לא סתם"המג'נונה"

"אממם... שלום לכם" אמרתי

אחד מהם שמט מכתב לתוך הצלחת שלי (יש לינשופים קטע מעצבן לשמוט מכתבים למקומות הכי לא נוחים שתעלו על הדעת) והתעופף.

השני הושיט את רגלו ואני התרתי את המכתב מרגלו.

התחלתי לאכול בקוונה לפתוח את המכתבים בהפסקה יחד עם ג'יני.

אבל אז...

פיונה סילוור.

"מה את רוצה סילוור" נאנחתי

"איך היה היום שלך, מג'נונה?" היא חייכה חיוך מלגלג ענקי

החברים שלה צחקו.

"היה נהדר עד שהגעת. עכשיו את מוכנה לזוז? אני רעבה" אמרתי.

'ג'יני הייתה עושה את זה יותר טוב' חשבתי באומללות

"אוווו ואת חושבת שזה מפחיד אותי? ואיפה החברה הקטנה שלך?" לגלגה פיונה

המשכתי לאכול.

היא נראתה מעוצבנת שדבריה לא השפיעו עליי "טוב, תהני לך מהחלזונות שאת אוכלת"

מילותיה התחילו לאבד חן.

"ואת תהני עם השפוטים הדוחים שלך ועם האישיות הדוחה שלך ותעזבי אותי במנוחה" הטחתי לעברה בלי הרבה עניין.

אומנם נפטרתי ממנה, אבל הכינוי שהדביקה לי נתפס.

כשקמתי מהשולחן והלכתי לעבר השולחן של גריפינדור עם שני המכתבים ילד אחד צעק לעברי "לונה המג'נונה" נדמה לי שהוא היה בסלית'רין אבל לא העפתי מבט אפילו.

המשכתי בדרכי.

ג'יני בדיוק נגסה בהמבורגר כשהגעתי אליה "ג'יני"

היא כמעט נחנקה מההמבורגר שלה "הי לונה, אני כבר מסיימת. הבהלת אותי!"

"אה כן. שמתי לב" חייכתי "זריז, נו"

היא סיימה את ההמבורגר שלה בחמישה ביסים ענקיים ויצאה איתי למדשאות בפה מלא.

"פגשתי את פיונה הזאתי" אמרתי תוך קריעת המעטפה "באה להציק"

"יו! מה היא אמרה?" ג'יני ישר התחממה

"סתם מעפנה ניסתה לרדת עליי" פתחתי את המכתב

ג'יני הניחה את ניד שלה על המכתב כדי למנוע ממני לקרוא אותו "מה היא אמרה? לונה תעני לי, אני אפרק את הילדה הזאת"

"כלום ג'יני. זה באמת לא משנה. אבל אם את ממש רוצה לדעת-"

"אני רוצה" היא קטעה אותי

"שוב קראה לי מג'נונה, שאלה איך היה היום שלי שאלה איפה את, ואז אמרה לי שאהינה עם החלזונות שאני אוכלת." עניתי בשלווה "את יכולה לשחרר את המכתב שלי בבקשה? אני רוצה לדעת ממי זה"

היא הורידה את היד והתיישבה על הדשא בזעף, נשענת על עץ "היא כל כך מעפנה"

"מה אמרתי לך" התיישבתי לצדה והתחלתי לקרוא את המכתב:

"לונה שלי,

השתחררתי מהם.

אני מקווה שאת בהוגוורטס למרות הכל.

בבקשה תחזירי לי תשובה במהירות, אני מודאג.

האנשים שפרצו אלינו הביתה רצו רק שאערוך מחקר בשבילם על משהו שהם מצאו.

זו הייתה הדרך היחידה שבה הם היו משחררים אותי- אז הסכמתי.

צירפתי לך את המאמר שעליו אצטרך לעשות את המחקר.

את מכירה אותו אך בבקשה קראי אותו.

באהבה, אבא (קסנופיליוס לאבגוד עורך עיתון הפקפקן)"

הוצאתי את הדף שהיה מצורף למכתב ופתחתי גם אותו.

כל הזמן הזה ג'יני שכשכה רגליים באגם והוציאה אותן בצרחת צחוק כשהיצור ששכן באגם התקרב אליה.

היא הסתובבה אליי כשראתה שסיימתי לקרוא "מי זה היה?" היא הוציאה את רגליה מהמים

"אבא שלי, הוא השתחרר!" אמרתי בשמחה "האנשים רק ביקשו שייעשה בשבילם מחקר על משהו, וזה כלום! והוא צירף לי את המאמר, הוא אמר שאני מכירה אותו. רוצה לקרוא איתי?"

"יופי, מזל שהוא בסדר" היא אמרה בחיוך "תקראי בקול"

לא הייתי כל כך טובה בלהקריא בקול, אבל ניסיתי את הכי טוב שלי:

"היה היו פעם-" התחלתי אבל ג'יני קטעה אותי "זה סיפור אגדה או משהו? איך זה מאמר?"

"תני לי להקריא בבקשה"

"סליחה" מלמלה ג'יני

"היה היו פעם שלושה אחים שטיילו בדרך שוממה ומפותלת בשעת בין ערביים" עצרתי.

הכרתי את הסיפור הזה, ברור.

ידעתי אותו בעל פה כמעט.

כשהייתי קטנה אמא שלי נהגה לספר לי אותו לפני השינה ערב ערב, ועושה צלליות על הקיר.

אחרי שהיא מתה אבא סיפר לי אותו, אבל הוא לא היה עושה את זה טוב כמו אמא.

בכל זאת אהבתי את הסיפור והייתי ממשיכה לבקש שיקריא לי אותו כל ערב, עד שהייתי בת עשר, והוא התחיל להיות עסוק מדיי.

זכרתי את הסיפור, וכך כנראה גם ג'יני שאמרה "אה ברור "מעשה בשלושה אחים" מי לא מכיר. על זה אבא שלך צריך לעשות את המחקר? ממש מוזר"

"כן..." אמרתי והסתכלתי על הדף בהרהור "אבל הוא ביקש שאקרא אותו בכל זאת. להמשיך להקריא בקול?"

ג'יני השתרעה על הדשא "כן, בבקשה"

המשכתי להקריא, וראיתי שהחפצים שהאחים קיבלו מהמוות מסומנים בעיגול.

בסוף היה מודבק פתק מאבא שלי:

"הם אמרו שהחפצים שהמוות נתן לאחים הם אוצרות.

אוצרות המוות.

זה נראה ככה (תדמיינואתהסמלשלאוצרותהמוות)

וזה מה שאני צריך לחקור.

"אה. עכשיו הכל הרבה יותר ברור" הסתכלתי על הסמל בעניין "אני אכתוב לו חזרה...." התחלתי לחפש בתיק שלי אחר פיסת קלף.

מצאתי אחת שהתקמטה לגמרי מתחת לכל הספרים, וגם עט נוצה והתחלתי לכתוב:

אבא היקר,

אני מאוד שמחה לשמוע שהשתחררת והמחקר נשמע ממש מרתק.

אני בהוגוורטס עכשיו.

אני לא יכולה להאריך אבל רק אומר שאני בסדר.

באהבה, לונה

ובאמת לא יכולתי להאריך כי הייתי צריכה למצוא את הינשופייה לפני שתיגמר ההפסקה.

"בואי ג'יני, אנחנו צריכות למצוא את הינשופייה" עזרתי לה לקום

"יופי, אני ממש אוהבת להסתובב בטירה" היא אמרה

נכנסנו למבנה והתכלנו להלך במסדרונות הקרירים.

עלינו מדרגות, פתחנו דלתות, עברנו בטעות דרך רוחות רפאים (לא חבייה מומלצת) ואז נתקלנו בשתי ילדות.

אני מתכוונת, נתקלנו, פיזית.

ג'יני קמה ראשונה "מיכל! מיכאלה!"

"הי" הן אמרו ביחד

התגעגעתי אליהן "מה קורה? לאן אתן הולכות?"

"לאגם!" הן ענו

"אה, אתן יודעות במקרה איפה הינשופייה?" ג'יני שאלה בתקווה

"כן, היינו שם הרגע" הן אמרו ואז הסבירו לנו את הדרך.

הודינו להן והמשכנו בדרכינו.

כשהגענו לשם ראינו את פיונה, מחזיקה חזק עם יד אחת ברגליו של אוח גדול, לבושה בגלימת מסע ומחזיקה מזוודה.

היה אפשר להסיק מזה דבר אחד.

פיונה סילוור בורחת.

-----------

סליחה שהסיפור מתקדם כל כך לאט ושאפילו היום הראשון עדיין לא עבר, אבל בבקשה תגיבו...

הפרק הקודם		הפרק הבא