הוגוורטס החדש

מיהרתי אל המקום שבו שכב דילסו, על המיטה נח פתק מקופל. לא העזתי לפתוח אותו לבד.

באותו הערב, בישיבה שלנו. אזרתי אומץ ואמרתי "סאמר, אני יודעת כמה את עוזרת לנו, אני מעריכה אותך על כך. אבל בפתק יכולים להיות דברים לא נעימים. אני מבקשת שתצאי החוצה ונקרא לך אם יהיה אפשר" התכוננתי לצרחות ולאמירות של 'זה לא הוגן' ו'לא מגיע לי' אבל סאמר משכה בכתפיה ויצאה מהחדר. הילדה הזאת היא משהו מיוחד.

"למה את מחכה, לילי?" ת'נקה שאלה אותי, ידי רעדו כשפתחתי את המכתב וכולנו הצצנו בו, עיניי נמלאו דמעות, כנראה שהכישוף שנינט כישפה היה בכוונה והיא סתם התנהגה כאילו הוא בטעות, אולי היא ידעה שמצוטטים להם.

כל מה שהיה כתוב, בלי משפטי פרידה או דברים אחרים, היה: אני עוזב, אני לא פגוע, אני לא מסומם, אני פשוט לא רוצה להיות יותר חלק מהמשפחה הזאת. אל תנסו למצוא אותי, אתם לא תצליחו. כוחות האופל מתחזקים, לילי, בהצלחה להתמודד עם זה!

"פשוט ככה?" ג'נלו שאל בעיניים עצומות, כנראה כדי להסתיר דמעות, אבל בכל זאת ירדה טיפה אחת. כולנו אהבנו את דילסו.

"סאמר, את יכולה לחזור" לחשתי, קולי בקושי נשמע אבל סאמר חזרה "מה עכשיו?" היא שאלה ודממה השתררה. מה עכשיו? אני בעצמי לא ידעתי, לא הייתי הארי פוטר מול נינט, אני הרבה יותר פחדנית. אני רק בת 17! למה אני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה? אני יודעת, אני יודעת. הארי פוטר עשה את זה כשהוא היה יותר קטן... אבל כמו שכבר אמרתי (פעם שלישית גלידה!) אני לא הארי פוטר... 

אבל אני כן לילי מסנג'ר, הילדה שהצליחה להקיםמ ביה"ס בפחות מחמש דקות. הילדה שיזמה, יצרה, ועשתה כל כך הרבה בשביל כולם... שלא נשאר לה מה לעשות בשביל עצמה... הייתי מותשת! אני הייתי צריכה לשלוט בסיפור, אני הייתי צריכה לוודא שהכל בסדר וכולם בסדר ואם מישהו לא בסדר אז אני מטפת בו. הכל עליי. 

אבל לא כעסתי עלייהם, אני הייתי (ועדיין) המנהלת, לא הם. And what needs to be done will be done. (תרגום, ומה שצריך להעשות יעשה) ואני כבר יודעת מה הדבר הראשון ברשימת ה... אוי לא! דבר נוראי קרה!

אין לי שם לרשימת המה-שמו שלי! אני אקרא לה דייZ. (בתרגום מלא: דייזי) אז, שיעול שיעול, כמו שכבר אמרתי. אני כבר יודעת מה הדבר הראשון ברשימת הדייZ שלי!

פוקסילגס, התלמידים, המורים (לא כולל דילסו, הוא הלך לנצח) סיפרתי לכולם שאנחנו לא מנסים למצוא את דילסו כי הוא עזב.

"אבל נינט..!" פושיפ התחיל להגיד אבל הרמתי את ידי "אנחנו לא יודעים איזה קסם נינט הטילה על דילסו, יכול להיות שהוא מתחיל להזכר בדברים" אמרתי.

"אבל אנחנו היינו ב.." מית'קרן וג'נלו התחילו להגיד אבל עצרתי אותם. "כבר אמרתי את דעתי, עוברים נושא. מה עושים בקשר ל... כל זה?" שאלתי והתכוונתי להגיד: מה עושים בקשר לנינט, מה עושים בקשר לדילסו, אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו, יכול להיות שהוא הצטרף לנינט, שהוא מתחיל להזכר בדברים, שהוא פשוט החליט שהוא לא ראוי לאנשים רעי לב כמונו...

נידל העיר אותי ממחשבותי כשאמר "אמממ... לילי? התוכנית שלך הייתה שבית הספר יעלה בלהבות?" גיחכתי "למה שארצה דבר כזה?" נידל הצביע על החלון הבוער "כי זה מה שקורה כרגע"

הפרק הקודם		הפרק הבא