עוטי השיריון- הסיכוי האחרון של הוגוורטס

ראף צלל אל תוך מערבולת הצבעים.
הם נפלו לבסוף, בזה אחר זה, אל הלא נודע.
בהבזק מסנוור, ראף נחת על הקרקע בחבטה.
הוא שיפשף את סנטרו.
"מה זה המקום הזה?" תהתה אנבת' בקול.
כל הנוכחים במקום חשבו אותו דבר.
לראף הייתה הרגשה שהם במקום הלא נכון.
הם סתם מבזבזים פה זמן.
"מייקי! לאן הבאת אותנו בדיוק?" דרש ראף לדעת.
"אין לי מושג," הודה מייקי. "אני לא יודע יותר ממך על הפורטל הזה. חבל רק שאין פה את דוני. הוא היה יודע מה לעשות..."
"אז אתה אומר שאין מושג איך משתמשים בזה?" ירה פרנק לעברו.
"אני בקושי יודע מה זה..."

ראף הביט סביבו.
הוא ניסה למצוא משהו שיוכל לתאר את המקום, אבל לא הצליח.
זה היה כלום.
כלום.
הם עמדו בחלל לבן באמצע שומקום.
לא היה שום דבר באופק.
הם לא ראו את הרצפה - מבחינתם, הם ממש ריחפו באוויר.
"זה לא הזמן להתחיל לריב," אמר ליאו. "מייקי, תפעיל את השלט, ובואו נתחפף מפה מהר."
מייקי שם לב לראשונה, שהוא לא מחזיק את השלט.
הוא צחק במבוכה.
"זה היה לי ממש בידיים. אני זוכר..."
ראף הביט בו בגבות מורמות.
"אתה... איבדת את זה?!"
"לא!" נבהל מייקי. "אני אומר לך, זה פשוט נעלם!"
"זה לא יכול להיעלם. זה יכול רק להיות בידיים של מישהו חסר אחריות שמאבד את זה!"
"אתה חושב שאני טועה?" נעלב מייקי.
"לא, אני יודע שאתה טועה!"
ליאו הרים את ידו באוויר.
"מספיק עם המריבות. השלט נעלם, ואנחנו חייבים למצוא פתרון מהר, אז כדאי שתתחילו להפעיל את המוחות שלכם, אם גם אתם רוצים לצאת מכאן."
שני האחים השתתקו.
"אולי כדאי שנבין איפה אנחנו נמצאים," אמר פרסי. "זה יכול לעזור לנו למצוא את הדרך החוצה."
"אמרתם שהגעתם מממד אחר, לא?" אמרה אנבת'. "אז יכול להיות שהמקום הזה זה סוג של ממד חלופי שאין בו כלום."
"אולי כדאי שכל אחד יציג את עצמו," ניסה אולף לעזור.
"מה זה קשור?!" אמר פרנק בכעס.
"אנחנו חברים, לא? לי קוראים אולף."
אנה התקרבה לאיש השלג התמים.
"אם אנחנו הולכים לצאת לקרב ביחד, באמת כדאי שכל אחד יציג את עצמו."
בלית ברירה, הציג כל אחד מהנערים את שמו, כשאולף לוחץ להם את היד וחוזר על המשפט: "לי קוראים אולף, ואני אוהב חיבוקים חמים."

***

השמש החלה לבצבץ מעל קו האופק.
פיטר התעורר בשעות המוקדמות.
לרגע נעים אחד, הוא שכח שהוא תקוע עם הנער הכי מטומטם בחבורה, במקום שהם לא אמורים להיות, בזמן שהוגוורטס נתונה לשליטתו של צייד אכזרי ואויב ותיק של מאסטר ספלינטר.
הוא הרגיש לכמה רגעים מופלאים שהוא בסך הכל שוכב שמיטה שלו בחדר המועדון של הפלפאף.
הוא פקח את עיניו, והתאכזב לגלות את האמת המרה.
מצד שני, הוא לא האמין שהוא פגש את מי שרק חלם לפגוש.
אווטאר אנג.

פיטר קם ממיטתו בישנוניות, ונכנס למטבח.
חלונות המטבח השקיפו לכיוון הים, כך שהוא ראה משם את השמש העולה אט- אט.
"קם מוקדם, הא?"
פיטר נבהל.
הוא הסתובב והביט בדמות שניצבה מולו.
הגבר שניצב מולו.
הצייד שניצב מולו.
"לויד!"
המכשף הביט בו, וזיק של אכזריות ניצת בעיניו.
"נוח לך פה, עם האווטאר?" שאל לויד.
פיטר שלף את השרביט, אך לויד הקדים אותו.
"אקספלירמוס!"
השרביט של פיטר התעופף לצד השני של המטבח.
"אתה מתכוון להרוג אותי?" צחק פיטר. "אתה יכול לעשות את זה. אבל אני לא אתן לך להתקרב לחברים שלי."
"להרוג?" התפלא לויד. "הו, ממש לא. אתה תהיה בסך הכל בן ערובה. בינתיים..."
פניו של פיטר עטו מסכה של הפתעה.
ואז, פניו חזרו להיות אדישות, והוא אמר בשלווה, "חבל רק שאתה לא יודע, שיש לי עוד נשק חוץ משרביט."
"עוד נשק?" אמר לויד בסקרנות.
פיטר הינהן, ואז, ללא אזהרה מוקדמת, הוא הנחית אגרוף לאפו של לויד.
פניו של לויד הוטחו בכיור, ושרביטו נשמט לרצפה.
פיטר ניצל את ההזדמנות.
הוא רץ לקצה השני של החדר, ולקח בחזרה את שרביטו.
לויד קלט את זה בזווית עינו.
הוא הרים את שרביטו, אך באיחור.
"אימפדימנטה!"
לויד עף על הכיסא והתהפך.
פיטר רץ לעבר המדרגות.
"אנג! טופ! קטרה! מישהו!" קרא פיטר בייאוש.
לויד הופיע מולו בהתעתקות.
כעת, אפו של הצייד דימם.
הדם זרם למטה במורד צווארו ואל חזהו החשוף, מאחורי הצווארון הקרוע.
לויד אפילו לא טרח לנגב את הדם.
"אתה חושב שאני אידיוט?" צחק לויד. "אני טיפלתי בחברים שלך. אני מבטיח לך שהם ישנים טוב- טוב. עכשיו הגיע הזמן שאני אטפל בך. אתה ראוי יותר למוות. אני כבר אשתמש בחבר המטומטם שלך כבן ערובה."
פיטר העווה את פניו בכעס.
אם הוא ימות, לא תהיה לו דרך לעצור אותו משאר התוכניות.
פיטר הרים את השרביט בהיכון.
"רדוקטו!" קרא לויד.
הקיר לידם התפוצץ.
פיטר הועף לקומת הקרקע בחבטה רמה, ושרביטו נחת מטר בודד לידו.
דם זלג מראש, אבל פיטר לא ייחס לזה חשיבות.
הוא חייב לשרוד.
הוא ראה את לויד מתקרב.
ידו של פיטר בקושי הצליחה לזוז.
הוא ניסה להגיע לשרביטו, אך הרגיש חלש.
לויד הרים את שרביטו.
פיטר נגע בקושי בקצה השרביט.
"אבדה כדב – "
טראח!

החלון שבמטבח התנפץ לרסיסים.
מתוך הקיר ההרוס הופיע יצור בגודל של ההיפופוטם.
למעשה, זה היה ביזון מעופף במשקל של כמה טונות.
"אפה!" קרא פיטר.
הביזון נשף חצה את החדר לאיטו, ונשף בעורפו של לויד.
המכשף ההמום היה יכול רק להביט בעיניו הפראיות של הביזון , כשהיצור תפס את חולצתו בשיניו, והעיף אותו באוויר.
לויד התרסק על הקרקע בגניחה.
הוא הביט ביצור בעיניים מלאות אימה, ואז החליט שעדיף לו לברוח.
הוא התחיל לרוץ בצליעה, ואז נזכר שהוא יכול להתעתק, ונעלם משם.
פיטר רץ לחבק את היצור הפרוותי.
"אני חייב למצוא את האחרים," הוא אמר.
פיטר החל לחפש את חבריו ברחבי הבית.
הוא מצא אותם שרויים על הרצפה בהבעה של הפתעה.
"פיניטה אינקנטאטם," מילמל פיטר בהניפו את השרביט.
השישה התעוררו לחיים בהפתעה.
"מה קרה פה?" אמר קייסי.
"מי זה היה?" הוסיף סוקה.
"אני אכסח אותו!" אמרה טוף.
"זה בסדר. טיפלתי בו," הרגיע אותם פיטר.
הוא סיפר להם על הקרב באחוזה, והתנצל על ההרס שנגרם לבית, למרות מחאותיהם של צוות אווטאר.
פיטר גם הרחיב בשביל צוות אווטאר על הקרב שמתחולל כעת בהוגוורטס, ושהם צריכים לעצור את לויד ושרדר לפני שיהיה מאוחר מדי.

בעוד פיטר מעדכן את החבורה, קייסי החליט שיהיה יותר מעניין להסתובב במקום אחר.
הוא יצא החוצה אל החוף.
השמש כבר התחילה לטפס למעלה יותר ויותר.
קייסי הניח רגל אחת בתוך המים, ומיד התחרט.
הוא הרגיש עקצוץ ברגל.
קייסי רכן לעבר רגלו הכואבת, ואז הבחין במשהו מוזר במים.
זה היה קבור במחצה בתוך החול.
קייסי הוציא את הדבר השחור מהמים, ואז הופתע לגלות שזה מאוד מוכר.
זו הייתה קובייה שחורה עם כפתורים בכל מקום אפשרי.
השלט.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא