שקיעת ההיביסקוס

----------------------------------------------------
 “I love you as certain dark things are to be loved, 
in secret, between the shadow and the soul.” 
― Pablo Neruda, 100 Love Sonnets
----------------------------------------------------

זה לא ממש הפתיע את הרמיוני שהאחוזה  קושטה בצבעים המסורתיים של בית סליתרין- כסף וירוק כהה  אבל חוץ מזה המקום דמה לאיך שהוגוורסט התהדרה לקראת החגים בחורף.
נוצצת ובו זמנית מעט אפלה, מזמינה אך טומנת בתוכה סודות שיכולים לגמור את חייך.
מן התקרה פתיתי שלג נוצרו משום מקום ונעלמו שנגעו בגופם של האורחים שכבר התאספו  בקבוצות בקטנות ודיברו זה עם זה, בחדר שהרמיוני רק יכלה לתאר כאולם נשפים קטן.
הרמיוני לא יכלה שלא לבחון כל אחד ואחד מהם דרך המסכה, הם לבשו בגדי נשף , הנשים לבשו שמלות יקרות ונוצצות והגברים גלימות איכותיות ורשמיות וחלקם כמוה לבשו מסכות.
המראה גרם לה לרצות לבכות או לצחוק, היא לא בדיוק החליטה מה משתיים.
הם מעמידים פנים שהם מתורבתים בעוד שבחיי היום יום הם מעודדים שנאה ורצח, הם חושבים שביכולתם להחליט מי עליון ומי נחות.
 מי ראוי לחיים ומי  לא ראוי לקחת חלק בהם רק מפאת המוצא  ולא בגלל האופי או המעשים.
זה היה נשף לכל דבר, אך הרמיוני לא הבינה מה בדיוק היה לא במקום, מה היה חסר לה.
במספר דקות שהיא ומאלפוי ירדו, היא לא יכלה שלא להבחין בכך שעיניים נעוצות בה מכל עבר, זה הרגיש שכל פעם
שהדלת נפתחה או שקוסם ומכשפה נכנסו דרך האח הם היו רק עוד זוג עיניים שעוקב אחריה יחד עם כל השאר.
'אני סתם פרנואידית' היא ניסתה להרגיע את עצמה כאשר אחיזתה בזרועו של מאלפוי התהדקה ונשימותיה התקצרו.
היא הפסיקה לנשום לרגע.
אבל לא בגלל שנלחצה יותר מידי, אלא בגלל האישה הנוראית שנעמדה מולם, בזווית עיניה הרמיוני הבחינה שגם דראקו
חש חוסר נוחות גדול למרות שהוא הסתיר את זה דיי טוב דרך מסכה של אדישות טהורה.
"דראקו היקר" בלאטריקס לסטריינג' בטאה בצורה שהרמיוני יכלה ליחס רק לסרקסטיות, גם כשאוכלת המוות הרצחנית
התנקתה והתלבשה כראוי לחברה הגבוהה והעשירה שאליה השתייכה חלקים בה עדיין נראו להרמיוני לא אנושיים.
הדרך שבה עיניה היו פעורות וחדות כאילו נוצרו על מנת למצוא כאב של אחרים ולהפיק ממנו את המרב.
"מי בת הלוויה הקטנה שלך?" היא שאלה ומין הבעה מלגלגת על שפתיה המלאות, מאחוריה הרמיוני יכלה לראות את
לוציוס מאלפוי מתקרב אליהם מעט בשביל לשמוע את תשובת בנו, עורו החיוור נראה מטוח מידי על גופו באופן שהזכיר להרמיוני את האווירה שאופפת אדם גוסס.
" אליזה מקלראן, ידידה ישנה שלי מאמריקה, היא מתארחת באחוזה לזמן מה"
דראקו השיב והתנער ממנה בעדינות, הרמיוני חשבה שזה היה במטרה שהיא תלחץ את ידה של דודתו או תבצע מעשה
בסגנון אבל אז הוא אחז באותה כף יד ומשך אותה מאחוריו בתנועה לא מורגשת כך שבהרף עין הוא חצץ בינה ובין קרובת משפחתו.
"נעים להכיר אותך גבירתי" הרמיוני אמרה ברוגע וביטחון שלא חשבה שיש לה, לא לכל אחד יש את היכולת לעמוד
מול האדם שעינה אותו ולנהל שיחה מתורבתת אבל מסתבר שלה יש.
"יש לה מבטא בריטי" בלטריקס ציינה בטון חשדני ומסוקרן.
"ההורים שלה במקור מבריטניה" דראקו הסתכל על דודתו  באדישות כשציינה את המובן מאיליו.
"זה נהדר" היא צחקקה מסיבה שלא הייתה מובנת להרמיוני "לא נרצה ששושלת מאלפוי תוחתם על ידי זוהמה
אמריקאית שמעולם לא שמעה על טוהר דם, נכון דראקו? אמך המנוחה לא תרצה את זה?"
"כמובן שלא דודה" דראקו ענה דרך שיניים חשוקות,  האטימות שלו נסדקה מעט.
היא נטשה את שניהם ולולא שקט השתרר בצורה אחידה הרמיוני הייתה חוששת שלוציוס מאלפוי
היה ממשיך מתקרב אליהם, ניכר על פניו של המבוגר שהוא רוצה לדבר עם בנו.
 הפנים של כולם הופנו לעבר האח, וולדמורט, נקי ללא רבב עם חיוך מניפולטיבי יצא מן הלהבות
כמה שניות אחריו סנייפ  ושתי אוכלי מוות נוספים שהרמיוני לא זיהתה.
היא יכולה לעשות את זה עכשיו, כל כך פשוט ומזמין.
רק אברה קדברה אחד לעבר וולדמורט, השרביט שלה בכיס בקפלי השמלה, בהישג יד.
זה תהיה משימת התאבדות בטוחה אבל זה יהיה שווה את זה אם היא תצליח.
אחיזתו של דראקו  בידה התאדקה, כאילו הוא קרא את מחשבותיה , זה משך אותה מן הדחף
הלא רצוני שלה לחסל את היצור שגרם לכל כך הרבה סבל.
הרמיוני לכסנה את מבטה אל דראקו אבל הוא לא פנה אליה עיניו היו מלאות רגש, טינה טהורה., וכוונו אל הלורד בעוצמה עזה שגרמה להרמיוני להתבלבל.
נכון.
היא נזכרה
וולדמורט רצח את  נרקיסה מאלפוי. דראקו מאלפוי שונא אותו ברמה אחרת לגמרי.
היא רצתה להפיג את המבט בעיניו ולכן ניסתה לנחם אותו, היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו וזה באמת היה מושך
את תשומת ליבו אליה, הרחק מן מחשבות על אימהות מתות ונחשים מפלצתיים אבל אז לורד וולדמורט פצה את פיו.
"התחילו את הנשף ,את הריקודים"
ואז הרמיוני הבינה מה היה חסר, המוזיקה, אבל אף צלילי לא נשמע אף על פי הוראתו של וולדמורט.
 "זו הייתה שנה של הישגים, ניקיתם את הקהילה שלנו מן בוצדמים רבים שניסו לטמא אותה"
צמרמורת חלפה בגופה של הרמיוני, לא בגלל דבריו אלא בגלל מחיאות הכפיים הרבות.
וולדמורט החווה בידו והתיישב בשולחן הגדול ביותר והמפואר ביותר הוא בחר בכיסא האמצעי ואחריו משתרכים אותם אוכלי מוות שבאו אחריו.
הרמיוני לא הייתה בטוחה אם עיניו של סנייפ התמקדו בה לרגע אבל היא חשבה שיש בהם משהו שקרוב לדאגה.
זה גרם לה לחוש חוסר נוחות מסוים, המוזיקה התנגנה, היא הופקה מן פסנתר וכינור מכושפים על במה קטנה בקצה החדר.
זוגות החלו להתקדם לרחבת הריקודים והרמיוני הבחינה בלוציוס מאלפוי מתקדם לעברם אך דראקו משך אותם לרחבה, "בואי נרקוד" הוא מלמל לעברה.
היא לא יכלה לומר שהיא לא שמחה על כך, לא היה לה רצון לשמוע יותר דיבורים על מוגלגים ובוצדמים אבל זה היה ברור שדראקו מתחמק מאביו.
לא היה צריך להיות לה אכפת, אבל זה כבר לא ממש בשליטתה.
הוא הניח יד אחת על מותנה ויד אחת נשארה נטועה בידה והיא הציבה את ידה הפנויה על כתפו,  וכשהם נעו בהתאמה זכרונות מן הנשף הריקודים מהשנה הרביעית קפצו לראשה.
"למה אתה מתחמק מאבא שלך"
היא שאלה מספיק חזק בשביל שישמע אותה וחלש מספיק בשביל שאף אחד לא ישמע אותה.
דראקו שקל לענות לה תשובה גסה מכדי שתיכתב, הוא לא אהב לדבר על אבא שלו, אבל חלק קטן בראשו הזכיר לו מה קרה הבוקר, לאחר שהתפרץ על הרמיוני גרינג'ר.
הוא לא יכל לסבול להכאיב לה.
"אנחנו לא קרובים, מאז אותו יום" הוא הדגיש את המילה האחרונה וביטא אותה כאילו יש לו משהו מר בפיו.
"הוא לא עשה דבר כשהיא...הוא רק צפה בזה" דראקו הוסיף במבוכה מסוימת וחלק בהרמיוני הצטער שהיא העלתה את הנושא.
"אם זה משנה אני לא חושבת שהייתה לו ברירה"
פיו של דראקו התעקם לחיוך עקום ומעט מריר  "את מגנה על אוכל מוות גברת מקלראן? ועוד על אחד שהוא מאלפוי"
"לא" הרמיוני השיבה בלחישה הסתכלה באופן חטוף על הגבר האומלל שעמד בקצה האולם, היא לא ריחמה על
לוציוס מאלפוי, הוא עשה בחירות מטופשות ונידון לשלם עליהם אבל המבט שהיה לו כשהסתכל על בנו היה מבט של אב ששם בעיניו את משפחתו.
  "אני מגנה על אדם ,שכנראה  אוהב את בנו ואני חושבת שאתה-"
"אל תתעסקי בנושאים שלא קשורים אלייך" הוא קטע אותה בנוקשות ואז כמעט כבעל כורכו הוסיף בלחישה באוזנה
שנשמעה מתחננת ונואשת "בבקשה, אני לא רוצה להתעסק בזה עכשיו"
הרמיוני בלעה גוש דמיוני בגרונה, הבל פיו היה חמים כשרכן לעברה ואמר זאת, "בסדר" היא השיבה לבסוף.
הם המשיכו לרקוד במשך זמן שהרגיש להרמיוני נצח אבל כנראה היה רק מספר דקות וכשהמוזיקה הפסיקה, דראקו הוביל אותה לגנים בטענה שהיוא רוצה לנשום אוויר צח, ידו עדיין בידה.
היו אנשים מעטים בחוץ והיכן שהם התיישבו לא היו כלל.
על ספסל עץ ישן אך בו זמנית מהודר ופרחים גדלו לצידו באופן פראי ולא מטופח.
אותם פרחים שטיפסו על חלון חדרה וחדרו של דראקו, ולמרות החושך היא יכלה לראות את הגוון שלהם  כמו צבעי השקיעה המרובים, לאור הנרות המכושפים שהוצבו גם בגינה.
"הם לא ישימו לב שנעלמת?" הרמיוני שאלה בכדי להפיג את השקט, היא ידעה שהיא כנראה חצתה את הגבול כשדיברה על אבא שלו, היא לא הייתה בטוחה אם הוא כועס עיניו בהו בנוף האחוזה, "אתה הרי המארח".
חיוך מתגרה קישט את שפתיו הדקות, "זה לא נדיר שבני זוג בנשפים נעלמים לאזורים חשוכים גרינג'ר"
הרמיוני שמחה על האפלה של הגינה כי חשה איך פניה מתלהטות היא שחררה את ידה מידו ועיניה התמקדו ישר באותם
פרחים שנראו לה כנושא לשיחה יותר ידידותי מזה שהוא מכוון אליו.
"הפרחים האלו" היא קטפה אחד מהם שצבעיו העיקרים היו אדם כהה וכמעט שחור, "הם גודלים על חלונות האחוזה, למה?"
"פרחי ההיביסקוס" הוא בחן אותם בעיון "אני לא יודע" הוא נראה באמת מנסה להיזכר "הם שם מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי נהגה לדאוג שיטפחו אותם וישמרו שהם יהיה תחת שליטה אבל אני לא" עיניו ננעצו בפרח הטמון בין כפות ידיה.
"אהבתי את הצבעים שלהם זה גרם לי לחשוב שהם גנבו את השקיעה שזה הרגע הנערץ ביותר ביום ואהבתי את היופי הפראי שמטפס על הקיר"
"הם לא אחידים, משתנים" הרמיוני המשיכה באיטיות מסובבת את הפרח בידיה "קצת כמוך דראקו" חיוך התפשט
על שפתיה וכשהיא הרימה את עיניה היא נרעדה לגלות שעיניו כבר לא נעוצות בפרח אלא בפנים שלה.
"שיקרתי מקודם" הוא הודה בפתאומיות.
"מה?"
"אני חשבתי שאת נראת יפה, יפיפיה למען האמת" הוא צחקק צחוק חסר הומור והעביר יד בשערו.
הרמיוני לא יכלה לעצור את עצמה כשנשקה ללחיו, הוא היה מושך מידי באותו הרגע מכדי שלא תעשה את זה.
אבל הוא לא נתן לה להתרחק, יד אחת שלו אחזה בפניה והשאיר אותה נטועה במקומה וצמודה אליו, אוזנה קרובה לפיו
כך שהיא כמעט יכלה לחוש את שפתיו החמימות כשדיבר, "תשכחי את מה שיקרה עכשיו גרינג'ר" דראקו ביקש בלחישה לפני שסובב את פניה לעברו, הבל פיו מחמם את סנטרה לכמה שניות נצחיות ואז כבר לא.
הוא נישק אותה נשיקה אחת שתיים שלוש, הראשונה קצרה וממכרת  והשלישית עדיין מתמשכת. בדחף רגעי הוא הצמיד
אותה קרוב יותר אליו זרועותיו על מותניה משחקים בתחילת שיפולי השמלה שלה וידה על עורפו מנסות לגמוע כמה שיותר ממנו.
שניהם חשים דחף להעיף את המסכה על פניה אבל היו זהירים בשביל לעשות זאת.
ושניהם קפאו כשהבחינו בנוכחות השלישית, נעה לעברם באופן גמלוני, דראקו התנתק ממנה כמעט מאוכזב.
כשהוא הבחין בדמות  שכמעט נפלה על הקרקע הקרה עיניו התרחבו בדאגה הוא התקדם לעברה כמעט בריצה.

בלייז.
דראקו הכיר את הליכתו השיכורה מימהם בהוגווורסט, אבל הפעם היה שם יותר מגבר ששתה יותר מידי.
היה שם אדם פצוע, הוא הניח לו  להישען עליו בעוד שסחב אותו לספסל, הרמיוני כבר התרוממה ממנו על
פניה היפות דאגה, שערה פרוע מעט אך עדיין שמר על צורתו ושפתיה בולטות ,נפוחות מהנשיקה שלהם.
לנשק אותה- מעשה שבמחשבה לאחור הוא יכול להגדיר רק כטעות חסרת אחריות שהוא ביצע.
טעות שהרגישה כמו אוויר צח שניתן לו שניה לפני שגורלו נחרץ בטביעה.
אבל עדיין טעות.
"מה קרה לך?" דראקו שאל מתנשף מן המאמץ שביצע בכך שסחב אותו, בלייז אומנם היה רחוק מלהיות בעודף משקל אבל הוא היה גבוה.
"על מה אתה מדבר" בלייז צחקק ועיניו ברקו, הוא שיכור בהחלט דראקו קבע בזעף פנים לא מרוצה  , "אני בסדר לגמרי".
"הידיים שלו" הרמיוני פלטה בלחישה אפלה והשיטה את תשומת ליבו לעבר שתי ידיו המדדמות
של בלייז, הם היו חתוכות, הוא לא היה בטוח אם זאת המילה הטובה ביותר לתאר את מה שעשה לידים שלו.
באופן מסודר מידי עד כדי כך שזה הסיר ספק שהמילים על עורו היו כישוף מאינטרקציה עם קוסם אחר
כנראה מלכודת זדונית.
אלו היו אותיות.
לא, אלא היו מילים, אחת לצד השנייה
"מפלצת"
"אוכל מוות"
"פחדן"
"רוצח"..
היו עוד ולפי איך שזה נראה זה המשיך לאורך כל זרועותיו, "את יכולה לגרום לזה להפסיק לדמם?" דראקו
כחכח בגרונו ופנה אל הרמיוני, כל כישוף מרפא שהכיר נמחק מזכרונו לרגע ארור.
"כן" הרמיוני השיבה בעדינות ונטלה את ידיו של בלייז מפשיטה ממנו את הג'קט כפי שעושים לילד קטן.
 דראקו הסתכל על חברו שהיה אדיש למגעה של הרמיוני, הוא לא היה ראוי לשום כינוי שנחרט על ידיו, או שאולי הוא כן? ההאפשרות היחידה שבה הוא יהיה קורבן לכישוף כזה היא אם הוא ניסה להיכנס למקום שקשור איכשהו למחתרת הפועלת נגד וולדמורט, האם הוא ניסה לבצע את המשימה שניתנה לו?
"בלייז תתסתכל אלי" דראקו תפס בפניו של בלייז וסובב אותם אליו "איך נפצעת בדיוק?"
בלייז התסכל על ידיו כאילו רק עכשיו שם לב שהוא מדמם ולרגע קטן הוא נראה ממש עייף "אני-... אתמול הם שלחו לי ינשוף, את המשימה שלי, להרוג
את האבא המטופש שלה ובהנחה ויהיה לי מזל אז גם אותה"

"של מי?"
"לאבגוד"
דראקו היה שקט למספר רגעים ושלח מבט חטוף בהרמיוני, ההוכחה היחידה שהיא שמעה אותו היה מבטה החצי הזעוף חצי דואג ,הוא ידע מה היא רוצה לשאול.
"עשית את זה?, הרגת אותם? את לאבגוד ואת אבא שלה"
"לא יכולתי" בלייז פלט באופן כמעט נואש ועיניו התמקדו לראשונה בהרמיוני ונראה שניצוצות של פיקחות החלו
לרדוף אותו, דראקו הבין שלא יקח לעיניו החדות של בלייז לזהות את הפרצוץ מאחורי המסכה, הוא צריך למהר.
"בגלל שהמקום היה ממולכד?" הוא שאל בדחיפות.
"לא" בלייז הפטיר בידו ואולי זה היה האלכוהול החזק שעוד זרם בדמו אבל הוא פלט את הוידוי שהוא שמר כל השנים "רציתי להזהיר אותם , בגלל שאני אוהב אותה".
דראקו והרמיוני שניהם הסתכלו עליו פעורי פה.
דראקו לא ידע בדיוק מה לחשוב.
בלייז זאביני מאוהב בלוני לאבגוד המשוגעת.
האמת שזה הסביר דברים מסוימים מן העבר, הוא אף פעם לא כינה אותה בשמות גנאי או צחק כמו כולם כשראה
אותה משוטטת ברחבי הוגוורסט, מנסה למצוא את חפציה הגנובים בסהרוריות משונה.
והיו עוד דברים, קטנים ומטופשים שדראקו לא טרח לחבר, המבט שבלייז היה שולח בה אשר תמיד היה לא מרוצה וחצי זעוף.
איך הוא לא שם לב לזה מוקדם יותר.
ולרגע זה הכה בו, אפשר לנצל את הרגשות שלו ללאבגוד אולי סנייפ יכול לשכנע אותו לעבור צד.
ואם לא בשבילה אז בשבילו, יהרגו אותו לולא הוא ישלים את המשימה שלו בקרוב.
"בלייז תקשיב לי עכשיו אני אשלח אותך לאחד הבתים שלך בחו"ל אל תתן לאף אחד חוץ מסנייפ להיכנס. אתה מבין?"
בלייז הנהן מעביר את מבטו בין הרמיוני שסיימה את מלאכתה  לבין דראקו.
כיוון שהוא היה חלש מידי דראקו קרא למגי שתעתק אותו לביתו שבקנדה, בנוסף הוא ביקש ממנה לבדוק שכשפי המגננה עמידים.
לבסוף נשארו רק הוא והרמיוני וידיהם מוכתמות בדם שלא היה שלהם, דראקו מבלי לומר מילה  הטיל כישוף ניקוי על שניהם.
האולם הנשפים הקטן כבר היה מרוקן מאדם, המקום היה נקי לללא רבב כאילו לא התרחש בו נשף לעולם, זה
לא הפתיע את דראקו הנשפים בעולם שבו הוא גדל תמיד היו רק לשם ראווה ונמשכו לרוב כשעתיים שלוש.
הוא ידע שהוא היה שקט מהרגיל וכך גם גרינג'ר, הצורך לדבר על מה שקרה לפני שבלייז התפרץ הציק לשניהם אבל אף אחד מהם לא העז להיות הראשון.
"אני צריך להתקלח"
"אני אלך לישון"
שניהם אמרו בו זמנית בוחרים להתחמק, הולכים לחדרים שלהם במהירות הרמיוני מחליפה בגדים בתסכול חושבת על מילותיו לפני הנשיקה ו
הוא לעומתה מתקלח במים הקרים כקרח בגלל מחשבות מלאות תשוקה שיצרה הנשיקה.

דראקו ידע שהוא הולך  להתחרט על כך שהוא הולך לחדרה, השעה הייתה מאוחרת שערו היה לח מן המקלחת
והוא רצה לראות אותה רק לרגע אחד, הוא קיווה שהיא באמת ישנה כי הוא ידע שזה רעיון לא טוב, גרוע למען
האמת הוא לא יכל לתת לזה ללכת לכיוון הפלפאפי ומלא הבולשיט של רגשות.
הדלת שלה הייתה פתוחה, היא באמת ישנה, קבורה בשמיכות שלה כמו פרפר בתוך גולם הוא התכוון להתקרב
אליה, לבחון אותה קרוב יותר אבל הספרים שלצד מיתתה גנבו את תשומת ליבו.
ספר שמות שקשור לאסטרונומיה.
ולרגע זיכרון הכה בו

"אמא מה משמעות השם שלי" דראקו מאלפוי בן השש, הרבה לפני שיוהרה ואכזריות נטמעו בו שאל את אימו בזמן
שהלבישה אותו בגלימה חדשה, הם התכוונו ללכת לבקר את קרובי משפחתה.

"יש מסורת במשפחה שלי" היא הסבירה בזמן שהברישה כל קמט שיכלה למצוא "להעניק שמות על סמך גורמי שמיים"

"ומה שלי אומר ?"

"זו קבוצת כוכבים  בחלק הצפוני של כדור הארץ" היא התרוממה והסתכלה בסיפוק וחיבה על בנה הקטן שנראה מסודר ונאה להפליא בבגדיו היקרים, בשערו המסורק ובהבעתו התמימה.

"בוא נלך אבא שלך מחכה בסלון וסבא וסבתא לא אוהבים שמאחרים" היא הושיטה לו את יד עם ציפורניים ארוכות ומטופחות והוא אחז בה.

קבוצת הכוכבים על שם הדראקון, דראקו בלטינית, זו הייתה קבוצת  כוכבים בחלק הצפוני של כדור הארץ.
הכוכבים הצפונים.
הדחיפות נוצרה בין רגע והוא אחז בספר המיתולוגיה היוונית הראשון שהוא מצא ודפדף עד שזיהה את מה שהוא חיפש.
הרמיוני- הצורה הנקבית של הרמס, אל הגנבים.

הגנב המכונף ישבור את חומות של הכוכבים הצפוניים

התשובה נחה לפניו כל הזמן, וכשהוא הסתכל עליה ורגשות שהוא לא רצה להכיר בהם הציפו אותו הוא ידע מה המשמעות של המשפט הארור.
הרמיוני גרינג'ר תעשה משהו שאף אחת לא הצליחה לעשות, היא תגרום לו להתאהב. 
השאלה העיקרית היא למה בשם ארבעת המייסדים ואחותם זה בנבואה המזורגגת?

הפרק הקודם		הפרק הבא