קוסמת בטעות

אז כמו שאמרתי בפרק הקודם, חילקתי את זה לשני חלקים כי מסתבר שזה ארוך מדי.

•••••••

״שלוש שעות וארבעים דקות, כן, כן״ היא השלימה אותי. ״פשוט אני מנסה למלא את השקט״

״כן.״ לחשתי. המחשבות שלי כבר היו במקום אחר.

״את יודעת,״ היא אמרה לי, ״לא ממש סיפרת לי על החיים שלך לפני.״

״כן״, אמרתי בקול מהורהר, ״לא היה הרבה מה. לומר, כלומר, חיים רגילים של יתומים.״

היא הביטה בי בשאלה. ״אני מניחה שזה שונה קצת בעולם המוגלגי...״

״טוב,״ אמרתי, ״אני מניחה. אני לא זוכרת הרבה לפני גיל שש. אולי קטעי זכרונות של ההורים שלי, אבל שום דבר ממשי. אחרי ההיעלמות אז כמה קולות מנחמים מאנשים זרים- את יודעת, לא הייתה לי ממש משפחה... אף אחד לא בכה חוץ ממני. אחרי זה בעיקר עברתי ממקום למקום, כשאני מקבלת כל הזמן תלונות על הפרעות או אנשים מוזרים שעוקבים אחרי-״

אליסי הסתכלה עלי בסקרנות. ״אנשים מוזרים שעוקבים אחריך?״ היא שאלה, ״זה לא נשמע משעמם.״

״את יודעת, גלימות שחורות וכובעים שחורים מכסים את ראשיהם. שרביטים, לפעמים. הנחתי שזה מקלות בזמנו, ולא ממשחשבתי על זה. הם לא ממש עקבו אחרי באופן שאני יכולה לומר למישהו והוא לא יצחק עלי, אז ניסיתי להתעלם. כשהתבגרתי כבר הצלחתי...״

״אז מה קרה באותו היום שברחת?״ היא שאלה.

״אממ, קשה להסביר את זה... הייתה לי הרגשה רעה. האנשים תמיד רק עקבו אחרי בלי לעשות שום דבר, אבל באותו היוםהיא הגיעה בארבע לפנות בוקר, נראה לי. כמו חטיפה. הסיוטים היו יותר חזקים, והרגשתי כאילו התת-מודע שלי מנסהלהזהיר אותי...״

״תגידי, את לא זוכרת שום דבר לפני גיל שש? לפני המקרה של החלום שלך?״ היא שאלה בנימה שרמזה כאילו רעיון עלהבראשה.

״לא בדיוק. כאילו הזכרונות תקועים בתת-מודע שלי ולא מצליחים לצאת... כמו, נגיד, מה שאמרתי לך לגבי היום ההוא״עניתי. ״למה, על מה חשבת?״

היא הנהנה. ״כן, אני חושבת ש-״

המנהרה הסתיימה. עם כמה שרציתי לשמוע את המשך דבריה, נאלצתי לסמן לה לשתוק.

עלינו בזהירות אל הפתח לדובשנריה, משתדלות לא לגעת בשום דבר. הצלחנו לצאת מהדלת בעזרת כישוף לפתיחתמנעולים שאליסי למדה בחופש (״אלהומורה, ידעתי שהוא יהיה שימושי״).

התקדמנו ברחובות הוגסמיד הריקים והחשוכים. יללת זאב נשמעה במרחק, ומבטי עלה באופן אוטומטי לשמיים לוודאשהירח לא מלא. כל מה שהיה חסר הוא אנשי זאב היום, כמובן. למזלנו הרב נשארו עוד כמה ימים לירח המלא, ונשמתילרווחה. 

לאחר שיטוט רב מצאנו את החנות, ושוב אליסי הצליחה לפרוץ פנימה. מצאתי את החפץ המתאים במהירות ורק בגלל שלאהיה לי נעים השארתי כמה מטבעות על הקופה. מיהרנו להתחמק משם ולחזור לדובשנריה, ומשם לאחר שעה מעייפתבמיוחד במנהרה (תגידו תודה שחסכתי מכם את כל סיפורי הילדות של אליסי) הגענו לסוף המנהרה. 

הסתכלתי על המגלשה במבט עקום. ״לא חשבתי על זה. יש לך קסם שיוצר מדרגות?״

״לא! לומדים את זה באיזה שנה שישית-שביעית אם בכלל לומדים את זה בהוגוורטס!״ היא ענתה.

נאנחתי. ״את רואה? קסם זה לא מושלם!״

היא לא הכחישה. בקושי הצלחנו לטפס בלי להחליק, אבל בסופו של דבר הגענו לסוף ויצאנו מהפסל, מהוודאות שאין אף אחדבסביבה. הלכנו בשקט מוחלט, אני רועדת קצת, במסדרונות. אליסי לחשה את התשובה לחידה של הנשר, ונכנסנו פנימה. עלינו למעלה, אל החדר וכשרצינו לנשום בהקלה שהכל הצליח, קול הסיח את דעתי.

שתינו הסתובבנו בפחד בתיאום מושלם, וצפינו באלי וקארי סוגרות את הדלת של החדר בטריקה.

״חשבתן שאנחנו מטומטמות, הא? אם אתן לא רוצות שכל סגל המורים ישמע שהייתן במסדרונות באמצע הלילה כדאי לכןלהסביר לנו מה קרה, ועכשיו״ אמרה אלי.  

 ~~~~~~

ממשיכה בתגובה שלישית. אני אומרת שזה הגיוני שנטשתם, אבל אני רוצה לראות סימני חיים: אנשים! אפילו תכתבו לי כמה שזה גרוע, ברצינות

הפרק הקודם		הפרק הבא