הוגוורטס

פרק י"ב

הוגוורטס

ש

לג כבר נח על האדמה כשגודריק וסלזאר חזרו לטירה. הם הביאו איתם ילד בגילה של איווה. בתחילה היא שמחה שיש בטירה עוד ילד בגילה ומיהרה לנסות להתחבר איתו; היא סייעה לרוונה ולסלזאר בהתלהבות כשבדקו אותו במרפאה שהקימו בקומה השלישית של הטירה. אך עד מהרה היא נוכחה לגלות שמאפיס היה ילד שקט וקודר, שלא ידע כיצד לבוא במגע חברתי, וזה גם ממש לא עניין אותו. הוא גילה את ספריית הטירה במהרה, ולא יצא ממנה רוב החורף, מוקסם ממגוון הספרים העצום.

"אל תיקחי את זה קשה, איווה," אמרה לה הלגה בוקר אחד, כשהשתיים התבוננו בפתיתי שלג נאים להנאתן מבעד לחלון הינשופיה, עטופות היטב בגלימות מרופדות בפרוות גיריות ושועלים. "ביום הראשון של האביב יגיעו כל שאר הילדים ואיתם תוכלי להתחבר. מאפיס הוא ילד בודד. יש אנשים שמעדיפים להישאר לבד."

כשאיווה עדיין לא נראתה משוכנעת, רוונה, שקשרה לרגלה של התנשמת אתנה מכתב לאימה, אמרה לה, "קחי את סלזאר, לדוגמא. הוא לא יוכל להתחבר עם אדם אפילו על מנת להציל את חיו! הוא תמיד לבד, שקוע במחשבות. אולי לכן הוא ומאפיס מסתדרים טוב כל כך."

נראה שדעתה של איווה נחה עליה מההסבר של רוונה, אך דעתה שלה לא נחה מכך. היא לא ידעה כיצד להסביר את זה, אך היה משהו משונה בילד מאפיס. דבר מה שהיא לא יכלה בדיוק להגדיר, אך לא יכולה הייתה להתעלם ממנו בזמן ששהתה בחברתו. אולי הייתה זו הדרך בה לעולם לא פגש את מבטה, או ישיבתו הכפופה והמכונסת והליכתו העקומה, שגרמה לו להיראות כאילו רגליו לא רגילות להליכה. היא פשוט לא הייתה מבטוחה מה דעתה עליו, גם לאחר חורף שלם בו בילתה בחברתו.

"הוא ילד מבריק," אמר לה סלזאר יום אחד, כשהעזה להעלות את מחשבותיה באוזניו כשישבו בספרייה, בונים את תוכנית הלימודים. הוא אפילו לא טרח להרים את עניו מהלחשים בהם עיין. "הכישרון שלו גובה מחיר מההיבטים האחרים בחייו, זה הכל. ואל תשכחי שהוא בקושי בא במגע עם אנשים לפני שהגיע לכאן."

ההסבר לא ריצה את רוונה, אך היא החליטה לשכוח מכך לעת- עתה.

החורף היה קשה במיוחד, אך כפי שאמרה הלגה (האופטימית כתמיד), האביב שהפציע אחריו היה מרהיב. ענני הסערה נסחפו ברוח הקליל והשלג נמס, מפנה את הדרכים ואת האוויר לציוץ הציפורים ורשרוש המים הפלגים. הפרחים הרדומים שבמדשאות הטירה פקחו את עיניהם אל אור השמש, ואופליה בלום החלה בהכנות בחממות הטירה במרץ לקראת בוא התלמידים. כשסיירה במדשאות, רוונה יכולה הייתה לראות את הקאנטורים מסיירים בשולי היער, ופיות יוצאות מבולי העץ שלהן להתענג על הטבע המלבלב. פעם אחת ראתה גם חד קרן מציץ לכיוונה מבין הצללים בעניים אדומות, בוערות וחכמות, וליבה שקע כשנזכרה בחברי המועצה סלווג'יאה ומורפיוס. היא לא סיפרה לאיש על הרצח שאירע ביער באותו היום, אפילו לא לגודריק.

"מתי נתחתן, רוונה?" הוא שאל אותה לילה אחד, יומיים לפני היום הראשון של האביב. היום בו נפגשו לראשונה, שנה קודם לכן. הם שכבו במיטתם, מחממים זה את זו באוויר הצונן כפי שעשו במשך כל החורף.

"בקרוב, יקירי," רוונה ענתה לו את התשובה הקבועה. "כרגע עלינו לדאוג לתלמידים. אך ברגע שבית הלימוד יעמוד ביציבות, נוכל להינשא. אז נוכל להיות בטוחים שהוא ימשיך להתקיים בביטחון, וגם הילדים שלנו יוכלו ללמוד פה."

 "איך נקרא להם?"

"ממ? למי?"

"לילדים שלנו," אמר גודריק, מתגלגל אל צידו ונשען על מרפקו כשהביט בה. "אני רוצה בן, לקרוא לו על שם אבא שלי."

"אני רוצה בת. אני אקרא לה הלנה, על שם ביתם של זאוס ולדה מהמיתולוגיה היוונית."

גודריק נראה מבולבל, ורוונה ידעה שדברים מסוג זה כלל לא מעניינים אותו. "מה בדבר אימך? את לא רוצה לקרוא לה על שמה?"

"לא," אמרה רוונה, תוקעת את מבטה בתקרה, חשה את אשמת שמירת הסוד מחמיצה בליבה כשחשבה על סלווג'יאה. "השם שלה הוא שם נפוץ מאד בקרב הפראים. כל הרעיון של בית הלימוד הוא לשבור את המחיצה בין קוסמים משכילים לקוסמיים פראיים, לא?"

"כן, נכון," אמר גודריק וחזר לשכב על גבו. רוונה ידעה שהוא לא מבין את ההיגיון מאחורי דבריה, אך שמחה שהוא לא שואל.

עשרות קסמים נהרו אל הוגוורטס לקראת היום הראשון של האביב. מעטים מהאורחים היו התלמידים עצמם, שהגיעו עם משפחותיהם או בקבוצות לבדם, כמו הקוסמים הפראיים. רבים היו קוסמים עשירים שתרמו כסף לבית הלימוד, והיו מעוניינים לראות את פרי השקעתם. אחרים הביאו איתם את תרומותיהם הראשונות, ביחד עם שטחי קיר המפארים את בתיהם ופסלים למילוי הגומחות שבטירה.

הטירה מעולם לא הייתה מלאה כל כך- כל חדרי השינה הנוספים היו תפוסים, ופונדק 'שלושת השרביטים' היה מלא מפה לפה. גם קוסמים פשוטים רבים, מתוכם הרוב קוסמים נוודים, הקימו את אוהליהם במדשאות על מנת להשתתף בהילולת סעודת הפתיחה של בית הלימוד.

גם הנביאה האדומה הופיעה שם על סוסה המכונף, וישבה במשך ימים ולילות על סלע שעל שפת האגם וצפתה בטירה תחת ברדסה.

הלגה שכרה צי של גמדוני בית מכל רחבי האי על מנת לבשל את הארוחה, והם עמלו במטבחי הטירה בהתרגשות רבה תחת פיקודה של בילי.

ערב האביב הראשון לא יכול היה להגיע מהר מספיק בשביל רוונה. סיגורד העסיק אותה בשיחות על עתידו של בית הלימוד במשך כל היום, וברגע שיכולה הייתה מיהרה לחמוק בתירוץ שעליה להתכונן לסעודה.

והיא אכן התכוננה זמן רב. היא עמדה מול ארונה זמן ממושך בחיפוש אחר השמלה המתאימה, ולבסוף בחרה שמלת משי בצבע כחול עמוק שעורב כסף גדול נרקם על קידמתו ביד אמן, פורש את כנפיו על חזה. לאחר מכן היא והלגה קלעו אחת את שערותיה של השנייה, בעוד איווה, שהולבשה בצבעי ביתה של רוונה, הייתה נרגשת מכדי לשבת במקומה.

לבסוף שעת הסעודה הגיעה. אולם הכניסה היה מלא מפה לפה במבוגרים מפטפטים, וביניהם ילדים חיוורים משהו שלא דיברו זה עם זה. ניתן היה להבחין בקלות מי הוא ילד משפחה משכילה, לבוש היטב, ומי הוא ילד פשוט או בן מוגלגים, הלובש גלימה מטולאת ולא- מתאימה למידותיו. רובם התקבצו יחדיו בשתיקה בפינה אחת של האולם, ובפינה אחרת התקבצו הילדים הפראיים, כהים מאד או בהירים מאד, רובם ככולם גבוהים וחזקים לגילם, והם לובשים בגדי צמר ועור מקושטים בקמות שנחשבו לחגיגיים מאד בקרב אנשיהם, אך מוזרים מאד בקרב הקוסמים האחרים.

רוונה, גודריק, הלגה וסלזאר ירדו יחדיו אל אולם הכניסה. הלגה לבשה שמלת זעפרן מקושטת ברקמה סגולה, ושיערה, שהיה מבריק ובהיר כמו להבה, קושט בסרטים זהובים. גם סלזאר הקפיד מאד על הופעתו, ומעל גלימה ירוקה מצוינת בעלת אבזמי כסף ענד את תליון הנחש שלו. הוא הבריק לאור הלפידים כשבחן את האולם בעניים כסופות, זהירות.

גודריק לבש גם הוא את גלימתו האדומה והטובה ביותר, עם פריפת האריה המוזהבת, ואפילו סירק את שיערו וגילח את פניו מעט לכבוד המאורע. בעודם צועדים במורד המדרגות, זרועותיהם משולבות, רוונה חשה שהם הזוג המקסים ביותר באולם.

הקהל פינה לארבעה את הדרך, והם היו הראשונים להיכנס אל האולם הגדול, שדלתותיו נפתחו לכבודם על ידי כישוף.

הם צעדו בין השולחנות אל שולחן הכבוד המרכזי שעל הבימה שבקצהו, והאורחים שאחריהם פלטו קריאות התפעלות; רוונה וסלזאר הטילו על תקרת האולם כישוף מעלים, כך שהיא הייתה שם, אבל במקומה נראו שמי האביב הצפופים בכוכבים.

גודריק חייך אל רוונה בהערכה, והיא חשה שהיא מסמיקה מנחת.

הם תפסו את מקומותיהם בראש שולחן הכבוד. מצידיהם התיישבו סיגורד, דורוורד וקונרד, וגם אחיה של הלגה, שחייך אליה ובירך אותה כשעל פניו מבט כאוב משהו. גם לארצ'יבלד נשמר מקום של כבוד, כמו למורתם אופליה בלום ולכמה מהתורמים החשובים של בית הלימוד, אך מקום המושב שנשמר לאימה של רוונה נותר ריק.

רוונה הציצה בו באנחה, ואז העבירה את תשומת ליבה אל האולם המתמלא; הם הציבו בו ארבע שולחנות, שולחן לכל אחד מהם, ואורחיהם ותלמידיהם מילאו אותם כמעט לחלוטין.

כשכולם התיישבו, ארבעת המייסדים קמו על רגליהם, והאורחים השתתקו.

"ברוכים הבאים להוגוורטס," פתח גודריק, קולו העז ממלא את האולם, "בית הלימוד לקוסמים ומכשפות צעירים מכל מקום ומעמד. אנו שמחים לקבל אתכם בשערנו- כל אדם המאמין באחווה ושוויון יתקבל בברכה כאן.

"ארצה לברך במיוחד את תלמידנו, שנבחרו בשל כישרונם לקסם ובשל אומץ ליבם לעזוב את ביתם ולקחת חלק בתפנית חשובה כל כך בחיי קהילת הקוסמים. מי ייתן ובבית הלימוד לא תלמדו רק קסם, אלא עזרה לזולת ותעוזה. ונאמנות."

"בכל אדם יש חוכמה," פתחה רוונה אחריו, "וכאן בהוגוורטס נרצה לטפח את גרעין החוכמה הזה, ולנטוע סקרנות בלבבות תלמידנו. לכל תלמיד היושב באולם הזה יש את התובנה והנחישות להפוך לקוסם או מכשפה גדולים- מהצעיר למבוגר ביותר, מהעשיר לעני ביותר. עלו והצליחו." ואז היא חזרה על נאומה בשפת הפראיים, למען הגוש החריג שישב בקצה אחד השולחנות הקיצוניים. הנערים והנערות תקעו בה מבטים נחושים, וכמה חייכו בנחת או בערגה, ורוונה לא הפסיקה לחשוב על סלווג'איה, ושמחה שהיא לא שם. היא קיוותה לא לראות אותה יותר לעולם.

"לכל אדם יש את הזכות ללמוד," המשיכה הלגה כשרוונה סיימה, "כפי שעל כל ילד היוצא מרחם אימו להיות נאהב על ידה. כולנו ילדיו של קסם, כולנו בורכנו על ידו, ולכן לכולנו הזכות ללמוד אותו ולהשתמש בו. מי ייתן ואתם התלמידים תהיו מאושרים בבית הלימוד שלנו, ושהוריכם יספגו מכם רק נחת."

"בשם תואר הקוסם, כולכם הובאתם לפה," אמר סלזאר, ובקולו נעדרה החמימות של הלגה- אותה החליף טון רציני ונחוש, "ובשם ערך השוויון בין בני האדם והקוסמים, מי ייתן ותהיו הראשונים מיני רבים." ואז הוא חזר על דבריו בשפת הפראיים, אך רוונה שמה לב שדבריו לא היו מדויקים- הוא דיבר אליהם ביתר הערכה.

מחיאות כפיים נשמעו כשסיים, והסעודה נפתחה בעליזות. דורוורד, אמן הלחימה הזקן שישב מימינו של גודריק, פתח איתו מייד בשיחה. רוונה ניסתה לחשוב מדוע סלזאר יתייחס אל הפראיים אחרת מאל השאר, ואז עלתה בה המחשבה שאיש מהפראיים אינו יליד מוגלגים.

___

הלגה נהנתה מאד מהסעודה המצוינת של גמדוני הבית, כשחשה יד על כתפה. היא סבה לראות את בראוק עומד מאחוריה, רציני כתמיד. "אפשר לשוחח איתך, הלגה?"

"כמובן."

בראוק הציץ בסלזאר בחוסר נוחות. סלזאר, שהיה שקוע במחשבות כתמיד, לא הביט בהם, אך הלגה חשה שתשומת ליבו מופנית אליהם. "בפרטיות?"

הלגה קמה והתלוותה אל אחיה מחוץ לאולם העליז.

"מה יש, בראוק?" היא שאלה בעדינות כשעמדו באולם הכניסה האפלולי. מחוץ לדלתות הפתוחות לרווחה נראה ריצוד המדורות, וצלליות קוסמים רוקדים וסועדים בחסות הטירה.

"הלגה..." בראוק נראה נבוך, "אני מוכרח להגיד שאני מתרשם מפעולותיך פה."

"תודה רבה," היא אמרה, והתכוונה לכך באמת; בראוק לא הרבה לתת מחמאות. ובמיוחד לא לה. "ומה עוד רצית להגיד?"

בראוק פלט חיוך נדיר. "איך את תמיד יודעת בדיוק מה אני חושב?"

הלגה משכה בכתפיה. "אנחנו אחים, לא?"

"אחים, כן," אמר בראוק במרירות כבדה. "הלגה, אבא מאד חולה."

הלגה לא ידעה מה לומר, ולאחר רגע, הבינה שהיא גם לא יודעת מה להרגיש. היא שמחה על כך שהיא עדיין מופתעת, כי ידעה שזה רע מאד. אביה כבר היה איש זקן מאד, גם במונחי הקוסמים.

בראוק המשיך, "ולאחר שימות-"

"מי אמר שהוא ימות?" הלגה מיהרה להגיד.

"אל תהיי תמימה, הלגה. את יודעת שהוא זקן מאד, ולא יחיה עוד הרבה," אמר בראוק בחריפות, "כפי שאמרתי, לאחר שימות אהיה אני ראש בית הפלפאף. ואז אצטרך שתחזרי."

הלגה, שהפתעתה החלה להתפוגג לאומללות, חשה זיק פתאומי של כעס נדיר. "אני לא מתכוונת לעזוב את בית הלימוד."

"ובכן, נראה שתהיי חייבת."

"לא." הלגה שילבה את זרועותיה הדוקות. היא תמיד הייתה הוותרנית, אך הפעם דמעות מילאו את ענייה מהמאמץ לא לוותר. "תמיד הסדרת מצוין בלעדי."

סבלנותו של בראוק החלה ליזול. "הדברים יהיו שונים מעכשיו."

"לא אכפת לי. סוף- כל- סוף אני עושה תפקיד שמתאים לי- תפקיד חשוב. לא תוכל לקחת את זה ממני."

כנראה שהלגה באמת הצליחה בעקשנותה, כי עד מהרה בראוק נאנח. "בסדר," הוא אמר, "אני יודע שבכל מקרה תחזרי מייד כשתשמעי כמה אני אומלל."

הלגה חייכה בעצב וחיבקה את אחיה. "תמצא לך אישה, בראוק. טוב?"

"אני אעשה כמיטב יכולתי," הוא אמר בעייפות, והוא מעולם לא נדמה לה זקן כל כך. "אלה עומדים להיות זמנים קשים."

____

"סלזאר היקר," אמר סיגורד פתאום לאחר כוס היין השלישית שלו, וסלזאר ידע שאין לו דרך להתחמק מכך. "מה שלום שאריך במזרח? לא שמעתי מהגבירה גונט ומבנה זמן רב."

"שלומם טוב," אמר סלזאר בשעמום, "ביקרתי אותם לא מזמן."

"זה יפה מאד מצידך. הם בוודאי בודדים שם מאד..." סיגורד ליקק את טיפות היין האחרונות מגביעו ואז הרהר, "הממ... היה דבר מה הקשור עליהם שאסור היה לי להזכיר באוזנך... מה זה היה?" הוא הרהר לעוד רגע, ואז נזכר, "אה! עמדת להינשא לבתה של הגבירה גונט, זה הדבר! אוי לי..." הוא צחקק ופלט נחרה, "לעזאזל, תראה את הפנים הזועפות שלך- ידעתי שהייתה סיבה לא להזכיר את זה..." הוא מזג לעצמו עוד יין. "בכל אופן," הוא המשיך, כמעט שופך את היין מגביעו, "מה שרציתי להגיד, זה ששמעתי שהאחוזה הנאה שלך עומדת ריקה כבר זמן מה..."

"זה נכון," אמר סלזאר, מבין מה סיגורד רוצה, והדבר הכעיס אותו. לשמחתו, לגימת היין הבאה של סיגורד הפילה אותו מכיסאו, מעולף. משרתיו הצמודים מיהרו לגרור אותו משם.

סלזאר שמח שנפטר ממנו. רוונה תפסה לפתע את מקומה של הלגה, וסלזאר הבין ששמעה את שיחתם. הדבר לא הסב לו נחת.

"סלזאר," היא אמרה, ענייה הכהות עדינות. גריפינדור היה עסוק מידי בשיחה עם ידידיו, ולא נתן עליהם את תשומת ליבו. "אני לא ידעתי שהיית מאורס."

"לא ידעת," הוא אמר וקם, מתחמק ממבטה, "כי זה לא משנה."

והוא עזב את הסעודה. היה עליו להרהר כיצד יציל את חלקת משפחתו מידיו החמדניות של סיגורד, מבלי להסיר את תמיכתו בבית הלימוד. היה עליו להתייעץ עם אייבורי. היא הייתה החכמה מכולם.

_____

קונרד ודורוורד לקחו את גודריק אל המקום בו ישבו שאר אנשי גריפינדור מסביב לשולחן, שותים שיכר ומשחקים בקוביות. ביניהם ישבו קסטור וקריספין ביחד עם שאר הנערים שהגיעו ללמוד בבית הלימוד. גודריק הכיר אותם ובירך אישית כל אחד מהם. אבל אחד היה חסר.

"איפה ג'ורג'?" הוא שאל את קונרד.

"מי?"

"ג'ורג'- הוא ילד מוגלגים. עובד באורוות שלנו."

"אה, הוא!" נזכר קונרד, והביט סביבו. "איפה הוא, באמת?"

הבזק לבן משך את תשומת ליבו של גודריק. פנים הציצו לכיוונו מאולם הכניסה, שהלפידים בו כבר דעכו כמעט לחלוטין. ליבו החל לפעום בחוזקה, כי קיווה לא לראות את הפנים האלו יותר לעולם.

מבלי לחשוב או לתרץ את עזיבתו, הוא התרחק לכיוון אולם הכניסה, כמתוך חלום.

איילטאיד עמד במרכז האולם, באותה הגלימה הלבנה ואותו המטה המסוקס. לידו עמד הנער ג'ורג', עניו הרחבות מלאות פליאה.

"אדון גריפינדור, אני מברך אותך," אמר איילטאיד בקול עמוק.

"איילטאיד," אמר גודריק, ולמרות שהעז לומר את שמו, נוכחותו עדיין הטילה בו מורא. הוא הביט בנער. "ג'ורג'. אני שמח... לראות שהגעת." הוא רצה להגיד, 'שמח שאני לא היחיד שרואה אותו', אך התחרט ברגע האחרון.

"מה אתה עושה פה?" הוא שאל את איילטאיד, "חשבתי שמיצית את עניינך פה."

"לא," אמר איילטאיד בחיוך מריר משהו, נוקשה, כמו קליפה של עץ. "עבודה רבה עוד מחכה לי פה. שמעתי את נאומך, ונראה שהפנמת את תפקידך. עכשיו גם על ג'ורג' הוטל תפקיד." הוא הנהן לכיוון הנער, זה הנהן בחזרה ברצינות, אך ניצוץ של פחד הבזיק בעניו הצעירות.

איילטאיד הנהן אל שניהם, ונעלם בפקיקה המוכרת.

ג'ורג' צפה במקום בו עמד לאחרונה בפליאה.

"כדאי שתתחיל להתרגל לזה," אמר גודריק במרירות, "הוא עושה את זה הרבה."

ג'ורג' הנהן והשפיל את מבטו, נבוך מהתייחסותו של גודריק. הם חזרו ביחד עם האולם, אך לא דיברו על שומר היער או על המשימות שניתנו לכל אחד מהם, אותן הם לא הבינו עדיין.

הם חזרו אל שאר אנשי גריפינדור, אך לא דיברו יותר בנושא הזה, או בכל נושא אחר.

הפרק הקודם		הפרק הבא