עיניים ירוקות

אז שלום שלום!

הפאנפיק הזה הגיע למעלה מ1000 צפיות🥁🥁

אז יש פרק גדול יחסית!

תודה רבה למנויים, ולמגיבים!

עקרונית הפרק הזה היה אמור לעלות אחר כך, אבל בשבילכם, התאמצתי להעלות אותו מוקדם יותר!

 זה סוג של פרק ביניים.

תגיבו, תגיבו! תגובות פשוט מזרזות את הפאנפיק!

נ"ב (נזכרתי בדבר): אם אני חופרת היום, זה בגלל שחנוכה ויש לי מצב רוח טוב! ווהוו!

נבח"א(נזכרתי בדבר חשוב אחר): הפרק הזה מוקדש לכל המנויים והמגיבים, ובגדול לכולם! תהנו! (והי, המצאתי ראשי תיבות). הפרק הזה יותר ידבר על דמויות חשובות להמשך. והנה הלב המסורתי שלי:

תהנו⁦❤️⁩

_________________

חושך.

טיפות קטנטנות של טל.

אולי אי שם מנצנץ כוכב אחרון.

אולי.

ואולי לא.

אני קם בחמש לפנות בוקר, אפילו לא מתקשה.

אני שונא את האנשים שקמים מאוחר, בקושי זוחלים מהמיטה.

היה לי ימים כאלה.

לא רציתי לקום, לחוות את אותה מציאות שוב.

ברגעים כאלה, רציתי פשוט להעלם. לחלוף עם הרוח.

אבל לא נשארתי במיטה, אף פעם.

הרמתי את עצמי יום אחרי יום מחדש, לא נכנע.

אז כאן, זה קלי קלות.

חדר המועדון ריק, מלבד ילדה עם עור שחום ותלתלעם עבים ושלום, תלמידת שנה שישית. היא מסתכלת על דף, ובוכה.

העיניים ירוקות, אבל לא כמו דשא, אלא כמו זית.

הן נוצצות בדמעות שמעיבות על פרצופה היפה.

"אני יודעת שאתה מסתכל, ילד," היא אומרת בחדות ארסית.

אני קופץ, ומתכוון לברוח לפני שהמפלצת הזאת תשלח אליי איזושהי קללה.

אבל אז פרצופה מתרכך, והיא מסתכלת עליי וממלמלת:

"אז אתה החבר הקטן של ניוט..."

איך. את. יודעת!?

ניוט חי בתוך איזושהי מזוודה, והוא לא שומר על קשר עם אף אחד, חוץ מ- 

אה.היא-

"ליטה לסטרייג', בשבילך," היא אומרת.

"אמממ, היי," אני אומר במהירות, "היה נעים להכיר אותך וכל זה."

כן. אני פחדן.

להיות כרגע עם חברתו הסלית'רינית, היפה והבוכה של ניוט לא בראש סדר העדיפויות שלי.

"חכה!" היא אומרת בבהילות, "קח את זה לניוט!"

היא רצה אליי ומביאה לי גליל קלף ארוז.

"בסדר."

"כדאי שתלמד משהו." היא אומרת.

"בשביל מה אני כאן, אז?" אני עונה את התשובה הברורה מאליה.

היא טופחת על מצחה הנאה.

"לא את זה! אתה יודע את מה!" היא אומרת.

"לא, אני לא יודע!" אני אומר לה, "את צוחקת עליי או משהו בסגנון?"

אבל עיני הזית שלה רציניות להחריד.

אה. זה-

"כמה קללות, ילד," היא מסננת.

אני נבהל. "בשביל מה?"

היא מסתכלת טוב טוב לתוך עיניי.

"בשביל מועדון הקרבות של סלית'רין."

אוקיי.

לא נלחצתי בכלל.

זה לא כאילו אני צריך ללמוד קסם אפל או שיקרעו אותי.

זה לא שאני צריך להילחם כל יום באיזה ביריון סלית'ריני חזק.

אני נושם ושואף עמוק.

אני לא אשבר. עברתי דברים קשים מזה.

כן, יש לי ניסיון בקרבות.

דבר ראשון, לספרייה.

אני מסתכל על הכורסאות החמימות מבד ירוק.

אני מביט על הפנסים העצומים ועל נרות השעווה.

זה המקום שלי.

אני זוכר את עצמי מתגנב לספרייה של המוגלגים, שוקע בעולם הדמיון.

לפעמים אפילו הספריות הביאו לי אוכל.

זה תמיד היה מקום המפלט שלי.

וגם עכשיו.

אני הולך, מרגיש את כריכות העור העתיקות, שואף את ריחן.

אני מעביר את ידי על ספרים חדשים, מריח את הדיו הטרי.

אני- אאוץ'!

"טכנית, זה לא היה אמור לקרות," מציין קול מוכר.

"רוונה!" אני אומר כשאני מזהה את עיני האחלמה שלה. "גם את קמת מוקדם?"

היא מתעלמת לחלוטין מדברי, ומייד אומרת בקול:

"תודה באמת, עולם! הבנאדם השני שמתחילה אליי נורמלי!"

"רגע, מה?"

"כן, מאז המיון כולם מדברים איתי על זה."

"על מה, רוונה, על מה?" אני שואל.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?" היא שואלת בתדהמה.

"יודע מה???" אני צועק.

היא מסתכלת עליי, וממלמלת:

"נו טוב, רק בגלל שהוא אוהב ספרים."

ואז היא מחייכת חיוך מתוח, ואומרת:

"לא הצגתי את עצמי כראוי שנפגשנו לראשונה. השם שלי הוא רוונה.

 רוונה רייבנקלו."

הפרק הקודם		הפרק הבא