מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק שנים עשר:

מפרץ סן רפאל היה ממוקם בחופה המערבי של קליפורניה והנוף הנשקף ממנו היה משגע, אך נדמה היה שלשני הדמויות הארוכות שעמדו בסמוך הנוף לא היווה אתגר חושי ואף לא אחד מהם התיק את עיניו מהשני בכדי להביט סביבם.
"חשבתי שאמרתי לך במפורש שאני משחרר אותך." פרסי שמר על טון קר ומרוחק. הוא לא רצה שלאפולו יתעורר אפילו הספק הקטן ביותר בקשר לרגשותיו.
"ואני חשבתי שאמרתי לך שאתה לא תשתחרר ממני בכזאת קלות." גם אפולו שמר על שלווה מסוימת, תלתליו הבהירים התבדרו ברוח וידיו היו שלובות על חזהו כמעט כאילו מתאפקות שלא לגעת בפרסי.
פרסי הביט בחטף לאחור אל שתי הנקודות הרחוקות מהם שהיו ארס והליוס וכמעט שידע בוודאות שגם ארס מסתכל לכיוון שלו. הוא כל כך רצה לחזור לשם.
"אפולו זה מספיק. בוא נסיים את זה. אני לא יכול לסבול את הדיבורים האלה יותר." פרסי החזיר את מבטו אל אפולו ושיחק עם אנקלוסמוס בכיס מכנסיו בכדי להרגיע את עצביו.
"אני לא אשתחרר ממך בכזאת קלות? אתה ממש מרשים אותי. ממתי נהיה לך כל כך אכפת?" הוא הרגיש שבעוד רגע הוא עומד להתפוצץ מכעס וכשאפולו פתח את פיו בכדי להשיב פרסי הוסיף," אההה... אולי מאז שגילית שכל עוד אני מאוהב בך אתה נהיה יותר חזק?"
עיני הענבר של אפולו הבזיקו בכעס.
"איך אתה מעז? אני אמרתי לארוס שלא התכוונתי לנצל אותך בצורה הזאת!" הוא הרים את קולו.
"הייתי שם אפולו! אם לא התכוונת לנצל אותי בצורה הזאת, למה לא באת לספר לי?? כמה זמן אתה כבר יודע? כמה זמן אתה נהנה מזה? ניצלת אותי לפני שידעת והמשכת גם אחרי שידעת. זה כנראה חלק מהאופי שלך, לא הייתי צריך להיות כזה מופתע." פרסי לא נשאר חייב אך הוא סיים את דבריו רועד ומתחנן לכל האלים האחרים שהם לא אפולו שלא ישים לב לכך, ליבו הלם בחזהו עד כאב.
"פרסי, אני-" אפולו השתהה, הוא סרק את פרסי במבטו, "אני מצטער."
פרסי הביט באפולו בהלם מוחלט. אולי הוא דמיין?
"אני מצטער, על שנתתי לך את התחושה הזאת ועל שלא באתי לספר לך על המתת אפילו שידעתי עליה מחזיונות שונים עוד לפני שקיבלתי את האישור הסופי מארוס. אני באמת מצטער." עכשיו אפולו כבר לקח צעד אחד קרוב יותר אל פרסי, מנצל את ההלם שפקד את החצוי בשביל לשלוח אליו יד ולגעת בפניו.
צמרמורת עברה בגופו של פרסי, עבר כל כך הרבה זמן...
"אל תיגע בי." פרסי הדף את ידו של אפולו והאל בתגובה מהירה תפס בידו השנייה של החצוי וסובב אותו בחדות, מחבק אותו מאחור כשידיו של פרסי מוחזקות מאחורי גבו בכוח.
פרסי לא ניסה אפילו להיאבק בו אפולו היה אל והוא היה חזק ממנו פיזית.
אל השמש הניח את ראשו על כתפו של פרסי, נשימותיו מדגדגות באוזנו.
"זה לא מצחיק אותי אפולו, תשחרר אותי." הכעס צרב את פרסי בגרון. מה הוא מצא באפולו בכלל מלכתחילה.
"פרסי." אפולו גנח את שמו בשקט אל אוזנו של החצוי.
"פרסי תחזור אליי... אני אעזוב את כולם מלבדך, אתה תהיה רק שלי ואני אעשה אותך מאושר." אפולו חיכך את אפו בצווארו של פרסי, נושם את ריחו.
"אני מכיר אותך הכי טוב, אני יודע בדיוק מה אתה אוהב." ליקוק ארוך ואיטי בשקע שבין הצוואר לכתף. פרסי רעד.
"תשחרר אותי." פרסי ניסה עכשיו לשחרר את ידיו בכוח, הוא לא רוצה אותו. הוא לא רוצה לחזור לשם והוא לא סומך על מילה שיוצאת מפיו של אל השמש אפילו שכאב עמום בחזהו הזכיר לו שלנצח אפולו ייחרט בליבו. הוא באמת רוצה לשחרר אותו.
פרסי ידע שמשהו חדש ממלא אותו עכשיו והוא לא מוכן לוותר על זה.
צלילה המוכר של חרב נשלפת מהנדן מילא את האוויר ופרסי קפא מלהיאבק באפולו.
"תוריד את הידיים שלך." קולו העמוק של ארס חלחל אל גופו של פרסי והוא הרגיש איך אפולו מרפה מאחיזתו.
"אתה מאיים עליי ארס?" אפולו עמד זקוף כשחרבו של ארס מונחת תחת סנטרו, קשת ארוכה וזהובה החלה להתהוות בידו.
"אני לא רק מאיים, אני גם מבצע." ארס דחף את החרב קדימה אבל אפולו הסיט אותה במכה בעזרת הקשת בידו והתחמק מחרבו של ארס.
"תפסיקו!" גם פרסי הסיר את הפקק מהעט ולהב חרבו התארך, גורם לו להיזכר כמה זמן חלף מאז נלחם במשהו לאחרונה.
אפולו וארס חגו זה סביב זה והלמו בכלי הנשק שלהם בכוח, האדמה רעדה וניצוצות עטפו אותם ופרסי פחד שהם עוד יביאו לאסון טבע.
"איך אתה מעז בכלל לשלוח אליו את הידיים שלך?!" ארס הלם בכוח בחרבו ואפולו חסם את המכה בקושי עם קשתו, הוא נהדף מעט לאחור וזרח באור אפל של צהוב. כועס.
"אני לא צריך להזכיר לך למי הוא היה שייך לפני שדחפת את האף התאוותני שלך ארס." הוא ירק בכעס, הפעם היה תורו של ארס להדוף את המכה.
ידיו של ארס זהרו באור אדום מהפנט, פרסי התרשם שבכל שנייה שחולפת הוא הולך ומתחזק.
"חתיכת-"
"זה מספיק!!" הדובר היה הליוס, הוא הכה במטה ארוך בקרקע והמכה שלחה זרם עוצמתי שביקע את האדמה והדף את האלים לאחור, מפיל אותם מהרגליים.
גם פרסי התרסק לאחור אבל מאחר שהמכה לא כוונה אליו זו לא הייתה נפילה ראוותנית.
הוא התרומם על מרפקיו והספיק לראות את אנקלוסמוס שהועפה מידו נעלמת כדי להופיע בצורת עט שוב בכיסו ואת הליוס מיתמר מעליו.
פרסי לא יודע לתאר את הפחד ששיתק אותו כשהסתכל על הליוס.
אל השמש הקדמון כעס כל כך שהאנרגיה החזקה סביבו חנקה את פרסי בגלים. שיערו הארוך התנופף לאחור ועיניו הצהובות הבזיקו בכעס.
שני האלים האחרים קמו על רגליים ממלמלים קללות ולא מסירים זה את מבטו של האחר מזה.
הם התקרבו אל הליוס בזהירות.
"אכזבת אותי אפולו." אמר הליוס.
"נתת את דיברתך שאם הנער יסרב לך אתה תניח לו ולא תיגע בו שוב ובפרט שאתן לך את ההזדמנות לדבר איתו."
אפולו הסתכל על הליוס במבט רווי בכעס ואילו אוזניו של פרסי הזדקפו למשמע ההצהרה החדשה הזאת. הוא התייצב מול אפולו, בלע את רוקו ואמר "אני לא מעוניין בשום קשר איתך."
"פרסי," אפולו הפנה את מבטו אל החצוי וכאילו קדח בנשמתו כשהביט בו, "איש לא יאהב אותך כמוני."
"אני שמח," השיב פרסי, "כי מעולם לא אהבת אותי."
ארס הביט בו מתמודד אל מול אל השמש והתאפק לו להעלות חיוך על שפתיו. כמה שהוא אהב בפרסי את האומץ והיכולת שלו להתמודד.
"פרסי תחשוב על זה רגע, אנחנו ביחד כבר כל כך הרבה זמן, אני יכול לשפר את המצב. מה אתה מוצא בכלל בארס?" אפולו היה נואש להחזיר את פרסי לצידו אבל מילותיו שלא הייתה בהן כל מחשבה רק הרגיזו את החצוי יותר.
"מה מצאתי בכלל בך?! אפולו זה מספיק. תעזוב אותי." פרסי היה כל כך עצבני שמילים שפעם היו מכאיבות לו החליקו מפיו ללא בושה.
כן, לנצח בליבו יישאר סימן. זכר לאהבתו חסרת המעצורים אל האל שלא ראה בו מלבד צורך וסיפוק. אבל כשנוכחותו של ארס מילאה את ליבו הוא ידע שצלקות מחלימות.
אפולו הביט בפרסי במבט נוקב ואחרי רגע ארוך פצה את פיו.
"אני מסרב לנסות לשכנע אותך יותר אבל יום יבוא ואתה תתחרט על זה." קולו היה טעון במרירות וכעס, הוא החווה קידה של כבוד בנוקשות מסוימת אל עבר הליוס שהשיב לו בהנד ראש ואז עורו של אפולו זרח ופרסי הסיט את מבטו בכדי לא להישרף נוכח דמותו האלוקית האמתית של האל. 
כשהאור דעך ופרסי פקח את עיניו אפולו נעלם.
לאחר כמה דקות מביכות של שקט פרסי אמר "למה שניכם מסתכלים עליי ככה?"
חיוך הצל על שפתיו של ארס אבל היה זה הליוס שענה.
"מעולם לא פגשתי בחצוי שמעורר ככה סערות בלב האלים."
"לאלים אין לב." פרסי רטן בשקט אך השניים התעלמו ממנו.
"הליוס מחר יום אמצע הקיץ ואנחנו חייבים למצוא את אפרודיטה, לפרסי היו כמה חלומות משונים שמתוכם הסקתי רק דבר אחד... זה באמת הוא?" ארס דיבר אל הליוס בנחת, כאילו כל מה שהתרחש לפני כן לא היה.
"אכן. זה הוא אך הוא לא היחיד שמעורב במעשה. גם לפרספונה יש יד בדבר." השיב הליוס.
"פרספונה?" פרסי לא הצליח לשתוק. הוא באמת חשב שזה היה מוזר כשדמטר, אמה של פרספונה, התערבה בחלומו האחרון ועכשיו הוא גם הצליח להבין למה. "ומי זה ה'הוא' הזה שאתם מדברים עליו?" הוא הוסיף.
"אה, כמובן." השיב הליוס, "הכוונה היא לאדוניס."
הייתה שתיקה קצרה שבמהלכה פרסי ניסה להיזכר מי זה אדוניס ומה הוא יודע עליו.
"אדוניס..." הוא מלמל. "הוא היה תינוק יפה תואר שאפרודיטה הצילה, לא?"
"נכון פרסאוס, אך אדוניס לא היה סתם תינוק. אדוניס הוא התינוק של הנסיכה סמירנה. פרי אהבתה לאביה המלך תיאס." כשהליוס דיבר הוא הישיר את מבטו אל החצוי והסתכל על פרסי בעיניו הזוהרות בצהוב. פרסי הרגיש איך הוא תובע בצבע הזוהר והנקי הזה, פתאום הכול החל להתבהר ותמונות מלאו את תודעתו.
הוא שקע.

שתי הנשים רצו בכל כוחן כשצללי העצים מאפילים את דרכם ובהמולת הרגע נתקלה רגלה של סמירנה באחד משורשי העצים שביקעו את הקרקע המיוערת והיא מעדה ונפלה לפנים.
"גבירתי!" אנסיס סבה לאחור כדי לתמוך בסמירנה, הנסיכה נראתה מטושטשת. היא החווירה באחת וזרזיף דם זלג במורד מצחה, היא חיבקה את הבטן הגדולה ובה העובר הבוגר וניסתה להתייצב.
"הינה הם!" נשמעו צעקות, סמירנה ניסתה לצעוד קדימה אך סחרחורת אחזה בה והיא שבה והתמוטטה.
"בבקשה גבירתי, אני יודעת שאת מסוגלת." קולה של אנסיס רעד ודמעות ניקוו בעיניה, היא תמכה בנסיכה אבל קולות הצעדים היו קרובים מידי.
סמירנה העיפה מבט מבוהל אחד לאחור ועיניה החשיכו כשהחיילים פרצו בצעקות וכלי נשק שלופים משורת העצים הקרובה.
אנסיס נפלה על ברכיה ביבבת בכי והחיילים הקיפו את הנשים בזריזות, כלי הנשק שלהם מופנים כולם אל השתיים בזמן שחיבקו זו את זו על הקרקע.
נקישות פרסה נשמעו במעומעם ואחרי רגע יצא המלך תיאס גם הוא מהעצים רכוב על סוס חום גבוה. הוא ירד מהסוס והשליך את המושכות אל חייל שהתייצב לצידו, שולף תוך כדי את חרבו ופניו אדומות מכעס.
החיילים פינו לו את הדרך עד שהתנשא במלוא הדרו מעל שתי הנשים, אנסיס יללה בפחד וניסתה להחניק את יפחות הבכי שחמקו מגרונה ואילו סמירנה סדרה את חלוקה סביבה והשתחוותה אל המלך.
"אבי." היא אמרה בשקט.
"את מעזה?!" המלך תיאס שאג בכעס את צמד המילים, רוק ניתז מפיו וכשאנסיס לא הצליחה לשלוט עוד בקול בכיה הוא סימן לשני חיילים והם גררו אותה משם אל השיחים.
"לא! לא!" נשמעו צעקותיה, "הייתי נאמנה! אני משרתת נאמנה!" הצרחות מילאו את היער עד אשר נשמע צלילה המחליא של חרב משספת בעור וקול חבטה עמום ליווה את הכאב החד בחזה של סמירנה.
אסור לה לבכות. לא מול המלך. אל לה לחשוב על האובדן עכשיו.
"שיקרת לי במצח נחושה, פגעת בכבודי, בגדת בי וסחטת אותי. את תועבה לביתי. תועבה לארמוני ולעמי. אני מקלל את היום בו נולדת!" המלך תיאס תפס בשערות ראשה של סמירנה ומשך אותה עד שנעמדה מולו, היא הבליעה את צעקת הכאב שאיימה לקרוע אותה ובמקום זאת תמכה בבטנה ההריונית והתעלמה מהדמעות שזלגו מעיניה.
"אתה לא תהרוג אותי." היא אמרה, קולה נשבר. "אני אוהבת אותך."
המלך שאג בכעס וכאב, הוא הניף את חרבו וכשעמד להכות אור גדול סימא את עיני כולם וסמרינה נפלה מאחיזתו.
"עצור." קול סמכותי ומהפנט של אישה הקפיא את החיילים. המלך תיאס הרים את מבטו כשדמו רותח מכעס.
מולו, בדיוק היכן שסמירנה המבוהלת התמוטטה עמד עכשיו שיח גדול ומרהיב למראה שעליו בצבע סגול וענפיו הנמוכים עבים. מסמרינה לא נותר כל זכר.
המלך ידע שיד האלים בדבר. הוא כעס וזעמו לא ידע מעצורים, חרבו הרגה את כל מי שהיה קרוב מידי אליו, את חייליו שלו.
מי שנותר נס בבהלה בחזרה לכיוון הארמון ומעט מהם נותרו במרחק בטוח מהמלך.
במכתו האחרונה המלך תיאס ביקע את השיח שהיה בעצם סמירנה לשניים ואז סב על עקביו עלה על סוסו ודהר משם כשאחרוני הנאמנים לו מאחוריו.
שרף אדום זלג מענפי השיח וקול בכיו של תינוק מילא את חלקת הקרב בה היו מוטלות גופות החיילים והשיח המבוקע.
אפרודיטה אספה אותו בזרועותיה ולא הספיקה לעצור חייל שעוד נותר שם שרץ בכל כוחו בחזרה אל עבר הארמון.
לספר את שראה.

פרסי מצמץ במהירות וניער את ראשו כשהתמונות התאדו ותודעתו שבה אל מפרצי סן רפאל.
"ראיתי." הוא אמר בשקט. נדמה היה שלא חלף כל זמן מאז שקע אל הטראנס בו ראה את הסוף האמיתי של חלומותיו לבין היקיצה.
"זה מזעזע..." הוא מלמל, נשען כמעט מבלי משים קרוב יותר אל ארס.
"כך נולד אדוניס." אמר הליוס, "אפרודיטה רחמה על סמירנה שסבלה כל כך רק בגלל שאהבה ללא מעצורים והפכה אותה לשיח, אך אדוניס נולד. אפרודיטה אספה אותו אליה מאחר שהיה תינוק יוצא דופן ביופיו אך היא ידעה שהמלך תיאס ירדוף אותו ולכן נתנה אותו לפרספונה שתשמור עליו בשאול. כשחזרה לקחת אותו שנים לאחר מכן ובת דמטר סרבה, פנו השתיים אל זאוס והוא הכריע שבכל שנה אדוניס יאלץ לבלות שליש מהשנה אצל פרספונה בשאול, שליש אצל אפרודיטה באולימפוס ושליש אחד בכל מקום בו יבחר. אדוניס תמיד בילה את השליש האחרון אצל אפרודיטה".
"שנאתי את הבחור הזה." רטן לפתע ארס, ופרסי הרים אליו את עיניו הירוקות.
"שנאת אותו." הוא אמר, לא מסיר את מבטו. פתאום היה לו מושג.
"כן אפס, הרגע אמרתי את זה."
"אתה שנאת את אדוניס!"
"מה הבעיות שלך??" ארס לא הבין מה החצוי הזה רוצה ממנו.
"אתה היית גם זה שהרג אותו. קנאת בקשר שלו עם אפרודיטה והרגת אותו." פרסי כל כך התרשם מעצמו על פיסת המידע הזה שהצליח להיזכר בה וכמעט לא הספיק להתחמק מהבעיטה שארס שלח לכיוונו.
"מה?" קרא פרסי, "אני יודע שזה נכון. אולי אדוניס חזר כדי להתנקם בך ולכן חטף את אפרודיטה, אני רק לא מבין למה שפרספונה תעזור לו."
"בגלל," אמר הליוס, "שגם פרספונה רצתה להתנקם באפרודיטה. הרי בגללה היא גרה כל חיה בשאול וחוזרת אל דמטר רק בקיץ ובאביב."
"מה זאת אומרת?" פרסי הרגיש כבר כל כך מבולבל מכל המידע החדש הזה שמילא את ראשו.
"פרספונה לא תקועה בשאול עם האדס בגלל שהוא חטף אותה ופיתה אותה לאכול מהרימון?" הוא שאל.
"נו אפס, ומי לדעתך גרם לאל השאול להתאהב בפרספונה ולחטוף אותה?" ארס הסתכל על פרסי במבט ארוך.
"אוי ואבוי." אמר פרסי.
"כן, אפרודיטה חששה מהתחזקותן של האלות הבתולות באולימפוס ובמיוחד מפרספונה, אז היא שלחה את ארוס לירות בהאדס חץ ולהביא לחטיפתה." הליוס סיכם את הדברים.
פרסי לקח נשימה עמוקה ועיכל את כל מה ששמע וראה.
פרספונה ואדוניס הזה שיתפו פעולה בכדי לחטוף את אפרודיטה כל אחד מסיבותיו שלו.
"אנחנו חייבים להציל אותה כמה שיותר מהר." אמר פרסי, הוא הסתכל על ארס כשדיבר.
"אתן לכם את הגביע שלי." אמר הליוס, הוא נקש באצבעותיו וגביע זהב גדול בעל שתי ידיות נוצצות משני צדדיו התגשם בידו.
"בעברי כשהייתי מביא החמה נעזרתי בגביע הזה בכדי לחזור על מסוללה של השמש מידי יום. אמרו לו את מחוז חפציכם והוא ייקח אתכם לשם." הוא הושיט את הגביע לפרסי.
"הליוס אני... אנחנו מודים לך על כל העזרה." אמר פרסי.
"באתם את כל הדרך אל קליפורניה, ארץ השמש הנצחית, בכדי למצוא אותי. לא הייתי משיב את פניכם ריקם." וככה, ללא מילות פרידה כלשהם, גופו של הליוס החל לזהור באור מסמא עיניים אך במקום להעלם הוא התפורר לגרגירים ונספה עם הרוח, משאיר חצוי אחד ואל אחד לאחוז בגביע זהב כשראשם טרוד בכל המידע החדש אותו צברו.
פרסי הרים את מבטו אל האל האחד הזה לצידו וליבו נמלא ברגש מעורפל של אהבה, קצת לפני ששקע בזה פרסי עטה חיוך על שפתיו.
"מספיק דיבורים להיום. שנלך להציל איזו אלה?" הוא שאל. הוא דחף את כל מאורעות השעות האחרונות אל תוך מגירה באחרי ראשו. לא חושב יותר על אפולו או על המילים אותם אמר.
"אחרייך אפס. תמיד." הייתה תשובתו של ארס.
***
נהר סטיקס שצף למרגלותיהם של ארס ופרסי כשהופיעו לצידו. כל אחד מהם אוחז בצדו האחר של הגביע שקיבלו מהליוס.
פרסי התנודד ותפס בחולצתו של ארס כדי לא לפול והאל בתגובה כרך סביבו את ידו.
"אתה בסדר?" שאל ארס, עוזר לפרסי להתייצב.
"אני מרגיש כאילו חסר לי איזה איבר פנימי." ציין פרסי בקול חנוק. למה תמיד הדרכים של האלים לנוע ממקום למקום חייבות להיות כאלה נוראיות?
"אה כן? אני דווקא מרגיש נהדר." חצי חיוך משועשע עלה על שפתיו של ארס, הוא הרים את מבטו אל עבר הארמון השחור כזפת שהיתמר מולו,
"לפחות קריר כאן יותר מאשר שם למעלה. אני שונא את הקיץ." הוא ציין ביובש, בוודאות לא מרוצה מנוכחותם בשאול.
"קיץ..." מלמל פרסי, הוא פתאום הזדקף והביט בארס.
"ארס. קיץ!"
"כן חצוי טיפש, זו עונה כזאת בשנה."
"לעזאזל איתך ארס." פרסי חבט קלות בכתפו של האל, "אני לא חושב שאדוניס נמצא כאן ביחד עם אפרודיטה."
ארס הרים גבה אחת בספק, "למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שפרספונה לא נמצאת כאן בכלל! היא חוזרת לכאן רק בחורף ובסתיו, עכשיו היא בטח עם דמטר. ואם היא עם דמטר אז-"
"-אז גם אדוניס." ארס קטע אותו ואז חייך אליו, "יפה מאוד פרסאוס ג'קסון שלי, אני יודע איפה הם נמצאים."
***

הפרק הקודם		הפרק הבא