה אותי, כאילו אני מבין את כל הקטע הזה עם הסוסים כי אבא שלי יצר אותם וכל זה אבל משום מה חשבתי שהסוסים האלה שונים, אולי בגלל שהם נראו קצת כמו סוסי השלדים שניקו יכול לזמן.

"היי אל תקראו לי אדון- פרסי זה מספיק טוב." אמרתי ליצורים ואז במחשבה שניה הוספתי, "מה אתם בדיוק?"

"אנחנו טסטראלים, אדון צעיר, לא רבים יכולים ליראות אותנו" היצור הסביר כשראה שאני מסתכל מסביב כדי לראות אם מישהו אחר שם לב להתנהגות המוזרה שלהם אבל לא נראה שמישהו שם לב למשהו מוזר.

"למה לא?" שאלתי סקרן פתאום.

"אנחנו יכולים להיראות רק לאלו שראו מוות, בגלל זה הרבה פעמים אומרים שכשרואים אותנו זה סימן למזל רע." הטסתראל שהיה רחוק יותר ממני הסביר בקול עצוב.

כשהוא אמר את זה נזכרתי בכל החברים שאיבדתי ובכל האנשים שראיתי מתים לי מול העיניים ופתאום לא היה לי כוח לשום דבר רק רציתי למצוא לי פינה חשוכה ולהתכדרר שם לכדור. ניערתי את הראש שלי מסתכל שוב מסביב ורואה שגם הרמיוני וג'יני עכשיו עומדות ליד הבנים.

"מה זה הדברים האלה, לדעתך?" הארי שאל את רון, מחווה בראשו על הטסטראלים.

"איזה דברים?" שאל רון ונראה מבולבל.

"הסוסים-" הארי ניסה להגיד אבל באותו הרגע לונה הגיעה וקטעה אותו.

"הנה לך," היא אמרה, נותנת לרון את הכלוב של פיגווידג'ן. "הוא מותק של ינשופן, אתה לא חושב?"

"אה... כן... הוא בסדר," רון נהם. "טוב קדימה, בואו ניכנס...מה אמרת, הארי?"

"אמרתי, מה זה הסוסים האלה?" אמר הארי, בזמן שאני, הוא, לונה ורון התקדמנו לכרכרה שבה הרמיוני וג'יני ישבו.

"איזה סוסים?"

"הסוסים האלה שמושכים את הכרכרות!" אמר הארי בחוסר סבלנות, נראה שהארי נהיה יותר ויותר מתוסכל ככל שעבר הזמן מזה שהחברים שלו לא רואים  את היצורים שהוא כן, למרות שהוא לא יודע שהם פשוט לא מסוגלים לראות אותם...

"על מה אתה מדבר?"

"אני מדבר על- תראה!"

הארי תפס את היד של רון וסובב אותו ככה שהוא היה ממש פנים מול פנים עם הטסטראל. רון בהה בו לרגע ונראה מבולבל ומאוד מודאג לגבי החבר שלו, ואז הסתובב והסתכל שוב על הארי.

"מה אני אמור לראות פה?"

"את ה- שם בין המוטות! רתום לעגלה! זה עומד ממש מולך."

'אני ממש לא זה לידיעתך!' קרא הטסטראל  שהארי דיבר עליו. 'גם לנו יש רגשות אתה יודע!'

גיחכתי לעצמי וניגשתי אליו מלטף את החותם שלו בצורה מרגיעה ואמרתי "הוא לא התכוון לזה הוא פשוט נסער..."

כנראה שזה לא הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות כי עכשיו כל תשומת הלב שלהם היתה עלי.

"פרסי, אתה יכול ליראות אותם? נכון?" הארי שאל ונשמע כמעט נואש. "אתה יודע מה הם?"

"כן, אני יכול. הם אומרים שקוראים להם טסטראלים ושרק אנשים שראו מוות מסוגלים לראות אותם." אמרתי בלי לחשוב ומיד קיללתי את עצמי על פליטת הפה שלי אבל זה כבר היה מאוחר מדי הם שמו לב למה שאמרתי.

"מה אתה מתכוון בזה 'שהם אומרים'?" הרמיוני שאלה בחשד קל אבל בעיקר בסקרנות.

"מה זאת אומרת שרק אנשים שראו מוות יכולים ליראות אותם?" רון שאל בחשד וכיווץ את הגבות שלו בבלבול. "ואיך אתה יודע את זה בכלל?"

"גם אני יכולה לראות אותם אבל היום הם מתנהגים קצת מוזר..." לונה אמרה בחולמניות.

ג'יני העיפה מבט מודאג לכיוון של הארי שרק הסתכל על הטסטראלים בעצב.

בתשובה לשאלות רק משכתי כתפיים ונכנסתי לכרכרה, כולם נכנסו מיד אחריי והתחלנו לנסוע לכיוון הטירה הענקית שאני בטוח שאנבת' היתה אוהבת.

"אז את מי אתה ראית מת שאתה יכול לראות את הטסטראלים האלה או מה שהם לא יהיו?" רון שאל והחשד היה ברור מאוד בקול שלו.

שוב נזכרתי בכל החברים שאיבדתי אבל הפעם ניערתי את הראש במהירות כדי לא לשקוע בזיכרונות.

"כמה חברים..." אמרתי בשקט. "היתה לנו שריפה פעם בבית הספר וכמה לא הספיקו לצאת משם ו... טוב הבנתם את הרעיון." אמרתי בקול חלש מרגיש אשם על כך שאני משקר לגבי המוות של החברים שלי, גורם לאחרים לחשוב שהם מתו בשריפה פשוטה במקום כמו הגיבורים שהם באמת... אבל זה גם לא היה לגמרי שקר באמת שהיתה שריפה ב"גוד" היא פשוט לא היתה עד כדי כך נוראית.

הרמיוני תקעה לרון מרפק לצלעות אבל לא נראה שהוא הבין שהוא עשה משהו לא בסדר.

"אני מצטערת." ג'יני אמרה בקול שקט, ובאמת נראתה כאילו היא מצטערת.

"זה בסדר," אמרתי, למרות שזה לא היה בסדר, אבל לפחות עכשיו זה היה יותר טוב משזה היה פעם.

את שאר הנסיעה העברנו בשקט כל אחד והמחשבות שלו.

כשהטירה נכנסה לשדה הראיה שלי הרגשתי שהנשימה שלי נעתקה, הטירה היתה יפיפייה! אנבת' היתה מתה עליה, היא לעולם לא תפסיק לדבר על הארכיטקטורה, תדבר במשך שעות ואני רק יסתכל עליה בלי לשמוע מילה, על איך שהעיניים שלה יזהרו מהתרגשות והחיוך שלה יגדל בלי שהיא תשים אפילו לב... זה לא הנושא עכשיו...

"אני יודעת, מדהים לא?!" הרמיוני שאלה בהתרגשות מסתכלת מחוץ לחלון בעיניים פעורות לרווחה למרות שראתה את הטירה הזו לפני כן הרבה פעמים. "אני לא יכולה שלא להגיב ככה בכל פעם שאני רואה את הטירה מחדש, זה פשוט נפלא!"

הנהנתי לא מסוגל להגיד שום דבר.

הכרכרה נעצרה מול מדרגות האבן המרשימות שהובילו לדלתות הכניסה הכבדות. הארי היה הראשון שיצא מהכרכרה, היה נראה שהוא שקוע במחשבות בגלל שהוא לא שם לב לזה שגם אנחנו כבר יצאנו מהכרכרה והמשיך להסתכל על הבקתה החשוכה שנמצאת לפני היער שליד הטירה.

'תבוא לבקר אדון צעיר,' אחד הטסטראלים אמר לי לפני שהם התחילו להתרחק. 'אתה תדע איפה למצוא אותנו ואנחנו תמיד נהיה לשירותך, אדון צעיר.'

הארי עכשיו בהה בדמותם המתרחקת של הסוסים, אבל הוא נראה כאילו הוא כבר לא בדיוק רואה אותם, אלא יותר שקוע במחשבות.

"אתה בא או לא?" רון שאל אותו.

"אה... כן," הארי ענה לו במהירות והם הצטרפו לקהל התלמידים הממהרים לטפס במדרגות האבן. בדיוק כשהם היו אמורים להיכנס לטירה הם פגשו איש עם עיניים בולטות כמו פנסים, לידו היתה חתולה, היא היתה רזה והיה לה צבע של אבק, העיניים שלה היו כמו של הבעלים שלה דבר שמאוד הטריד אותי בגלל שעד עכשיו היצור היחיד שהיו לו עיניים תואמות לאלו של הבעלים שלו היה הקימרה ובדיעבד הסתבר לי שהיא בכלל היתה אמא שלו, כאילו מה נסגר?

בכל אופן, הוא עצר אותנו ובדיוק כשהוא בא להגיד משהו הארי קטע אותו ושאל: "מה אתה רוצה פליץ'?" היה לי ברור מטון הדיבור שלו שהוא לא אוהב אותו, ולא יכולתי שלא לתהות למה?

"תירגע פוטר אני רק רוצה לשאול אם אחד מכם הוא במקרה פרסאוס ג'קסון, אני אמור להוביל אותו לפרופסור מקגונגל לפני תחילת המשתה." פליץ' אמר, אני אולי לא מכיר אותו יותר מדי זמן אבל ההתנהגות שלו מזכירה לי את זו של מר. ד'- מה שממש לא גרם לי לחבב אותו יותר.

 "אז במקרה הזה," רון אמר ושלח לי מבט שנאה ברור כשחשב שאני לא מסתכל, "זה הוא." הוא הוסיף והצביע עלי.

ממש לא היה לי חשק לבלות עוד יותר זמן עם פליץ' (או כמו שאני מעדיף לחשוב עליו, מר ד' של עם הקוסמים.) אבל לא נראה שהיתה לי יותר מדי ברירה אז נופפתי לג'יני, הרמיוני לונה ונוויל שהמשיכו הלאה ונכנסו דרך דלתות הכניסה אל הטירה והשאירו אותי לבד עם פליץ'.

"טוב צריך ללכת, אין לנו את כל היום אתה יודע." פליץ' אמר וניכנס לתוך הטירה, כשאני אחריו.

ברגע שראיתי את הארכיטקטורה של המבנה ידעתי שאנבת' תאהב אותו, אפילו אני יכולתי לעריך את היופי שלה וזה אומר משהו... (אבל אני עדין חושב שהארכיטקטורה שאנני בנתה באולימפוס יפה יותר, בלי תחרות אפילו!).

נראה ששקעתי במחשבות בגלל שכשהסתכלתי סביבי עוד פעם הגענו לחדר קטן וצפוף, החדר היה מלא בילדים בני אחת עשרה בערך, כנראה תלמידי השנה הראשונה.

בקידמת החדר עמדה אישה גבוהה עם שיער שחור וגלימה בצבע ירוק אזמרגד, הבעת הפנים שלה היתה חמורה והיא הזכירה לי כל מורה שעשיתי אצל משהו לא בסדר בשיעור.

"הבאתי אותו פרופסור מקגונגל." פליץ' אמר, מתעלם לחלוטין מהעובדה שאני נמצא שם ביחד עם עוד לפחות מאה ילדים בני אחת עשרה, ומתמקד באישה שבקדמת החדר.

"תודה רבה לך פליץ' אתה יכול לחזור עכשיו לעניינך" השיבה האישה שאני מניח שקוראים לה פרופסור מקגונגל, ועם המילים האלה פליץ' יצא מהחדר כמעט כאילו הוא מעולם לא היה שם.

"הו, אתה מוכרח להיות פרסאוס ג'קסון." היא אמרה בקול רציני, ומעט ניסער (אבל היא הסתירה זאת טוב ונראה שאף אחד מלבדי לא שם לב לכך...), "חיכינו לך הטקס עומד להתחיל, אבל עליך לחכות כאן עד שפרופסור דמבלדור יקרא לך."

הנהנתי לא יודע מה לעשות יותר מזה, רציתי לתקן אותה לגבי השם שלי אבל ממש לא התחשק לי להכעיס אותה כרגע...

נראה שהילדים האחרים מסתכלים עלי מוזר משום מה, כנראה הם לא רגילים לראות נער בן שבע עשרה בין תלמידי השנה הראשונה.

"אני חייבת ללכת אנא המתינו בדומייה." פרופסור מקגונגל אמרה ויצאה מהחדר.

בהתחלה עמדנו שם בשקט מוחלט, נראה שאף אחד מאתנו לא יודע בדיוק מה לעשות. לפחות עד שאחד הילדים שנראה מעט ביישן אבל לא היה לי ספק שהוא אמיץ מאוד (מה, הוא ממש הזכיר לי את גרובר בזמן שהיינו בני שתיים עשרה בסדר? אתה לומד לשים לב לדברים כאלה עם הזמן אם אתה מוכרח, אל תישפטו.) בכל אופן אז הילד הזה שאל, "מה אתה עושה כאן? אתה בוודאות לא שייך לשנה הראשונה, אז למה אתה נמצא כאן אתנו?"

"המכתב שלי הלך לאיבוד כשהייתי בן אחת עשרה אז לא הייתי מודע עד עכשיו לעובדה שאני קוסם..." עניתי לא ממש שם לב לתגובה שלהם בגלל שבאותו הרגע רוחות רפאים נכנסו לחדר דרך הקיר האחורי, נראה שהנשימה של כל שאר התלמידים בחדר נעתקה ושהם נצמדו אפילו יותר אחד לשני, אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש היה 'דוד ה' ממש לא יהיה מרוצה מזה כשהוא יגלה עליהם.'

נראה שבהתחלה הרוחות לא שמו לב אלינו, ושהיו עסוקים בשיחה משל עצמם, לא ממש יכולתי לשמוע במה מדובר אבל נראה לי שהם דיברו על איזה רוח בשם פיבס ועל מה שקרה בשנה שעברה בטורניר הקוסמים המשולש.

נראה שרוח של כומר שמן ומחויך שם לב אליהם ראשון וקרא, "תלמידים חדשים! רגע לפני מיון אני מניח?" כמה ילדים הנהנו, נראה היה שהם עדיין מפוחדים מעט מהרוחות, למרות שהן נראו לי לא מזיקות כלל, ותאמינו לי פגשתי לא מעט רוחות במהלך חיי...

"ונראה שיש לנו כאן אחד מיוחד" אמר רוח רפאים שלבש צווארון דמוי אקורדיון ומכנסי טייטס, "נראה שהנוכחות שלנו אינה מרתיעה אותו כלל, שלא נדבר על כך שהוא נראה כבן שבעה עשרה לא אחת עשרה. מה אתה עושה כאן?" הרוח פנה אלי וזה נראה שזה משך את תשומת הלב של שאר התלמידים.

"אוו אהה, כן המכתב שלי הלך לאיבוד כשהייתי בן אחת עשרה ונראה שגילו את זה רק עכשיו אז... הנה אני כאן" אמרתי טיפה עצבני שאולי התנהגתי בצורה רגועה מדי ושהרסתי לעצמי את סיפור הכיסוי, חוץ מזה לא מצאה חן בעיניי העובדה שכולם מסתכלים עלי.

"ומה בקשר להיותך רגיל לרוחות רפאים?" המשיך הרוח עם הצווארון לשאול.

"בוא רק נגיד שיצא לי לבקר פעם בבית של דוד שלי, שבמקרה היה רדוף אז די התרגלתי לזה." אמרתי (אתם לא יכולים להאשים אותי על זה שזה לא השקר הכי טוב אני לא אנבת' אתם יודעים.)

"הזדרזו, טקס המיון עומד להתחיל" אמר קול חד מאחורינו, כשהסתובבתי ראיתי את פרופסור מקגונגל וידעתי שניצלתי מתחקור, בערך.

אחרי מה שמקגונגל אמרה הרוחות יצאו מהחדר אחת אחרי השניה.

"עכשיו תלמידים הסתדרו בשורה, ובואו אחרי." כל התלמידים הסתדרו בשורה מאחורי מקגונגל, אני נעמדתי אחרון מעדיף שלא יהיה מאחורי אף אחד למקרה שאם איזו שהיא מפלצת תחליט לתקוף אותי אני יוכל להילחם בלי שאף אחד ישים לב שנעלמתי.

יצאנו מהחדר הקטן והגענו לאולם הכניסה של הטירה, האולם היה מפואר מאוד ומרווח אבל לא היה לי יותר מדי זמן להתפאר מהמראה של המקום  כי הגענו אל היעד שלנו, שתי דלתות גדולות שנראות כבדות למדי, שאני מנחש שמאחוריהן נמצא טקס המיון.

מקגונגל הסתובבה ופנתה אלי, "תישאר כאן עד שתשמע את השם שלך מוכרז ורק אז תיכנס, מובן?" שאלה בקול חד שברור היה שגם אם לא הבנתי אין שום סיכוי שהיא תחזור על המידע הזה.

הנהנתי וצעדתי מחוץ לשורה לעמוד ליד הקיר שעליו נמצאות הדלתות, מקגונגל פתחה את הדלת ואפשרה לתלמידי השנה הראשונה להיכנס לתוך החדר. ברגע שהתלמיד האחרון עבר בדלת היא נסגרה מעצמה והשאירה אותי בחוץ לבד.

מבפנים יכולתי לשמוע את התלמידים מדברים בינם לבין עצמם, לא יכולתי לשמוע על מה הם מדברים גם אם הייתי רוצה כי היה יותר מדי רעש שם, אבל פתאום בבת אחת כל האולם השתתק כאילו הוא מחכה למישהו שיתחיל לדבר.

"בימי עבר, בצעירותי,/ כשהוגוורטס אך נוסד,

חשבו ארבעת מייסדיו / לפעול יחדיו לעד;

הן מטרה רמה אחת / איחדה, ליכדה אותם:

שבית-ספרם הזה יהיה / הטוב שבעולם.

'יחדיו נבנה ונלמד!' / אמרו, מבלי לשער

שיום יבוא, וברית רעים / תופר ללא הכר.

כי סלית'רין וגריפינדור / נדרו אחוות עולם

והפלפאף ורייבנקלו / קרבו מקשר דם.

כיצד אם כן נכשל כל זה? / רעות כיצד הכזיבה?

אני עדה הייתי אז / ובפניכם ארחיבה:

שח סלית'רין, 'תלמיד רצוי / יהיה טהור בדם.'

אך רייבנקלו אמרה, 'תמיד / עדיף תלמיד חכם.'

שח גריפינדור, 'לאמיצים / ראוי לתת כבוד.'

והפלפאף: 'יבואו כל מי / שמשתוקק ללמוד.'

כך התווכחו, אך ויכוחם / לריב לא התפתח,

שכן הוסכם שכל מורה / את חביביו לוקח:

אם דם טהור היה חשוב / לסלזאר סלית'רין,

הרי שתלמדי ביתו / היו רק טהורים.

המבריקים בחבורה / הלכו לרייבנקלו,

ואלו שגילו גבורה / הלכו אל גריפינדור.

הפלפאף טובת הלב / לקחה את כל השאר.

באופן זה, לאורך זמן / איזון ברור נשמר.

וכך עברו כמה שנים / של סדר ושלום

אבל אט-אט המחלוקות / החלו גם לפגום;

בהדרגה זה נגד זה / נפנו הארבעה,

במקום לתמוך איש ברעו, / קודשה ההפרדה.

נראה היה שבית-ספרם / ימים לא יאריך,

שכל הטוב נופל קורבן / לקרע המחריף.

ולבסוף הבוקר בא / בו סלית'רין עזב.

הריב פסק, אבל שלום /  מלא עוד לא הושב.

מיום בו מארבעה / נותרו פה רק שלושה,

ברית רעות בין הבתים / בעצם לא חודשה.

מצנפת המיון אני. / הנוהל כבר מוכר:

אומר לכל תלמיד חדש / לאיזה צד נבחר.

אך השנה אוסיף מלה, / הסכיתו לדבריי:

תוהה אני על התפקיד / אשר נגזר עלי.

חובה עלי היא לפלג / לארבעה בתים.

אך מה אם המיון עצמו / הוא שיוצר תככים?

דעו שיש פה סכנה, / אזהיר בכל לשון:

כי הוגוורטס לאיום נתון / מצד אויב חיצון.

כעת חובה להתלכד, / או שניפול פרודים.

אמרתי את שלי, עכשיו / ניגש לעניינים."

שמעתי קול מבפנים, הקול היה קצת שונה הוא הזכיר לי איכשהו את הקול של הרוח של דלפי, היא אולי לא נשמעה כמו שלוש נשים זקנות אבל הקול בהחלט נשמע עתיק.

יכולתי לשמוע ליחשושים ומחיאות כפיים, אבל הן נשמעו קצת מהוססות, אני תוהה למה? ואני גם לא יכול להתעלם מהאזהרה שהקול שייך למי שהוא לא שייך...

האזהרה נשמעה טיפה מוזר, אבל אני לא יכול לשים את האצבע שלי על מה כל כך מוזר בה... אולי זו החריזה? אולי בגלל שהתרגלתי לעובדה שנבואות מגיעות גם הן בצורת חריזה והן מזהירות מפני מה שהולך לקרות בעתיד שעכשיו גם השיר הזה נשמע לי מוזר?

נראה ששקעתי במחשבות ליותר זמן משחשבתי כי לפני ששמתי לב שמעתי את פרופסור דמבלדור קורא לי מתוך האולם, "הנה קבלו את פרסאוס ג'קסון!"

לקחתי נשימה עמוקה ודחפתי את הדלתות הגדולות, חזק. אתם לא יכולים להאשים אותי הן נראו ממש כבדות... אבל מסתבר שטעיתי, התנופה שנתתי לדלתות העיפה אותן והן התנגשו בקיר שלידן משמיעות קול טרח חזק.

"אופס," אמרתי מגרד את העורף שלי.

"אין דבר מר. ג'קסון. בבקשה המשך." דמבלדור אמר, מזיז את הראש שלו בכיוון שבו עמדה פרופסור מקגונגל ולידה היה שרפרף עם הכובע המרוטש (אני יודע מילה גדולה! אין מה לעשות כשיש לך חברה כמו אנבת' גם כשיש לך מוח אצה כמו שלי אתה תלמד כמה דברים...) בכל אופן הנהנתי והתחלתי להתקדם לכיוון של מקגונגל, אבל כדי להגיע לשרפרף הייתי צריך לעבור את כל האולם דרך האמצע ככה שכולם יכולים ראו אותי... הבנות נהיו אדומות משום מה, והן מצמצו מהר מדי (יכול להיות שהן חולות או משהו כזה?) והבנים נעצו בי מבטים כועסים או שהעריכו את השווי שלי או משהו בסגנון (הערת הכותבת- *sized me up אם מישהו יודע לתרגם את זה יותר טוב שיגיד, פשוט אני לא יודעת איך להגיד את זה בצורה טובה בעברית...) בכל אופן ההליכה לקדמת האולם או שזה בעצם מאחורה שלו? לא משנה, בזמן שחשבתי על כל זה כבר הגעתי ליעד שלי ומקגונגל אמרה לי להתיישב על השרפרף ועמדה לשים את הכובע המרוטש על הראש שלי כששמעתי קול צועק "אני מסרבת למיין אותו!!!!"

מקווה שנהנתם! =)

הפרק הקודם		הפרק הבא