זואי ג׳קסון והאולימפיים

הפרק הזה יצא ממש קצר, אבל פיציתי אותכם על זה בפרק הבא! הפרק הבא גם יעלה עכשיו, כך שזה יהיה שווה את זה.

״נא לזוז! רופא בדרך!״ נשמע קול מן הקהל. לא העזתי לעזוב את ריינה לשנייה או להביט לאחור.

אחר כך גיליתי שאלו היו וויל וניקו, ניקו פלס את דרכם בקהל, תוקע מבטים באנשים, ווויל סחב מאחורי ערכת עזרה ראשונה.

חיבקתי את ריינה חזק לפני שהושטתי אותה לוויל, שהכניס לה אמברוסיה לפה. 

עינייה מימצו.

״ריינה!״ צעקתי. ״זואי,״ היא אמרה, טיפה מטושטשת ״מה קורה פה?״

נשמתי נשימה ארוכה וחיבקתי אותה חזק. ״זואי את מוחצת אותי!״ היא צעקה עלי. ״סליחה,״ התנצלתי ״אני פשוט שמחה שאת בסדר.״

כמה חניכים הביאו אלונקה וסחבו את ריינה למרפאה. לא רציתי להיפרד ממנה, אבל אנבת׳ משכה אותי לחיבוק. ״את בסדר?״ שאלה בדאגה. ״כן.״ עניתי וחיבקתי אותה חזק יותר. ״היא תהיה בסדר?״ שאלתי את פרסי. ״כמובן,״ הוא ענה ״יטפלו בה כמו שצריך.״

חזרנו הביתה, וכל הדרך לא הפסקתי לחשוב על המפלצת שתקפה את ריינה, איך היא הגיעה לכאן? מי שלח אותה?

לא הייתה לי תשובה לאף שאלה, אבל בתוכי הבנתי משהו. 

אף אחד, אבל אף אחד, לא יכול לתקוף את החברים שלי.

כשהייתי בחדר שלי הוצאתי מפה של ארה״ב ואת כל הספרים של גיבורי האולימפוס ופרסי ג׳קסון. 

החלטתי שזה הזמן לעשות משהו.

הפרק הקודם		הפרק הבא