האויב האחרון

פרק 11: טעות של איש טוב

ג'יימס, רמוס וסיריוס הופיעו ברחבת הכניסה של בית משפחת פוטר בצליל פקיקה. סיריוס, עדיין בדמות כלב, פלט נביחה עצבנית – נראה שהוא לא נהנה מחווית ההתעתקות ככלב – ומייד רץ אל העשב שגדל פרא סביב הרחבה.

"אל תשכח בשביל מה באנו," רמוס קרא אחריו, ולג'יימס הוא אמר, "זה מדהים כמה קל לו להתנהג כמו כלב, לא?"

אבל ג'יימס לא הקשיב. מראה פסל האייל שראשו מנותץ צבט את ליבו בכאב גדול. זיכרון הפעם האחרונה בה ביקר בבית הוריו היה ישן, והוא חשב שהוא כבר למד להתגבר על הכאב. אבל כעת, כשהוא שוב שם, הזיכרון הרגיש חד וטרי.

"אתה בסדר?" רמוס שאל אותו ברגישות.

"כן," ג'יימס השיב בקול יציב. "בוא נמצא את הארי ונלך מפה. בילי!"

גמדונת הבית הופיעה לפניו תוך רגע. עיניה הגדולות היו נפוחות ואדומות, והיא חזרה ומחתה אותם בקצה השמלה שלה, גם תוך שהיא קדה קידה עמוקה. בהתחלה ג'יימס חשב שזה בגלל שהיא מתרגשת לראות אותו, אך לפני שהוא הספיק לומר משהו היא אמרה בהיסטריה, "אדונילי ליאופולד פצוע קשה- קשה! בילי ניסתה לעזור, אבל בילי לא יודעת מה לעשות!"

"דוד ליאו?" ג'יימס התפלא. הוא לא תיאר לעצמו שדודו הזועף עוד בחיים. "מה קרה לו?"

"אנשימים רעימים הכאיבו לו מאד- מאד," גמדונת הבית יבבה, דמעות שמנות זולגות מעיניה הגדולות.

"מי?" ג'יימס שאל, ואז הכתה בו הבנה נוראית. "איפה הארי?"

"אדונילי הארי ברוח- ברח על המטאטא שלו," בילי אמרה בהקלה. סיריוס, שחזר אליהם בריצה, נבח בחוסר שביעות רצון והפחיד את גמדונת הבית.

"את יודעת לאן הוא הלך?" רמוס שאל אותה, שומר על קור רוח.

בילי הנדה בראשה. ג'יימס אמר, "אולי דוד ליאו יודע. בילי, את יכולה לקחת אותנו אליו?"

תוך שבריר שניה הם הופיעו בחדר שינה קטן. לא היה בו דבר מלבד ארון, כיסא אחד ומיטה צרה, בה שכב בן דודו של אביו של ג'יימס. הוא נראה רע. הוא הזדקן בצורה משמעותית מאז הפעם האחרונה בה ג'יימס ראה אותו (אם כי, בעניו ליאו מאז ומתמיד נראה זקן), ונראה שהוא איבד את הראייה באחת מעניו בשל תוקפנותו של אחד הינשופים שלו. ואם זה לא היה גרוע מספיק, היה ברור שהוא נתון בכאב גדול; עורו היה חיוור כמו סיד, ועגלי זיעה נטפו במורד מצחו המקומט.

ברגע שהוא הבחין בג'יימס הוא צעק, שולח את ידו אל חרב הסיף המפורסמת שלו, זו הייתה שעונה על הקיר ליד מיטתו. אך ברגע שניסה להזדקף נפל שוב למיטה באנקת כאב קורעת לב. תנשמת לבנה שעמדה על אדן החלון נופפה בכנפיה בנזיפה.

"זו התנשמת של הארי," רמוס אמר לג'יימס, בעוד התנשמת פורשת את כנפיה וקוראת קריאות חדות לעבר סיריוס, כמנסה לתקשר איתו.

"אני לא אלך בכזאת קלות!" דוד ליאו צעק, מנופף בחרבו לעבר ג'יימס ממקומו במיטה. "אתה לא תיקח אותי, שמעת?!"

מבין שדודו חושב שהוא רוח רפאים, ג'יימס אמר, "אני לא לוקח אותך לשום מקום. זה באמת אני. זה סיפור ארוך, אבל אני לא מת."

"אני לא מאמין לך!" דוד ליאו זעק. "אל תיגע בי, ילד!" הוא צעק על רמוס כשזה ניסה לבחון את פצעיו מקרוב. שנים של שינויים בירח המלא עזרו לו לרכוש ידע רב בלחשי ריפוי.

"הוא יכול לעזור לך, דוד ליאו," ג'יימס אמר לדודו הזקן בסבלנות. הוא מאז ומתמיד היה בלתי נסבל, אבל זה כבר היה מוגזם.

"אני לא אדבר!" ליאופולד המשיך לצעוק, גם כשרמוס העביר את שרביטו מעל פציעותיו. "אני לא אספר לכם לאן הוא הלך! תצטרכו להרוג אותי!"

"זה לא נראה טוב," רמוס אמר לג'יימס בשקט. "הטילו עליו הרבה סוגים של קללות, בעיקר קרושיאטוס. יש לו חום מאד גבוה, אז אני לא אתפלא אם הוא הוזה."

"דוד ליאו, מי עשה לך את זה?" ג'יימס שאל, אפילו שחשב שהוא יודע את התשובה. הדאגה לבנו ולדודו הזקן הוצפו על ידי רגש חזק הרבה יותר – זעם.

"זה הכל באשמתך!" ליאופולד צעק על ג'יימס כל כך חזק שבילי נבהלה ורצה להתחבא מאחורי הארון. "אתה הבאת אותם לפה! בגללך הוא מת!"

רמוס הסתכל לעבר ג'יימס בדאגה. אפילו סיריוס ישב בשקט והסתכל עליו ברחמים. משהו קר טיפס במעלה זרועותיו, אך ג'יימס שמר על קור רוח ואמר, "זה קרה מזמן, דוד ליאו. מה קרה פה היום? היו פה אוכלי מוות?"

נראה שליאופולד סוף- כל- סוף התעייף מלצעוק, כי גופו נרפה כנגד הכריות והוא אמר בצרידות, "הם חיפשו את הילד."

"ולאן הוא הלך?" ליבו של ג'יימס הכה כנגד צלעותיו.

"לא סיפרתי להם," ליאופולד מלמל בכאב.

"אני אסיר תודה לך על כך, אבל לאן הוא הלך?" ג'יימס האיץ בו, מתחיל לאבד את סבלנותו. "אני אבא שלו, אתה חייב לעזור לי למצוא אותו."

"זה באמת אתה, אה?" ליאופולד אמר, מביט בג'יימס במבט מזוגג. "תמיד היית חוצפן."

"דוד ליאו – "

"בסדר, בסדר," ליאופולד רטן, עניו נעצמות בתשישות. "אמרתי לו לטוס צפונה, לאוטרי סנט קאצ'פול..."

"שם הוויזלים גרים," רמוס אמר.

סיריוס נבח ורץ החוצה. רמוס מיהר אחריו, אך כשגם ג'יימס בא הוא עצר אותו מחוץ לחדר של ליאופולד.

"אתה תישאר פה," הוא אמר בשקט. "לא נשאר לו עוד הרבה זמן."

"אבל הארי – "

"אנחנו נמצא את הארי. אבל אתה חייב להישאר איתו, ג'יימס. לאף אחד לא מגיע להיות לבד במצב הזה."

ג'יימס גנח בתסכול. "אתה צודק," הוא אמר. רמוס תמיד צדק. "תעדכנו אותי."

רמוס טפח על כתפו וירד במדרגות בזריזות. ג'יימס חיכה את ששמע את דלת הכניסה נטרקת וחזר לחדר השינה.

"את יכולה ללכת, בילי," הוא אמר לגמדונת הבית, שעוד רעדה בפינה. היא צייתה לו ונעלמה.

הוא גרר את הכיסא והתיישב ליד מיטתו של דודו הגוסס. התנשמת הלבנה של הארי התעופפה מאדן החלון והתיישבה על ברכו, שורקת שריקות מנחמות. ג'יימס ליטף אותה, עצבות צובטת את ליבו.

"ידעתי שאתה לא מת," ליאופולד אמר פתאום. כשהוא לא צעק אפשר היה להבין שהוא צלול לחלוטין. "ברגע שראיתי שהגמדונת התעוררה, ידעתי שאתה חי אי שם."

ג'יימס הנהן וניסה לחייך. בפעם האחרונה שדיבר עם דודו, לפני חמש עשרה שנים בדיוק, האיש האשים אותו במותו של אביו וברציחתן של עוד ארבע משפחות קוסמים. הוא לא ידע איך מתגברים על משהו כזה במערכת יחסים בין שני אנשים.

"סיפרתי לו הכל עליך," ליאופולד אמר, ממשיך לדבר למרות שהיה ברור שהוא נתון בכאב גדול. ג'יימס לא יכול היה לעשות דבר מלבד לצפות בו קמל.

"זה נחמד."

"סיפרתי לו שהיית פרחח כפוי טובה."

"אני לא מופתע."

"אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. יש לו גולגולת עבה, כמו לאבא שלו."

ג'יימס חייך חיוך מריר. גל של הכרת תודה כלפי בנו הציף אותו.

"הוא יותר טוב ממך, אתה יודע," ליאופולד המשיך, קולו רועד. "הוא מכבד אנשים מבוגרים ממנו. הוא מקשיב. אני יודע – זאת הנשמה של פלמונט בתוך הגוף שלו."

גוש חסם את גרונו של ג'יימס. הוא לא חשב על אבא שלו כבר ארבע עשרה שנים, אבל גם הזיכרון שלו, של ניצוץ החיים הגווע בעניו, היה טרי במחשבתו. זיכרון היום העצוב והמאושר ביותר בחיו.

"הוא הדבר הכי טוב שעשיתי," הוא אמר לדודו, ובתוכו בער דחף עז לראות את בנו.

"כן," ליאופולד הסכים, וכל גופו רעד בכאב כשהוא השתעל.

"תשמע, דוד ליאו – "

"אני לא רוצה לשמוע את ההתנצלויות שלך," דודו קטע אותו בחומרה. "אני יודע שאתה לא מתכוון לזה."

ג'יימס לא התווכח. מאז ומתמיד דוד ליאו נזף בו ורדה בו, ניסה לחנך אותו וכשהיה נכשל היה מכנה אותו השטן בהתגלמותו. הוא אף פעם לא שכח לו את הטעויות שלו, הוא לא היה צריך לחשוב שזה יהיה שונה עכשיו. הוא לא יכול היה לעשות דבר מלבד לצפות בדודו גווע כשהוא עוד מאשים אותו בכל הדברים הרעים שקרו למשפחה שלהם.

כשהשמש התחילה לשקוע דוד ליאו השתתק לבסוף. עניו נעצמו באיטיות, כאילו הוא שוקע לאיטו בשינה שלווה. לא היו צלצולי פעמונים, שום תרועות חצוצרה – הוא פשוט עזב בשקט, בענווה.

ג'יימס המשיך לשבת לידו זמן ארוך, אפילו שכבר היה לבד. לבסוף התנשמת הלבנה התעופפה בחזרה לחלון בחוסר נחת, כדוחקת בג'יימס להמשיך הלאה. הוא קם, שלח פטרונוס ללילי כדי לעדכן אותה באירועים, והמשיך למלאכת הקבורה.

הוא הטיל לחש על זוג אתי חפירה בחצר האחורית, ואז חזר לחדרו של דודו ונשא אותו בזרועותיו החוצה. הוא היה איש רזה, כולו עור ועצמות, ובכל זאת הוא היה כבד מאד, כאילו לכל הטינות והזיכרונות שלו היה משקל משל עצמם.

ג'יימס הנמיך אותו לתוך הבור והכריח את עצמו לצפות כיצד האדמה נערמת על גופו. לאחר מכן הוא נעץ את חרב הסיף של המנוח במרכז תל האדמה והטיל עליה כישוף משמר חזק, כדי שתעמוד שם איתנה לנצח, ואי אפשר יהיה לשלוף אותה. הוא הרשה לעצמו לעמוד שם עוד כמה רגעים, עד שהשמש ירדה אל צמרות העצים וסנוורה אותו, ואז הוא סב והלך באיטיות לכיוון בית הוריו.

הוא חלף על פני האייל מחוסר הראש, טיפס במדרגות האבן הרחבות ונכנס אל אולם הכניסה. ווילונות של אבק נעו באוויר ברכות באור השמש השוקעת שנכנס דרך החור בתקרה. מעל ההריסות, האייל חמור הסבר של משפחת פוטר הסתכל בג'יימס במבט נוזף.

"כן, אני יודע," הוא אמר לו. "זה הכל באשמתי."

הוא חצה את האולם וטיפס במדרגות בהן טיפס כל כך הרבה פעמים בעבר. הוא עצר באמצע והסתכל באולם מלמעלה. זה היה המקום בו הוא ואביו עמדו ביחד, בפעם האחרונה. הם נלחמו בפולשים ביחד – אביו של ג'יימס לימד אותו כל מה שהוא ידע על דו קרב קוסמים – ופלמונט צחק. בפעם הראשונה מאז שאשתו נפטרה, הוא צחק בחדווה. הוא הרגיש חי, לרגע קצר, לפני שהגנותיו נכשלו והקללה ההורגת הטיחה אותו כנגד המדרגות. וג'יימס נשאר לבד.

הוא המשיך לטפס, מרגיש את האשמה גואה בו שוב, כאילו אביו שוב שוכב מת בזרועותיו. הוא לא דחה את האשמה, אלא חיבק אותה, נהנה מהכאב שהיא גרמה לו. זה היה העונש שלו, וזה הגיע לו.

הטעות שעשה באותו הלילה לא רק גזלה את חיו של אביו, אלא גם חרצה את גורלו של בנו. באותו הלילה הוא לקח את גלימת ההעלמות שלו אחרי שגונבה לאוזניו שמועה על מקום המסתור של וולדמורט. הוא לא סיפר לאף אחד מלבד לילי שהוא הולך – דמבלדור אסר עליו בתכלית האיסור לעקוב אחרי הרמז הזה, שהוא האמין שהיה מלכודת שנועדה להכשיל את המסדר – והוא תכנן כיצד ימצא את וולדמורט ויביס אותו בעצמו. הוא היה כל כך גאה, כל כך טיפש. הוא חשב שהוא יודע הכי טוב, חשב שאי אפשר לרמות אותו. לילי התחננה בפניו שלא ילך, וכשסירב היא רצה אחריו – היא הייתה בחודש השביעי להריונה – ואחזה בו כשהתעתק למקום המסתור. 

ברגע שהם הגיעו אפילו גלימת ההעלמות לא הייתה יכולה להציל אותם. הם נפלו הישר לתוך המלכודת. הם ברחו, אבל לילי נפגעה מקללה. הפגיעה לא הייתה ישירה, ובכל מצב אחר זה לא היה מונע ממנה להמשיך לברוח, אבל הפגיעה הכניסה את התינוק למצוקה והמים שלה ירדו, חודש וחצי לפני הזמן.

והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ג'יימס היה מוכרח להתעתק כדי להוציא את לילי מכלל סכנה, וכמעט מבלי לחשוב לקח אותה אל בית הוריו. אוכלי המוות הצליחו לעקוב אחריהם ולשבור את ההגנות על הבית. עד שהתגבורת של המסדר הגיעה זה כבר היה מאוחר מידי – אביו של ג'יימס נהרג בניסיון להילחם בהם, וכמוהו גם ארבע משפחות אחרות שחיו בסביבה ואותם ג'יימס הכיר כל חיו. הם לא חסו אפילו על הילדים.

והארי, שנולד בעוד ג'יימס נאבק בקושי להרחיק את אוכלי המוות מהחדר בו לילי שכבה, הפך להיות הילד שנובא שיביס את וולדמורט. אם ג'יימס רק היה מקשיב לדמבלדור וללילי ולא הולך באותו הלילה, הארי היה נולד באמצע ספטמבר, והם לא היו צריכים לרדת למחתרת מפחד שוולדמורט יסמן אותו כשווה לו...

רגליו נשאו אותו אל חדרו הישן. הוא שמח לגלות שבילי לא שינתה שם כלום; דגל נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור עדיין היה תלוי בגאווה על הדלת, ובפנים עדיין נשמרו המאפיינים של חדר של קוסם מתבגר. אך למרות שהחדר היה נקי ומסודר, ג'יימס הבין מייד שמישהו אחר ישן שם; מזוודה גדולה נחה על הרצפה מול המיטה, ובסלסלת הכביסה נחו בגדים ישנים שבילי כנראה כיבסה, ולא היו שייכים לג'יימס. הוא פנה לבחון אותם מקרוב, כשהבחין שעל כרכוב האח נחה תמונה שהוא לא הכיר.

הוא ניגש והרים אותה. זו הייתה תמונה שלו ושל לילי מול מזרקה קפואה, ושלג יורד סביבם. הוא לא זכר את התמונה הזו, וידע בוודאות שלא הוא שם אותה שם, כי היא הייתה נתונה במסגרת פלסטיק רעועה שכלל לא הייתה דומה למסגרות הכסף של התמונות האחרות.

התמונה הייתה שייכת להארי. לראשונה ג'יימס הבין באמת את משמעות העובדה שהוא ולילי נעדרו מחיו כל השנים האלה – הם היו מתים בשבילו. לא היה לו מושג שהם מחפשים אותו ודואגים לו, חושבים עליו בכל רגע נתון. והוא לקח תמונה שלהם לכל מקום אליו הלך, בגלל שזו הייתה הדרך היחידה שהוא יכול היה להרגיש קרוב אליהם.

ג'יימס התיישב על המיטה והצמיד את התמונה למצחו. מגע הזכוכית היה קריר ומרגיע. הוא היה צריך לקום, לעזור לרמוס וסיריוס למצוא את הארי, אבל כרגע הוא לא היה מסוגל. כרגע, רק לרגע, הוא רצה להרגיש קרוב למשפחה שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא