אני שונא אותו.

אוקע, אנשיפ.

הסכיתו. 

הפרק הזה- הוא בנוי בצורה שונה, וזה עלול להיות מעט מבלבל, אז אני מכינה אותכם:

בפרק הזה יש זיכרונות מעורבים במתרחש. הם יהיו דיאלוגים, כך שלא יתואר לכם מה קורה בזיכרון, תצטרכו להבין ממה שהם אומרים. כשתקראו זה יתבהר. 

כל מה שכתוב ככה הוא מה שדראקו אומר בזיכרון. כל מה 'שכתוב ככה' זה מה שהארי אמר בזיכרון. 

מדהים.

לכו תקראו.

"מה…. מ-מה אתה עושה פה?" 

'מה אתה עושה פה? מה אתה רוצה? מאלפוי, מה אתה רוצה ממני? למה אתה כאן?'

הארי גירד בעורפו במבוכה ונשף החוצה. עם נשימתו יצאו גם אדים, והם נראו ממש, לא מהעולם הזה, באור החמים שנפלט מהדלת. דראקו לא הזמין אותו להיכנס. לא מגיע לו לראות את החיים שדראקו יצר לעצמו, לא מגיע לו לחזור להיות חלק מהם. 

"אני מצטער. אני ממש מצטער, על כל מה שעשיתי. זה.. אתה… אני, אמ. לא חשבתי על מה שאני רוצה להגיד. חה. לא. חשבתי על זה הרבה. אני פשוט, לא יודע איך לנסח את זה? אולי.. קר. אפשר להיכנס? יהיה הרבה יותר קל לדון בזה מעל כוס של משקה חם..?" קולו של הארי התרומם מעט בסופו של המשפט, כמו שאלה, כאילו הוא לא בטוח במה שהוא רוצה להגיד. בהיסוס. כאילו הוא מבקש את אישורו של דראקו. 

אני.. לא כל כך.. מצליח להתנסח? אני, אני מצטער. על כל מה שעשיתי לך. ואני.. אני מרגיש כאילו..

אני לא יודע.. לא משנה, לא אפיל את זה עליך. 

'אוקי..? אבל, אתה מופיע פה באחת עשרה בלילה ופתאום, מתנצל על כל השנים האלו? מה קורה? זאת.. סוג של בדיחה? אתה אסיר תודה על חדר הנחיצות? מה…?'

אממ… סליחה. לא הייתי צריך לבוא. פשוט… תעזוב את זה? 

"לא." דראקו אומר, כמעט בחדות. הוא סוגר מאחוריו את הדלת. האור נעלם. הוא משלב ידים. הקור לא מפריע לו. "לא. אני לא מכניס אותך פנימה. אני לא מכין לך תה, או שוקו, או קפה, או מה שזה לא יהיה. מה נראה לך שאתה עושה? מופיע פה אחרי שבע שנים, באחת עשרה בלילה, מתצל על מה שעשית? אתה מנסה לשחזר את…" דראקו עוצר לרגע. 

'תקשיב לי. טוב, תקשיב לי טוב עכשיו. אתה לא תדבר איתי שוב בחיים. אתה לא תיגש אלי, אתה לא תסתכל עלי. אני לא רוצה שום אינטרקציה נוספת איתך- '

דראקו ניער את ראשו. "... את הלילה ההוא. אתה יודע כמה זמן לקח לי להתגבר על… עליך? כמה זמן, לעזאזל, לקח לי להתנער מהשנאה העצמית? כמה זמן… אתה יודע…" קול דעך . דמעה זלגה במורד אפו. 

…טוב. כבר כמה זמן, הרבה זמן, אני מרגיש.. כלוא בתוך עצמי. לא ער. לא ישן, פשוט.. לא ער. אני לא מרגיש אני.  אני לא יודע מי אני באופן נחרץ? אני פשוט.. רוצה להיות אני מלפני שבע שנים. מלפני שנתיים. האמת היא, שאני לא נהנה להיות אני. אני לא חושב שאהנה להיות אני בהמשך. אני לא חודש שנהנתי להיות אני בעבר. אני חושב שאין מפלט. שאין שלווה. זה הגיוני? 

'וואו. לא.. אמ, אולי? אני…'

אתה יודע, ממש נחמד שיש מישהו לחלוק איתו את זה. 

"ו…. מה אתה מצפה? למה באת בכלל? ייסורי מצפון? רגשות אשמה? מה אתה חושב? שאתפעל ממך? שאוקיר לך תודה? הו, הארי פוטר, מגיע לאחר שבע שנים להעלות בחזרה אל פני השטח מקרה טראומטי. באמת, תודה רבה לך!" 

הארי נרתע. דראקו אפילו לא שם לב שצעק. 

"זה.. זה לא ככה…" 

הארי מלמל. 

"לא? כי זה נראה לי בדיוק ככה- " 

הדלת נפתחה מאחוריו.

אוליבר עמד שם, משפשף את העיניים. 

"מה קורה, דראק? למה אתה צועק?" הוא שאל בישנוניות. החתול יצא מהדלת הפתוחה והתפתל סביב הרגליים של דראקו, מיילל ברכות. דראקו הרים אותו. 

"שום דבר, אולי. הכל בסדר. זה.. מישהו מהעבר? הנה, קח," הוא העביר אליו את החתול, " שלא יברח לנו. תחזור פנימה. זה לא ייקח הרבה זמן, אנחנו רק.. סוגרים כמה פינות שנשארו פתוחות והכאיבו. אני אבוא פנימה ואספר לך הכל. אני.. רק, אני צריך להוכיח לעצמי שאני מסוגל להתמודד איתו? " אוליבר חיבק את החתול. העיניים שלו הביטו בדראקו בדאגה. העיניים של החתול הביטו בהארי בחשש. דראקו הסתובב אל הארי. דראקו הסתובב בחזרה אל אוליבר. הוא נשק קלות לשפתיו. 

"מה לך ולהארי פוטר?" אוליבר שאל בלחישה. 

"אני אסביר לך,"

אוליבר רשף אל הארי באזהרה. 

הוא הסתובב, ובמבט מודאג מעבר לכתף, הוא סגר את הדלת מאחוריו. 

אני מצטער שאני מספר לך את זה. אבל.. קיוויתי, שאולי, נוכל.. טוב, לא להיות חברים, אבל.. לפחות, להפסיק להיות אויבים? הרי, אתה הצלת אותי, ואני.. אף פעם לא באמת התכוונתי שהמערכת יחסים ביננו תיראה ככה. אני מניח שפשוט קינאתי בך, כי בזמן שאתה, יתום, הפכת להיות מפורסם וקיבלת את כל תשומת הלב של אנשים, אמרו לך שלום ברחוב, ביקשו ממך חתימות -וגם, הצלקת שלך נראית ממש מגניב- אני, מעולם לא קיבלתי מספיק תשומת לב מההורים שלי. מעולם.. כאילו, כביכול, היה לי את כל מה שרציתי, אבל אלו היו רק שלושה אנשים בבית הגדול, ואף פעם לא באמת הרגשתי.. אני לא טוב בלהתנסח. אני אפסיק לדבר. 

"אז.. הוא החבר שלך?" הארי נראה כאילו מישהו בדיוק בישר לו שוולדמורט חזר והרג את הג'ינג'י הזה, איך קוראים לו, וויזלי. "כן, הוא החבר שלי." דראקו שמח שאוליבר הופיע מאחוריו. הוא הפיג את האימה. 

"אתה, אם כך, אני מניח, אתה הומוסקסואל, נכון?" 

דראקו כמעט צחק לרגע.

"חשבתי שלא אכפת לך מהמיניות שלי."

הארי כיחכח בגרונו.

"לא, לא, לא באמת אכפת לי.." 

"טוב, אז למה באת? מה אתה רוצה להגיד? בוא נגמור עם זה." 

דראקו נסוג מעט אחורה כשהארי צעד קדימה, משמר את המרחק ביניהם. הוא יכל לראות שזה פוגע בהארי. 

הוא הצטער מעט. 

"טוב. אז…" הארי פתח, קולו רועד מעט. 

"אז. אני כמוך, דראקו. כמו מה שאמרת לפני שבע שנים. אף פעם לא שכחתי מזה. חלק מהעניין היה שנבעתתי למצוא עוד מישהו כמוני, שיודע את האמת. אתה יודע את האמת, דראקו, וזה נדיר. אני לא מפסיק להצטער על מה שאמרתי. גם ביום לאחר מכן הצטערתי על מה שאמרתי. גם בשנה לאחר מכן הצטערתי על מה שאמרתי. אני.. גם עכשיו, אני מצטער. אני מצטער, בגלל, שזה פשוט ההפך מהאמת? כן. זה ההפך, המוחלט, הגמור, ממה שקיים. העניין הוא.." הארי נשם עמוק והרכין את ראשו, כך שדראקו כמעט ולא שמע את מה שאמר. הלוואי ולא היה  שומע: 

"שהיו לי רגשות כלפיך אז, דראקו. כשנישקת אותי, הכל התחבר אצלי. אני חושב שעדיין יש לי רגשות כלפיך. אני אבוד." 

דראקו נפל. הוא נפל אחורה. הוא תמיד נפל. 

הוא נפל, מבעד לחוטי היקום, מעבר לגבולות הזמן, 

וכל מה שיכל לשמוע היה "כשנישקת אותי…." "... יש לי רגשות כלפיך.." 

"כשנישקת אותי…." "...יש לי רגשות כלפיך.." 

שוב,

ושוב, 

ושוב.

תגובות, תגובות, תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא