מאלפוי הבת

"קרושיו!!" צעקה אמנדה בפעם הלא יודעת כמה, וקרן האור פגעה בי שוב.
אאוץ'. נשכתי את שפתיי. הכאב הנורא חילחל לי בכל הגוף. "אני לא אגלה כלום" חשבתי, "אין מצב שאני ככה בוגדת".
"אני חוזרת שוב" אמרה אמנדה בקולה הקר "תני לי את כל המידע שיש לך על הפנימיה העלובה שלכן או שאהרוג אותך!" "לא אגלה לך כלום" עניתי לה וניסיתי להגביר קצת את הרעד בקולי (אחרי הכל אני אמורה להיות רייגן משכנעת). בתגובה חטפתי אגרוף בפרצוף. הרגשתי משהו נוזלי מטפטף לי מהפה. דם. מהחדר השני נשמעו צרחות אימה.
"מה הוא עושה לאחותי?" צרחתי בפחד. "אה, ניק אוהב להתעסק עם כל מיני טכנולוגיות מוזרות" אמרה אמנדה בקלילות. "הוא כנראה הפעיל את אחד מהמכשירים החדשים שלו". צמרמורת עברה בגופי. אולי זה לא היה חכם כל כך להתחלף. אחרי הכל, ניק חושב שרייגן היא החזקה מבין שתינו. מכה חזקה בגב קטעה את חוט המחשבה שלי.
"איפה ארבלה מחזיקה את המפתח לחדר האבטחה של הפנימיה?" שאלה אותי אמנדה בגסות.
"את יודעת, את נראית דומה לברבי אבל את מתנהגת כל כך שונה ממנה. את סלית'רינית נכון?". ניסיתי למשוך זמן. "למה זה קריטי?" היא שאלה אותי בעצבים. "תני לי את הפרטים שאני רוצה לדעת ואז נדבר. מה הקוד למערכת המצלמות של הפנימיה?" "אין לי מושג!!!!" עניתי לה בפעם ה1592 בערך. "אם את לא יודעת כל כך הרבה דברים, כנראה שנצטרך להפסיק את השאלות" היא אמרה בקול מתוק שהיה שונה לגמרי מקולה הקר הרגיל. "באמת?" שאלתי בתקווה. "כן. אנחנו פשוט נחכה שהבוס יחקור אתכן מחר. תאמיני לי שהוא יהיה פחות נחמד ממני". אוף. קיוויתי שנצא מפה. כעבור חצי שעה של עינויים קשים, חזרתי לתא הכלא. רייגן כבר הייתה שם. בעצם, לא רייגן. בובת סמרטוטים.
"רייגן?" לחשתי בקול עדין, מנגבת את הדם מהשפה. היא הייתה נראית נורא ואיום: בגדיה היו מוכתמים בדם, סימנים כחולים ניכרו בכמה מקומות בגופה ונראה  היה שגם היא לא נהנתה במיוחד מיום הכיף עם ניק.
"אלינור" היא אמרה ביבבה חרישית, "אם אני אמות, תגידי לדראקו ואמא שאני סולחת להם". "את לא תמותי רייגן" אמרתי בקול חנוק. הרגשתי כאילו יש לי גוש תקוע בגרון. ומה אם אני משקרת? מה אם באמת לא נצא מכאן חיות?
התיישבתי ליד רייגן על דרגש העץ. "אני לא יודעת מה יהיה" אמרתי לה "אבל אני לא עומדת לבגוד ולהסגיר את הפנימיה גם אם זה יעלה לי במחיר חיי!". רייגן שתקה. "א-אני לא יודעת מה להגיד לך אלינור" אמרה רייגן בשקט. "אולי עדיף להיכנע וזהו. אני לא אשרוד עוד עינוי כזה". הדמעות זלגו מעיני שתינו ללא שליטה. החזקתי את ידה של ריייגן חזק והבטתי אל תוך עיניה השחורות. "אני מאמינה בך רייגן. אנחנו לא נישבר. אנחנו נשמור אמונים לפנימיה בשביל הדור הבא של הילדים המיוחדים. כדי שלא רק אנחנו נהנה ממקום שבו מקבלים אותך. אנחנו נשרוד כדי להילחם ב"טהורים" האלו. אנחנו ננצח, את תראי". "אני רוצה להאמין לך אלינור, אבל איך ננצח?" היא שאלה. "תראי אותנו: את עם פה מדמם וגם כפוף. אני עם רגל שבורה ופציעות איפה שלא תרצי. מה את רוצה שנעשה?" לא ידעתי.
לפתע נשמע רעש קל מהחלון הצר שהיה בתא. "פססטטט" לחש אלינו קול. "אלינור, רייגן? אתן בחיים?"

הפרק הקודם		הפרק הבא