אנדי שוב

מה אבל אני ממש בדקתי מתי יצא מטריקס. אתם רוצים לומר לי שטעיתי בחישוב? כאילו, אם הקרב על הוגוורטס היה בחודש מאי 1998, אז השנה השמינית היא מספטמבר 98 עד יוני 99. ומטריקס יצא בחודש מרץ 99. זה מסתדר, לא?

רובכם גם תהיתם איזה עולם הוא האמיתי ואיזה לא. אני אגיד רק את הדבר הבא: בעולם אמיתי, בו כל דמות היא אמיתית ועצמאית, ניתן ממש לראות את הדמויות השונות חושבות בכוחות עצמן, מנקודת המבט שלהן. בעולם לא אמיתי, בו כל הדמות שאינן אמיתית נשלטות על ידי ישות אחת, אין להן תודעה ולכן אין להן נקודת מבט. מי שחושב – קיים. ומי שלא חושב – לא נדע, עד שנראה אותו חושב.

למחרת, לפנות ערב, הארי נפרד מחבריו בהוגוורטס ויצא מהסימולציה. את פניו קידמו ארני, נאדיה ודאנקן. הפנקס של נאדיה כבר היה פתוח.
"היי, הארי!" דאנקן חייך לעברו, "איך היו היומיים בהוגוורטס?"
"בסדר, אתה יודע," הארי הכריח את עצמו לענות, "שגרתי."
"משהו מעניין?" שאלה נאדיה, "איך החברים שלך הגיבו כשנשארת לישון?"
"הו, הם שמחו," השיב הארי, ולא פירט.
"ויש התפתחויות כלשהן?" המשיכה נאדיה.
התפתחויות כלשהן? הבה נראה... עוד מידע על הגרסה של הוגוורטס ל"עולם השקר", הרמיזה על כך שהם יכולים לסלק את הערפל אם ירצו, הטיול הלילי שלו ברחבי משרד הקסמים וחזרתו לסימולציה לאחר כמה דקות, ההודאה שקולבלעתי מוחזק אצלם בשבי!
"לא," הארי אמר לבסוף, "אותה שגרה."
נאדיה הרימה גבה. "אוקיי," היא השיבה, "אני מקווה שאתה מתקדם עם זה לאנשהו."
"סמכי עליי, נאדיה," הפטיר הארי. המבט שלה הסגיר שהיא דווקא לא סמכה עליו בכלל.
הם ישבו שם בדממה, עוד כמה שניות, עד שדאנקן הפר אותה. "אתה לא מתכוון לחזור הביתה?" הוא שאל.
הארי נעמד. אין לו מה לעשות שם מולם כרגע, הם לא יועילו לו. "איפה רון והרמיוני?" הוא שאל.

"הם לא הגיעו היום," הודה דאנקן, "בכנות, הנוכחות שלהם פה לא תרמה במיוחד. אתה לא דיברת איתם בכלל, אז הם ויתרו על להגיע לכאן."

"מה?" הארי אמר, ונשמע נעלב יותר משתכנן, "אבל זה ממש..."

זה היה הגיוני לגמרי, למען האמת. באמת לא היה להם מה לעשות שם. מבחינתם, הארי בידיים טובות.

בהנחה שרון והרמיוני שהוא פוגש כאן הם רון והרמיוני האמיתיים...

רגע אחד, אם העולם שבתוך הערפל הוא עולם השקר, אז איך רון והרמיוני נמצאים כאן? הרי לא ייתכן שהם שבויים כאן כמוהו; הוא פגש אותם בחוץ, עם אנדי! אז אולי הסיפור של וויל באמת מופרך מהיסוד אחרי הכל, ואכן מדובר רק בניסיון נואש של הסימולציה לערער אותו.

"כן, אני הולך הביתה," הארי ענה לדאנקן. "ביי!"

רוח ערב של תחילת האביב ביקרה בחצר הבית של הרמיוני ורון, מלטפת את שיערה של הרמיוני. אבל זה לא הפריע לה במיוחד, הנביא היומי שהחזיקה עניין אותה יותר. כתבה צדדית על היעדרותו הממושכת של בכיר במערך ההכשרה של ההילאים משכה את עינה, אך למזלה לא נכתב שם יותר מדי. זה היה רק עניין של זמן עד שאנשים ישימו לב שקולבלעתי נעלם.

רעש עמום נשמע מכיוון הבית, וידה של הרמיוני נעה מבלי משים לשרביטה שהונח על מסעד הכיסא שלה. הרגל ישן. רון נמצא בבית, הוא בוודאי מטפל במה שזה לא יהיה.

"הרמיוני?" היא שמעה אותו קורא לה, "את יכולה לבוא רגע?"

נו, כנראה שהוא לא מסוגל לטפל בזה לבד. היא הכניסה את שרביטה לכיס והניחה את העיתון על הכיסא. "אני באה," היא ענתה לו ונכנסה פנימה, שם ראתה את האורח ישוב על הספה, ואת רון יושב לצידו בחוסר שביעות רצון בולט.

"הארי!" היא קראה. מה הוא עושה פה? הוא נראה עייף כל כך. "איזו הפתעה נעימה!" היא שיקרה. היא קיוותה שבניגוד לרון, הבעת הפנים שלה לא מסגירה את מה שבאמת עובר לה בראש.

הארי הנהן. "היי," הוא אמר, "מקווה שזה לא מפריע שבאתי ככה בלי התראה."

"אה, מה פתאום!" הרמיוני המשיכה. מה לעזאמרלין, למה היא מרגישה כזו עוינות כלפיו? פעם הם היו חברים כל כך טובים! האם מבחן ההילאים הרחיק ביניהם עד כדי כך?

"אתה רוצה לשתות משהו? לאכול?" היא מיד שאלה, מיישמת את חוקי הנימוסים שלמדה מגברת וויזלי.

הארי הניד בראשו. "אני רוצה לשאול שאלה," הוא ענה.

רון הביט בהרמיוני בעגמומיות מסויימת. "הוא שאל אותי את זה קודם, תאמיני לי, זאת לא שאלה כיפית בכלל."

אוי ואבוי. הרמיוני התיישבה על הכורסה מול הארי ורון, חוששת ממה שיש לילד שנשאר בחיים לומר.

"תשמעי, הרמיוני, אני חזרתי עכשיו מהוגוורטס – כלומר, מאנד"א," הוא פתח בדבריו. הוא היה חיוור מהרגיל והתנדנד במקומו, ממש כמו שדובי היה עושה. העיגולים הכהים סביב עיניו גרמו לו להיראות מוטרף.

"אוקיי, איך היה? מצאת מישהו? אתה מסתדר?" הרמיוני מיד שאלה.

הארי הניד בראשו. "אני מסתדר, כן, אבל יש לי... יש לי איזה עניין לא פתור," הוא קימט את מצחו. הרמיוני הניחה שהוא מנסה לנסח את השאלה בראשו. היא החליטה לתת לו את הזמן, מאז ומעולם היא הייתה צריכה להתאזר ביותר סבלנות מהרגיל ככל שזה נוגע להארי פוטר.

"עלתה שם האפשרות ש... שמה שאני חווה שם זה העולם האמיתי, ומה שאני חווה פה זו אשליה," הוא אמר לבסוף, "כאילו אתם – או מי שזה לא יהיה ששולטים כאן – כלאתם אותי פה."

"כלומר, במקום שזו תהיה אנדא שכלאה את קולבלעתי והשאר, זו המציאות שלנו שכלאה אותך?" וידאה הרמיוני, מנסה לשמור על קור רוח ככל יכולתה. הארי נראה מחורפן לגמרי, אסור לה לערער אותו יותר.

"כן," הוא ענה, "אז באתי לכאן כי אתם האנשים שאני הכי סומך עליהם פה. הרמיוני, את האדם הכי חכם שאני מכיר."

הרמיוני הנהנה בדממה, ממתינה שימשיך, על אף שבשלב הזה השאלה הייתה כבר ברורה.

"ואני רק רוצה, את יודעת, לשאול אותך," הוא המשיך, "אותך ואת רון, איך אני יכול לדעת שזה העולם האמיתי?"

הרמיוני שתקה, נותנת לשאלה ליפול בחלל החדר. היא הגניבה מבט לרון, שהשיב לה מבט מודאג. הארי הזכיר לה את כל אותם המוגלגים המשוגעים שחובשים כובע אלומיניום כדי להגן על עצמם מחוצנים.

היא לקחה נשימה עמוקה. "זאת שאלה פילוסופית מאוד גדולה, הארי," היא השיבה, "ואני חושבת שאין באמת הוכחה חד משמעית לכאן או לכאן, מלבד האמון שתהיה מוכן לתת. אבל אני יכולה לנסות לענות לך, ולנסות לשכנע אותך שאני, ובכן, אמיתית." בשם מרלין, כל כך מוזר לומר את זה ככה.

הארי הביט בה בדממה, ממתין למוצא פיה.

"אבל הארי, תסביר לי בבקשה, איך האפשרות הזאת עלתה שם?" היא שאלה אותו.

"טוב," הארי השפיל מבט. הוא מולל את אצבעותיו זו בזו. "מישהו אמר את זה שם, ובהתחלה פקפקתי, אבל הרמיוני שם אמרה ש –"

"רגע, כמובן!" הרמיוני קטעה אותו, "זה הרי הוגוורטס שם, אז אנד"א יצרה גרסה שלי!"

הארי השתתק. בעלבון מסויים, הוא הרים את מבטו שוב.

"הארי, את החוויות איתי ועם רון שיושב פה לידך אתה זוכר, נכון?" היא שאלה אותו, "יש בזיכרון שלך איזשהו רצף הגיוני וכרונולוגי של אירועים, מהרגע שבו פגשת אותנו לראשונה ועד עכשיו, נכון?"

הארי הנהן. "אבל הרצף הזה מסתדר גם עם רון והרמיוני שבהוגוורטס," הוא ענה. "ככל הידוע לי, רון והרמיוני שפגשתי ברכבת האקספרס בגיל אחת עשרה יכולים להיות רון והרמיוני של אנדא, באותה מידה שהם יכולים להיות רון והרמיוני שיושבים פה לידי עכשיו."

"מה?" פלט רון, "אבל, אבל...". הרמיוני הסכימה איתו. זה לא ייתכן!

"אז יש לך שני רצפי זמן בראש?" היא שאלה את הארי, "אני באמת מנסה להבין."

"לא בדיוק," הוא ענה, "תראי, יש את מה שאני בוודאות יודע שקרה, שזה שש השנים שלנו בהוגוורטס כתלמידים, המלחמה שלנו בוולדמורט –" רון נע באי נוחות, "– והחודשים הראשונים לאחר מכן. אבל מכאן יש סוג של... טוב, אפשר לומר שזה פיצול בין מה שאני יודע שקרה לי עם – איתכם, לבין מה שאני יודע שקרה לי איתם."

"מה זאת אומרת?"

"את בוודאי תספרי לי שאת המשכת לשנת השלמה, ואילו אני ורון המשכנו לשנה של מנוחה וטיולים. ואז את ורון עברתם לגור יחד, אני וג'יני התארסנו, את התחלת לעבוד במשרד הקסמים, רון הצטרף לג'ורג' בניהול החנות בסמטת דיאגון, ואני התחלתי את הבחינות לקראת האקדמיה להילאים. ואז, בשלב האחרון של הבחינות, נכנסתי לסימולציה, ניצחתי אותה, ואז הסימולציה יצאה משליטה ואני נקראתי לעזור לנאדיה, דאנקן וארני."

"נכון," הרמיוני הסכימה, "מה האפשרות השנייה?"

"אז למדנו בהוגוורטס, נלחמנו בוולדמורט – אוף, רון, תתבגר – אבל אז הלכנו שלושתנו – כולנו, למעשה – לשנת השלמה בהוגוורטס, ואז הגיעו קולבלעתי, נאדיה ארני ודאנקן. והם עשו את כל הבלאגן הזה שחוויתי, של מעבר בין עולמות ואובדן זיכרון והכל, ובגללם תפיסת המציאות שלי השתבשה. ואז הם הביאו אותי לפה, אבל ברגע שאתם – כלומר, רון והרמיוני של הוגוורטס – השיבו מלחמה, אז נאדיה, ארני ודאנקן החזירו אותי לשם."

הרמיוני הנהנה, מנסה לעכל את כל מה שהארי אמר.

"ויש גם את אנדי," הארי הוסיף פתאום.

"כמובן, איך יכולתי לשכוח..." סיננה הרמיוני.

"כן, הוא תמיד היה שם," המשיך הארי, "או מעולם לא היה קיים. בעצם, הפיצול לא קורה בסוף השנה השביעית שלנו אלא הרבה קודם."

"מאז שעזבת את הדרסלים, למעשה," המשיכה אותו הרמיוני.

"אפילו לפני כן. מאז מכתב הקבלה להוגוורטס, למעשה. סגן המנהל חתום על המכתב. ומבחינתך, סגן המנהל היה פרופסור פליטיק."

הרמיוני הנהנה. "ובתוך הסימולציה, תן לי לנחש, המקגונגל הזו חיה ובועטת."

הארי הנהן גם הוא. "את מבינה?" הוא סיים.

"כן, כן, אני מבינה..." הרמיוני היססה מעט, "אבל אם זה באמת המצב, אז למה נאדיה, ארני ודאנקן נתנו לך לחזור?"

"תראי, אני מודע לזה שיש כמה חורים בסיפור של המציאות שאני מגלה עכשיו," ענה הארי, "אבל זה כי רק עכשיו אני מגלה אותו. עם הזמן, בטח הכל יתבהר."

"אוקיי, מקובל עליי," הרמיוני השיבה, "אבל אם כאן זה איזשהו שבי, אז איך אני ורון נמצאים כאן? איך כולם, בעצם, נמצאים כאן?"

"חוץ מ –"

"– כן, חוץ מאנדי ומקגונגל, הארי. אבל אם זה רק כלא, אז איך זה שאני ורון וכולם נמצאים גם כאן וגם שם?"

"אה..." הארי היסס. "אני... לא יודע. אולי זה חלק מהאשלייה שלהם? אולי זה קשור לתפיסת המציאות שהם משבשים אצלי? הם ממש חזקים."

הרמיוני הנהנה. היא חייבת למצוא איזשהו עוגן שהיא יכולה לתפוס כדי להוכיח להארי, אחת ולתמיד, שזו המציאות. אבל נראה שהסימולציה עושה עבודה טובה מאוד כדי לשכנע את הארי לפקפק בהכל.

"הארי," היא אמרה לבסוף, "איזה עולם מרגיש לך יותר... אמיתי?"

"התייעצתי גם עם הרמיוני השנייה לגבי זה," הוא ענה, "והיא אמרה לי, די בצדק, שעצם זה ששאלתי אותה לפני שאני שואל אותך, כנראה אומר משהו על מה שאני מרגיש."

זה בהחלט לא סימן טוב. "ואתה מסכים איתה?" היא שאלה אותו.

הארי הניד בראשו. "אני לא יודע, הרמיוני. אני לא יודע! הייתי בטוח עד לא מזמן שאני יודע מה אמיתי ומה לא, אבל עכשיו –"

"–היי, הארי!" הרמיוני אמרה פתאום, "זה בדיוק מה שחווית לפני כמה ימים!"

הארי נראה מבולבל. "מה זאת אומרת?"

"אתה זוכר," היא המשיכה, "שבהתחלה, כשרק ניסית לחזור לאנד"א, היא כלאה אותך בתוך עצמה כמה וכמה פעמים?"

"א... אוקיי," הוא השיב.

"עד שהצלחת לחזור לכאן באמת!" הרמיוני המשיכה, "ואתה ידעת שזו המציאות האמיתית, נכון? השתכנעת בזה לבסוף."

הארי הנהן. "אני מניח שכן," הוא ענה.

"ואז, כשחזרת לסימולציה שוב, אחרי שהצלחת להיחלץ, היא פתאום זרקה אותך בהוגוורטס!" הרמיוני חייכה, "העולם שם פשוט השתנה! אתה יודע, יש פילוסוף בשם ג'ורג' ברקלי, שאמר, Esse est percipi. להיות זה להיות נתפס. אתה יודע שמשהו קיים – באופן מסויים – רק כשאתה תופס אותו בחושים שלך. אבל ברגע שאתה לא חש אותו, לא רואה או שומע או מריח אותו, איך אתה יודע שזה באמת שם? דברים קיימים רק כשאתה שם לב אליהם. וזה בדיוק מה שקרה לסימולציה, הארי. היא קיימת רק כשאתה בתוכה. כשלא היית שם, היא השתנתה."

"אני... אני חושב שאני מבין," ענה הארי. "תודה, הרמיוני."

הרמיוני חייכה אליו. "אני מקווה שעזרתי," היא סיכמה.

"כן, בהחלט עזרת," ענה הארי. היא לא הצליחה לקרוא את הבעת פניו.

"אני אלך עכשיו," הוא ענה, "לישון, ומחר אחזור לשם, לסיים את המשימה."

כשיצא, רון נעץ מבט מבוהל בהרמיוני. "הזוי, אה?" הוא אמר.

הרמיוני הנהנה. "השהות הממושכת בסימולציה לא עושה לו טוב בכלל. אני חושבת שכדאי שנדבר על זה עם נאדיה."

"הם אמורים לדעת את זה, לא?" שאל רון, "כאילו, הם עוקבים אחריו ואחרי מה שהוא עושה והכל. והוא בכלל לא מתנהג כמו הארי שהכרנו, אבל נאדיה ודאנקן שומרים עליו. אבל הרמיוני, זה לא מה שהתכוונתי להגיד."

"אז מה התכוונת לומר, רון?"

הוא השתתק. זה לא מתאים לו. "מה קרה?" הרמיוני שאלה.

"פשוט..." הוא היסס, "המחשבה הזאת, שוב, מה אם אנחנו באמת לא אמיתיים?"

הרמיוני התיישבה לידו. היא ליטפה את שיערו האדמוני של בן זוגה בחיבה. "רון, אתה זוכר מה שאמרנו אז? מה שדקארט אמר?"

רון הנהן. "אני חושב משמע אני קיים," הוא אמר.

"נכון," הרמיוני חייכה. "כי אם אתה חושב, אז חייב להיות מישהו שחושב, וזה אתה. אז לפחות בזה אתה יכול להיות בטוח – שאתה קיים."

רון חייך בחזרה. "ואם אני קיים, אז העולם הזה קיים, ואת קיימת, ואנחנו אמיתיים."

"נכון," הרמיוני ענתה לו, והתבוננה בעיניו הנוצצות. רק שלומו של רון היה במחשבותיה באותו הרגע. הראשים שלהם היו מאוד קרובים זה לזה...

כשהארי נכנס לסימולציה למחרת בבוקר, היה דבר אחד שהוא ידע לבטח, וזה שהממבו ג'מבו הפילוסופי שאמרה לו אתמול הרמיוני של הערפל לא באמת הוכיח משהו. הרי יכול להיות שהגיחה הראשונה והמערערת שלו לסימולציה בסבב הנוכחי, בה הוא נכנס למעין רקורסיה של סימולציה בתוך סימולציה, נועד אך ורק לערער את בטחונו במה שיחכה לו בהמשך בהוגוורטס. ייתכן שהכל היה מתוכנן על ידי נאדיה, ארני ודאקנן מלכתחילה. אבל היה משהו אחד שהרמיוני של הערפל אמרה שבאמת הדאיג אותו, וזה שהערפל הוא לא באמת כלא, הרי הארי יכול להיכנס לערפל כרצונו. לא זו אף זו – נאדיה, ארני ודאנקן אף מעודדים אותו להיכנס שוב ושוב. ואמנם מי שבהוגוורטס של אנדי, גם מאפשר לו לחזור לשם, כך שהוא לא באמת כלוא כאן או כאן, אך עדיין ישנם לא מעט חורים בסיפור של אנד"א. ועכשיו הוא הולך לנסות למלא אותם.

כשנכנס לאולם הגדול וספג את המבטים הרגילים, הארי שם לב שהפעם נוספו לחשושים מודאגים, כאלה שלא היו קודם. הארי לא הספיק לתהות מה גרם להם, וכבר ניגש אליו ג'סטין פינץ' פלצ'לי משולחן הפלפאף.

"הארי," הוא אמר, והניח יד מנחמת על כתפו, "רק רציתי לומר ששמעתי מה קרה, ואני תומך בך בכל צעד. אני כאן בשבילך."

"אה... תודה, ג'סטין," הארי אילץ את עצמו לחייך. ג'סטין תמיד היה מוזר, אבל זה כבר יצא מגדר הרגיל.

כל הפרטים התבהרו כשהגיע לשולחן גריפינדור, שם זכה לקבלת פנים צוננת מבדרך כלל. "היי חברים, הכל טוב?"

וויל הנהן בדממה. "הארי, אני... אני מצטער."

"מה? למה?"

וויל הביט לצדדים, כאילו בודק אם מישהו מאזין להם, ואז לחש, "גיליתי ששמעת את השיחה שלנו שלשום בלילה. מצטער, לא רציתי שככה תגלה את מה שאנחנו חושבים."

"מה?" הארי פלט. הרמיוני הבטיחה לו! או שמא מדובר באמת במוח כוורת אחד ענקי בו כולם יודעים הכל...

"לא, אל תאשים את הרמיוני," וויל מיהר להתנצל, "היא לא סיפרה לאף אחד על השיחה שלך איתה אתמול. לאף אחד חוץ ממני, מרון ומאנדי."

"אבל אני ביקשתי במיוחד ש –" הארי גמגם, "אז – אז איך..."

"פשוט, השיחה שלנו שלשום בחדר השינה," הסביר וויל, "היינו שם שבעה אנשים. קשה לשמור סוד אצל כל כך הרבה אנשים, אז באופן טבעי זה דלף."

"מה? אבל –"

"הארי, הארי, אל תדאג, כולם פה בצד שלך," אנדי מיהר להתערב. "קולבלעתי הביא איתו כוחות שלא מהעולם הזה – פשוטו כמשמעו – ולכן אין אף אחד שתומך בהם. כל מי שנמצא כאן, הוא חלק מהחזית מולו. אז זה לא באמת כזה נורא שכולם שמעו את התיאוריה של וויל."

"כן, רק שעכשיו כולם בטח חושבים שזה נכון," נאנח הארי.

"אני יודע, ובגלל זה הרמיוני סיפרה לנו," ענה אנדי. "הרי בין כה וכה כולם יודעים, אז אולי ככה זה יותר בטוח."

"אז בגלל זה ג'סטין ניגש אליי קודם?" שאל הארי. "נו, טוב. יהיה יום מעניין, אין ספק. אבל מה זאת אומרת שקולבלעתי הביא איתו כוחות שלא מהעולם הזה?"

וויל ואנדי החליפו מבטים. "אולי כדאי שנספר לך הכל בצורה מסודרת," אמר וויל, "ונראה מה אתה יודע ומה השכיחו ממך."

וכך, לאחר יום לימודים משונה במיוחד בו פרופסור פליטיק פרץ בבכי באמצע השיעור, פרופסור ספראוט הרבתה להעניק להארי נקודות בית על כל דבר קטן ("הפשלת את השרוול כל כך יפה, פוטר! חמישים נקודות לגריפינדור!"), אינספור תגובות משעשעות מתלמידים ("אני תמיד ידעתי שהעולם שלנו לא אמיתי," חייכה לונה במסתורין, "הרי השנורקקים היו צריכים להגיע מאיפשהו, נכון?"), ומבטים מרוחקים וחשדניים מדראקו מאלפוי, הארי מצא את עצמו קורס בתשישות על כורסה בחדר המועדון, מוקף בחבריו לשנה השמינית.

"וואו, הפעם האחרונה שישבנו כאן כולם הייתה לפני..." שיימוס חייך בנוסטלגיה, "בליל הצ'יזבטים שלנו. זוכרים?"

"לא," מחה אליוט, "לא כולנו היינו שם."

"באחד בספטמבר, לא?" שאל הארי. וכשראה את מבטיו המודאגים של חבריו, שאל, "מה, לא?"

רון והרמיוני החליפו מבטים מודאגים.

"זה הגיוני בעצם, אז הכל התחיל," הארי שמע את אנדי מעיר. "אז הארי שכח אותי."

"איך מתחילים?" רון שאל.

וונדי נעה במקומה. "מההתחלה," היא הציעה. היא הביטה בהארי. "זוכר שעברת מהעולם שלך לעולם שלנו?"

הארי הנהן, מנסה לסגל במוחו את העובדה שיש למעשה שלושה עולמות שונים שביקר בהם – העולם בו הוא נמצא כרגע, העולם של הערפל, והעולם של וונדי, וויל ואליוט.

"אז אצלנו זה בעצם התחיל," וונדי המשיכה. "העולם שלנו קיים במקביל לעולם שלכם כמעט אלף שנה."

"עולם שבו בעצם סלית'רין לא רב עם שאר המייסדים, כן," הארי הנהן, "אני זוכר. גיליתי את זה יחד עם אנדי." הוא הביט באנדי. אנדי הביט בו בחזרה, זוקר אגודלים בעידוד.

"כן, נכון," וונדי אישרה. "לא שכחת את הכל, הארי. זה סימן טוב."

"בעצם, בשונה מהעולם שלנו," התערבה הרמיוני, "בעולם שלהם נוצרה מעין פשרה בין סלית'רין לשאר המייסדים. כל הקוסמים שווים שם בעיני כולם, בלי קשר לדירוג הדם שלהם, אבל כל הקוסמים גדלים על מוגל־פוביה."

"אני חשבתי שזה פחד ממוגלת פרונקנשטונקלים," נוויל גיחך. 

"אז הוגוורטס שלנו התפתחה במקביל להוגוורטס שלכם," המשיכה וונדי, "ובעוד שאצלכם היה הלורד – אהמ – וולדמורט," היא ביטאה את שמו של אדון האופל באיטיות שהעידה שהשם הזה עדיין קצת זר עבורה, "אצלנו היו אי אלו קוסמים אחרים."

"כן, אני זוכר שסיפרתם לי על קוסם אפל בסינגפור שבגללו הפעלתם את מערכת האבטחה," נזכר הארי.

"יו, הוא זוכר!" צהל אליוט.

"נכון, אז חוץ ממנו היה את מורטיפר מורביס," המשיכה וונדי. רק השם הזה עורר בהארי צמרמורת. "או, בשם שאתה בוודאי מכיר אותו, דין קולבלעתי."

"רגע, מה?"

וונדי החניקה חיוך. "כן, זה קצת מפתיע," היא אמרה, "אבל זה האיש. מורטיפר מורביס, קוסם אופל. חזק; מאיים; מפחיד; מלקט סביבו חסידים שמאמינים ברעיונות הנוראיים שלו; דיקטטור בהתהוות. ובדיוק כמו אדון האופל שלך, גם למורביס היה אויב מושבע, מעין נבחר שאמור להשמיד אותו. אבל אז הנבחר ערק אליו."

"אוי ואבוי," הארי פלט. מעולם לא עלתה במוחו אפילו המחשבה על להצטרף לוולדמורט.

"כן, וזה חיזק את מורביס פי כמה וכמה. הוא השתלט על הוגוורטס, כדי לנסות לחנך קוסמים צעירים ללכת בדרכיו," המשיכה וונדי, "ממש כמו שוולדמורט שלכם עשה לכם בשנה שעברה. אבל מורביס הסתווה. הוא אימץ לעצמו שם חדש – דין."

באופן אינטואיטיבי, הארי הגניב מבט לעבר דין תומאס, שהשיב לו פרצוף מבוהל.

"דין זה דיקן," הסביר וויל, "אין קשר לדין תומאס."

"וכשהוא שולט בעולמנו," המשיכה וונדי, "הוא הבין שאם גיוס הנבחר לשורותיו משמעותו כוח חזק פי כמה, כל שעליו לעשות הוא לגייס עוד ועוד נבחרים. אבל הנבחר הוא תופעה חד פעמית, ולכן הוא החליט לנדוד ולחקור עולמות אחרים ולגייס את הנבחרים שלהם."

"וככה הוא הגיע אלינו," התערבה שוב הרמיוני. "הוא יודע לזהות את הנבחר בכל מקום לפי כל הדברים המשונים המתרחשים סביבו."

"איזה דברים משונים?" שאל הארי. המבטים שספג מכולם בתגובה, גרמו לו לחשוב שהשאלה שלו מעט מטופשת.

"נו, בוא," שיימוס גיחך, "שנתחיל לפרט?"

"אני לא חושב שאי פעם הייתה לנו שנת לימודים שבאמת הסתיימה כסדרה," המשיכה אותו פרוואטי. "אבן החכמים, הבסיליסק..."

"סיריוס בלק," המשיך אנדי, "סדריק דיגורי, המוות של דמבלדור, השנה הקודמת... אולי רק השנה החמישית שלנו הסתיימה יחסית בשקט."

"ולכן לא היה קשה למצוא אותך, הארי," המשיכה הרמיוני. "מהרגע שהוא הגיע לכאן, הוא מצא אותך בקלות. אף אחד מאיתנו לא ממש הבין מי הוא או מה הוא רוצה בדיוק, אבל עמוד הערפל צץ שם יום אחד, והוא יצא מתוכו. הבנו שהוא מחפש אנומליה ואקראיות, אבל אז עוד לא ידענו שהוא עושה את זה כדי למצוא אותך. והמאבק שלנו בו היה אפי, אבל הוא הצליח להכניס אותך לערפל... בפעם הראשונה."

הארי בהחלט זכר את מה שהם דיברו עליו. זה הזיכרון הראשון שלו מהסימולציה, שנזכר בו פתאום לפני כמה שבועות. איך חבריו מיהרו להסוות אותו בתוך מה שהם הגדירו כ"פעילות שגרתית לגמרי".

"ניסו לכלוא אותך בתוך הדמיה," אמרה לו אז הרמיוני, "בתוך מציאות אחרת, קודרת, נוראית, שהיית בטוח שהיא אמיתית. שהיא כל החיים שלך."

"הם יכולים לגרום לך לחשוב שאני קוסם אפל או משהו," אמר אז אנדי, לפני חודשים רבים כל כך. "הם יעשו הכל כדי לגרום לך לחשוב שהכל מוזר, בשביל שתרצה לחזור להדמיה שהם בונים לך. הם לא יתנו לך לברוח."

פתאום, הזיכרון הזה הרגיש הגיוני מאוד.

"ברגע שחילצנו אותך, מורביס וחסידיו התחילו להכין את השטח לקראת משהו מקיף יותר," הרמיוני המשיכה בסיפור. "אז הוא הסתווה פה מחדש, הפעם בתור נצר למשפחת קולבלעתי המפורסמת, כדי ליצור לעצמו אמינות מסויימת."

"אחרי שהוא נעלם מהעולם שלנו בפתאומיות בסוף השנה השביעית שלנו, המשכנו כולנו לשנת השלמה," המשיכה וונדי, "בדיוק כמוכם. לא ממש למדנו בשנה השביעית שלנו בגללו. אבל אצלנו הוא שלח מרגלת – מישהי אצלו שהתחזתה לנערה בשם ברי אודוול. ובגלל המומחיות שלהם בעיוות המציאות והזיכרון, הם גרמו לכולנו להאמין שברי תמיד הייתה שם, ושהיא הבת של מנהלת פונדק מפגש הפיות."

"הם גם שינו את השמות של חלק מהתלמידים אצלנו, כדי ליצור ראשי תיבות של השם של ברי," הוסיף אליוט. "נגיד, לילד שהכרת בשם יורגן, בכלל קראו אולאף. ולילד שהכרת בשם רון הנדלר קראו בכלל אדם הנדלר."

"ואז הם התחילו את התוכנית שלהם," הרמיוני המשיכה. "הכל השתגע. האנכרוניזם שלט בכל. מתים קמו לתחייה. אנשים חלמו דברים. אנשים דמיינו דברים."

"זה היה נורא," רון הוסיף, קולו רועד קלות.

"ובפרט," המשיכה הרמיוני, "אתה שכחת את אנדי, מורביס ניהל את הוגוורטס בעולם השני, עברת לשם, חזרת הנה, כולם השתגעו, והכל כדי שבסוף הוא יוליך אותך אל תוך הערפל."

"אז כל הסיפור עם אוליבר ווד," הארי שאל פתאום, "כל זה היה..."

כולם נראו עצובים מאוד פתאום.

"ווד היה מי שסבל הכי הרבה מכל זה," קולו של נוויל נעשה דק. "בכל זאת, השפעה לטווח ארוך של קללה שאין עליה מחילה, גם אם זה לא קרושיאטוס זה... אתה יודע..."

"ואחרי שהגעת לשם, הכל חזר לקדמותו," הרמיוני הסבירה. "כל מי שנעלם חזר."

"עד היום יש לי סיוטים שאנשים דורכים לי על הפנים," הצטמרר נוויל.

"ובמקביל, הבנו שאנחנו חייבים לשתף פעולה עם העולם ממנו מורביס הגיע," הסבירה הרמיוני. "המזל שלנו הוא שהבאת איתך שלוש מזכרות מהעולם ההוא," היא הוסיפה וחייכה לעבר וונדי, וויל ואליוט.

"אבל מתתם, העולם שלכם נחרב," נזכר הארי, "אז איך –"

"הכל חלק מהקסמים של מורביס," וויל ענה. "הוא לא ירצה להרוס את העולם שלו, כי על מה אפשר לשלוט אם לא נשאר עולם? הוא רק רצה לנטרל אותנו אם אנחנו בוחרים לחזור איתך."

"והוא עקב אחריך מקרוב מאוד," וונדי הוסיפה. "הוא היה הדיקן שם. הוא חקר אותך אפילו, אם אתה זוכר."

"כן, כן..." הארי זכר היטב. עד עכשיו הוא האמין שמי שחקר אותו שם זה הבוחן הראשי, אבל אם להאמין לסיפור שלהם...

"אנחנו עברנו בין העולמות," אליוט חייך, "וכשנכנסת איתו לערפל, אנחנו היינו בתוך ארון ב –"

"– במשרד של קולין קריווי!" הארי הכריז.

"אממ..." הרמיוני גירדה בפדחתה במבוכה, "הארי, אתה זוכר שקולין..."

"היינו בתוך ארון בכיתה נטושה," אליוט המשיך את דבריו, "וכשנכנסת איתו לערפל, כל השיגוע הזה נגמר. הטעות של מורביס הייתה שברגע שהוא השיג אותך, הוא חשב שהוא יכול להפסיק את הבלאגן שקורה פה. וככה אנחנו פגשנו אותם."

"זה היה הלם די גדול," הודתה הרמיוני, "עצם זה שיש עוד עולם מקביל אלינו. אבל זה גם הסביר לנו מאיפה מורביס הגיע."

"ואז היה טקס שלם שבו פרופסור מקגונגל באה לביקור של היכרות ושלום בעולם שלנו," וויל נזכר בחיוך. "זה כמו בכל סרטי המדע הבדיוני המוגלגיים האלה שהייתי רואה כשהייתי קטן, שהחייזרים באים ומכריזים שפניהם לשלום."

"הבנו שהדרך היחידה לעצור את מורביס היא לשתף פעולה," הסבירה הרמיוני, "הם מכירים אותו ויודעים כיצד הוא פועל. אנחנו היינו חדשים עבורו, כך שהוא לא באמת יכול לדעת למה לצפות כשהוא נאבק בנו."

"אז עכשיו המעבר בין העולם שלנו לשלכם פתוח כל הזמן," וונדי המשיכה. "ובעיקרון רק שלושתנו ומאסטר גאטה באנו הנה כדי לעזור, אבל כל אחד יכול לעבור בשער שבמכבסת בית הספר."

"הייתה פעם שחיפשתי כיתה נטושה כדי ללמוד בשקט," נוויל נזכר פתאום, "ואז ראיתי באחת הכיתות את המורה שלהם להעלאה באוב קושר רצועות עור שחורות על יד שמאל של פירנזה. כשהוא הבחין שאני צופה בהם, הוא לחש לי, 'אף אחד לא יאמין לך...' אז ברחתי משם."

הארי החניק צחקוק. זה הזכיר לו את ההרפתקה הקצרה שלו בבית חב"ד שבהוגסמיד.

"אז איך תפסתם אותו?" שאל הארי.

הרמיוני הייתה שקטה. היא הביטה לעבר וויל, שהביט בה בחזרה, אובד עצות. הארי חשב שהוא מבין מה קורה שם.

"אה, אם אתם לא בוטחים בי עדיין אז אתם לא חייבים," הארי מיד ענה.

"לא, זה לא שאנחנו לא בוטחים בך, זה פשוט ש..." וויל ניסה לומר, אבל השתתק.

אנדי קם ממקומו, והתיישב ליד הארי. "אני מקווה שזה לא... ובכן... אתה לא נעלב, נכון?"

הארי הניד בראשו. באופן מפתיע ולא אופייני, הוא באמת לא חש אף עלבון. "אני הייתי נוהג בדיוק כמוכם אם זה היה אחרת," הוא ענה. הוא חש את ידו של אנדי נוגעת בכתפו בעדינות, תומכת.

"הנקודה היא שתפסנו את מורביס," המשיכה הרמיוני, "ובהמשך כמה מהחסידים שלו באו הנה כדי לשחרר אותו. ג'מיל, ווינטר, מייסון. את כולם תפסנו גם. והיינו בטוחים שהבאים בתור יהיו דאנקן, נאדיה וארני, אבל אז אתה באת."

"ובך כבר לא יכולנו להילחם," וויל המשיך, "כי אתה חבר שלנו. אז או שהגעת הנה פשוט כי הם נחלשו, או שהם שלחו אותך לכאן בכוונה."

משהו בזה עדיין הפריע להארי. "אתם בטוחים שזה הסדר שבו הם הגיעו אליכם? כשקולבלעתי – כלומר, מורביס – הגיע הנה ראשון?"

"מה, הם אמרו לך משהו אחר?" הרמיוני שאלה, "לא מפתיע. הם בטח המציאו לך משהו שיישמע לך הגיוני."

טוב, זה בהחלט היה הרבה מידע שהארי צריך לעכל, ולחשוב מה דעתו על כל זה בדיוק, והאם הוא בכלל מאמין לזה. "אני... אני חושב ש..." הוא היסס.

אנדי הביט בהארי בדאגה. "אתה רוצה לשבת רגע, לעכל? זה בטח קשה."

הארי הנהן.

"אתה רוצה לחזור לערפל?" הציע אנדי.

הארי לא חשב על זה בכלל עד אותו הרגע. עכשיו, כשהם סיפרו לו את כל זה, האם הם בכלל יתנו לו לחזור?

"זה בסדר?" הוא שאל חלושות.

על פניו של וויל עלה חיוך נדיר. "לא סיפרנו לך משהו שהם לא יודעים כבר, הארי. רק רצינו שתדע את האמת, את המינימום של האמת."

"ואנחנו תומכים בך ורוצים שיהיה לך רק טוב, הארי," הוסיף רון. "אם אתה צריך את הזמן שלך שם, אתה תקבל אותו. אנחנו יודעים שאתה יכול לחזור אלינו אם אתה רוצה."

"כן," הארי הנהן, "אני יכול לחזור לפה אם אני רוצה."

הוא נעמד, וכל השאר קמו גם כן.

"ביי," הארי אמר, "נתראה מחר."

"לילה טוב, הארי."

"להתראות."

ולאחר כמה חיבוקים, לחיצות יד וטפיחות עידוד מהשאר, הוא ניגש לדיוקן האישה השמנה. לפני שיצא, הוא הגניב מבט לאחור.

"אנדי, אתה בא?" הוא שאל בחיוך. "הליווי שלך זה כבר מסורת."

כשהגיעו לערפל, ממש לפני כיבוי אורות, אנדי אמר פתאום, "אתה יודע, זה קטע. זאת לא הפעם הראשונה שאתה חושב שאני לא אמיתי, אבל הפעם אתה איכשהו יותר משוחרר איתי."

הארי חייך. "לפעמים אני מרגיש שאתה הדבר הכי אמיתי כאן, בעולם הזה," הוא אמר. "אותך יש רק כאן. את רון והרמיוני והשאר יש גם כאן וגם שם."

אנדי הנהן. "להתראות, הארי," הוא אמר כשהגיעו לערפל. "נתראה מחר."

הארי עבר דרך הערפל ונעלם תוך שניות ספורות. אנדי בהה בנקודה בה הוא נעלם.

למען האמת, הודה אנדי בינו לבין עצמו, תמיד יש משהו מטריד בכך שמישהו מפקפק בקיום שלך, גם אם הוא חבר טוב, וגם אם הוא לא נוהג כלפיך באנטגוניזם שכזה. כאילו כדי לעודד את עצמו, אנדי הריץ בראשו את השיחה שניהל עם הרמיוני בליל אמש, לאחר שנודע לו שהארי לא בטוח שזו המציאות.

"תזכור את מה שדקארט אמר," הרמיוני אמרה לו.

אנדי הנהן לעצמו. הוא התבונן בעמוד הערפל, ומלמל, כמו מנטרה, "אני חושב, משמע אני קיים. אני חושב, משמע אני קיים."

ואז הוא הסיט מעט את המבט, והתבונן לנקודה סמוכה באוויר. עיניו פתאום התמקדו במשהו, ומבטו של אנדי נעשה חד. כאילו הוא עומד מול קהל שצופה בו או קורא על מעלליו.

"אני חושב, משמע אני קיים," הוא המשיך, מדבר לאותו קהל עלום. "אני קיים. נכון?"

כאמור, עולם שבו יש נקודת מבט של דמות שהיא לא הארי הוא עולם אמיתי. עולם שאין בו נקודת מבט כזו – לא אמיתי.

לא אמרתי לכם מה קורה כשיש נקודת מבט של דמות שהיא לא הארי בשני העולמות יחד.

הפרק הקודם