Rabbit Heart

פרק 13

הכובען המשוגע וארנב הפסחא

"'נצנץ, נצנץ, עטלף קט!

תוהה אני לאן זה נמלט!'."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

העלמה וויזלי היקרה,

אני שמח להזמין אותך לתה במשרדי ביום ראשון אחר הצהריים. כולי תקווה שתוכלי להגיע, לזכר ידידותנו הנושנה.

מקווה ששלומך טוב ומצפה לראותך,

פרופסור ה. סלגהורן.

המכתב היה מתומצת להפליא יחסית לסלגהורן, אך ג'יני ידעה שהוא הגיע ממנו.

הדבר הראשון שעשתה כאשר קיבלה אותו היה להשוות אותו לפתק שקיבלה כששהתה במרפאה. היא התאכזבה אך לא הופתעה לגלות שאין דמיון קלוש בין כתב היד בשני הפתקים.

חודש דצמבר הגיע באיטיות מכאיבה, מביא איתו רוחות קפואות וכפור שהצטבר על חלונות הטירה בליליות ובבוקר בירך את דיריה כרשת נוצצת של קורי עכביש. עננים אפורים הגיעו מהצפון וכיסו את השמיים יומם ולילה, כמעטה פנינה בלתי ניתן לחדירה, מאיימים להוריד שלג אך לא מקיימים את איומם.

ג'יני לא קיבלה סימנים נוספים מאז היום בו עזרה לדין לברוח, אך ככל שלא שמעה ממנו יותר, כך זהותו של מטיבה המסתורי סקרנה אותה יותר. בתחילה חשדה במקגונגל, אך לאחר מחשבה הגיעה למסקנה שאם ראש הבית שלה הייתה מעוניינת לעזור לה, היא הייתה פונה אליה- חידות ורמזים לא היו דרכה. לאחר מכן חשדה בסלגהורן, אך כתב היד העיד אחרת, מלבד העובדה שהמורה הזקן לשיקויים פחד כל כך מאוכלי המוות שלא היה מעז להפעיל מתיחה כמו זו שסייעה לג'יני ולחבריה להבריח את ילדי המוגלגים באותו יום.

לאחר שפסלה את כל שאר המורים היא מצאה את עצמה מהרהרת בסנייפ, אך ביטלה את המחשבה כמעט מייד. היא ידעה שסנייפ עזר להארי פעמים רבות בעבר, למרות השנאה העזה שרכשו זה לזה, ושדמבלדור נתן בו אמן רב בעבר, אך זה היה לפני שהפך את עורו וגזל מהמנהל הזקן את חיו. לא- סנייפ נמצא ותמיד היה בצד של וולדמורט, לא משנה מה גרם למסדר לחשוב. חבר מסדר אמיתי לא היה הורג את דמבלדור. תהה הסיבה שהוא גרם לאנשי משרד הקסמים לעזוב את ילדי המוגלגים שנותרו בהוגוורטס בנוחה אשר תהה, הוא היה אוכל מוות, בוגד, ולא ייתכן שהוא מטיבה המסתורי של ג'יני. זה חייב היה להיות מישהו אחר.

"גם את קיבלת את זה?"

ג'יני הרימה את מבטה מהפתק של סלגהורן וגילתה שנוויל התיישב לידה, מחזיק פתק זהה לזה שלה. "חשבתי שהוא כבר לא יערוך מפגשים של המועדון, עכשיו כשאוכלי המוות אסרו זאת."

"אני לא חושבת שזאת פגישה של המועדון," אמרה ג'יני, "תראה את הפתקים האלה- בעבר הוא היה שולח הזמנות מסוגננות. אני חושבת שהוא סתם רוצה חברה."

נוויל התכוון לומר משהו, אך באותו הרגע התחילה פגישת הערב.

לא היו הרבה דוברים באותו הערב, וג'יני שמה לב שחדר המועדון ריק מתמיד. אפילו אחרי עזיבתם של עשרת התלמידים שברחו להוגסמיד (היעלמות מסתורית שאף אחד לא העז לשאול עליה, וג'יני שמחה לנוכח המצב), נותרו בגריפינדור תלמידים רבים, אך בפגישות האחרונות תלמידים החלו להיעדר, אם לא בגופם אז בנפשם; בפינות החדרים ישבו קבוצות של תלמידים שדיברו ביניהם בשקט במקום להקשיב לדוברים. העניין הזה החל להטריד את ג'יני.

"שמעת משהו מ... הם?" שאל נוויל בלחישה בעוד יליד מוגלגים מהשנה של ג'יני מסיים את סיפורו הקטוע על השפלה שעבר על ידי אוכלי מוות בזמן שיעור חקר מוגלגים. ג'יני לא ענתה מייד, כי סיפור המקרה הקיצוני הותיר אחריו שתיקה מתוחה. רק כשאחת הבנות פנתה לנחם אותו ותלמידים החלו לקרוא לו קריאות מעודדות ותומכות, היא לחשה בחזרה, "לא שמעתי שום דבר מדין, אם זה מה שאתה שואל."

נוויל הנהן בכבדות. לאחר עוד כמה דקות הוא הוסיף, "אבל... זה סימן טוב, לא?"

"אני מניחה." ג'יני רצתה להתגנב לדובשניירה כדי לוודא עם ארצ'י ואביו שדין וכל השאר באמת הגיעו אליהם בבטחה, אך מאז שנתפסה ליד הפסל של המכשפה שתומת העין לא העזה להתקרב לאזור- במיוחד מאז שהיעלמותם של התלמידים התגלתה, ואוכלי המוות הפכו לזהירים וחשדנים במיוחד כלפי התלמידים, וכלפי תלמידי גריפינדור בפרט.

היא ידעה שהם חושדים בה ובנוויל, אך הם לא יכלו להוכיח זאת. היא תהתה מדוע הם לא מענישים אותם בכל מקרה, ולא ידעה איזו מחשבה גרועה יותר- שלסטריינג' הוא האחד שמונע זאת מתוך אחד מדחפיו החולניים, או שזהו סנייפ.

ביום ראשון אחר הצהריים היא הלכה עם נוויל למשרד של סלגהורן. היא חשה שמאז הריב שלהם במרתף הדובשניירה הוא משוחח איתה כרגיל, אך נמנע מלהביט בפניה, ותמיד משפשף את ידיו זו בזו במן מחווה של חוסר נחת. אך היא שמחה שהוא לפחות לא מעלה את נושא הריב שוב.

סלגוהרן קיבל את פניהם בהתלהבות כמעט מוגזמת. הוא לבש חלוק בית מבד סאטן מבריק בצבעי זהב וברונזה, מעוטר בעיטורים שונים ומשונים, אך מתחתיו ניתן היה להבחין שהוא לובש מכנסיים ונועל נעליים מבריקות.

משרדו היה שרוי באותו חוסר סדר חינני שאפיין אותו תמיד, עדיין מלא במיני מכשירים שתכליתם לא ברורה, אך ג'יני הבחינה שפזורים בו חפצים שלא אפיינו את סלגהורן הנקי והמסודר; מעיל שמוט על מסעד כורסא, שאריות פחמים על השטיח מול האח, גביע ריק על שולחן הכתיבה. ג'יני תהתה האם זה נבע מאותה הסיבה שעורו היה חיוור כשמנת מתחת לזיפי זקן דלילים ואפורים, ושהוא השמין מאד בחודשים האחרונים.

במרכז החדר נערך שולחן תה עגול, עמוס תה ודברי מתיקה ססגוניים. בין הכלים נח עיתון מגולגל, בו נוויל הביט כאדם גווע המביט באוכל. מול השולחן, שנערך לארבעה אנשים, ישבה סיביל טרולוני, הופכת קלפי טארוט בזהירות כאילו היו תינוקות. היא הייתה לבושה כתמיד, בשמלה חסרת גזרה וסרת טעם ובמיני צעיפים, מחרוזות, צמידים וטבעות.

היא לא נתנה את דעתה על ג'יני ונוויל עד שסלגהורן הושיב אותם מול השולחן, ואז היא הרימה את מבטה ומצמצה לכיוונם בעניים כהות ומימיות שנראו כעיני חרק מאחורי עדשות משקפיה הענקיות.

"תרגישו בנוח," אמר להם סגלהורן וצנח לתוך הכיסא הרביעי כמו פרוסת עוגה הנמעכת על הרצפה. "אתם יודעים שאני תמיד דורש מאורחי להרגיש כמו בבית..." הוא פלט שיעול עצבני. "אתם ללא ספק מכירים את סיביל- פרופסור טרולוני שלנו..."

"אכן נפל בחלקי לנסות ללמד את השניים כיצד לפקוח את עינם השלישית," טענה טרולוני בקול מרחף. "אולם, שניהם נחלו בכך כישלון חרוץ."

ג'יני חשה דחף להשיב תשובה חצופה לדבריה המתנשאים של טרולוני, אך עצרה בעד עצמה. היא נזכרה כיצד רון והארי היו מחקים אותה מחוץ לשיעורים ולגמה מהספל שלה על מנת להסתיר חיוך.

"הוו, פיקחו את העין השלישית!" חיקה רון בלעג ואז נחר. "כן, כאילו שהייתי רוצה עין מכוערת תקועה לי באמצע המצח. אני אומר לך, הארי, אני הייתי מעדיף להשקיע בשתי העניים שכבר יש לי במקום להתאמץ לפקוח עין שלישית- ראית את העובי של המשקפיים שלה?"

אפילו הרמיוני לא נשארה אדישה למשמע ההלצה הזו. ג'יני חשה דקירת געגועים עזה לשלושה.

סלגהורן אמר, "אכן, אמנות גילוי העתידות דורשת מיומנות רבה-"

"כישרון, הוראס. הכל תלוי בכישרון מלידה," הצהירה טרולוני ולכסנה מבט לכיוון נוויל. "כמובן, דרושה גם יכולת בסיסית של ריכוז בשיעורים ושמירה על החפצים המתאימים שלמים..."

נוויל כמעט נחנק מרקיק והסמיק עד שורשי שיערו. הוא לקח את העיתון והחל לעיין בו, וכך התחמק ממבטה של טרולוני.

"חג המולד מתקרב," הצהיר סלגהורן בעצבות בין לעיסת עוגייה אחת לחברתה. הוא נראה כאילו הוא חושב שאם יאכל מהר מספיק, יינצל מאיזו סכנה מסתורית. "לצערי, לא הזדמן לי לערוך קניות..."

"אני בטוחה שחבריך יבינו, פרופסור," אמרה ג'יני בקרירות, בזה לניסיונותיו של סלגהורן לדבר על דברים חסרי חשיבות על מנת להסיח את דעתם מהמציאות.

נראה שהמורה לשיקויים חש בכך, כי הוא השפיל את עניו ושתק.

נוויל נגע בזרועה, מסב את תשומת ליבה אל שער העיתון.

נראה שהוא הודפס לפני כמעט חודש. אך ג'יני לא התעמקה בתאריך; שני תצלומים גדולים שהתנוססו על השער ריתקו את מבטה לחלוטין. מעליהם הודפס באותיות שחורות בולטות:

אזהרה: מבוקשים מסוכנים ביותר

עונים לשמות הרמיוני גריינג'ר והארי פוטר

פרס בסך 500 אוניות למסגיר מידע על מקום הימצאם

פרס בסך 1000 אוניות למסגירם לידי משרד הקסמים.

הרמיוני והארי צפו בה מתוך התצלומים, שהיו בלתי- עדכניים בעליל. הן נלקחו בזמן לימודיהם בהוגוורטס, בשנתם החמישית או השישית. שניהם הביטו במצלמה בהבעות פנים משועממות ואדישות.

המודעה עוררה בג'יני חשש, אך היא שמחה שלמשרד הקסמים אין תמונות עדכניות שלהם; זה אמר שלא יכלו להניח עליהם את הידיים מספיק זמן בשביל לעשות זאת.

נוויל צפה בה בעודה מדפדפת בעיתון בחיפוש אחר מודעה נוספת שאולי תציע פרס גם על ראשו של אחיה. היא חשה הקלה מסוימת כשלא מצאה אזכור לשמו של רון באותו הגיליון, בידיעה שסיפור הכיסוי של משפחתם עדיין עומד על תלו.

"הו, כן, גם אני הזדעזעתי למצוא ששניים מהתלמידים המוכשרים ביותר שלי הפכו למבוקשים מסוכנים," אמר סלגהורן בעצב.

"איך השגת את העיתון, פרופסור?" שאל נוויל בזמן שג'יני דפדפה בין הכתבות והמודעות, בולעת בשקיקה כל פיסת מידע על העולם שמחוץ להוגוורטס.

סלגהורן נראה קצת נבוך. "פרופסור לסטריינג' שכח אותו פה כשביקר במשרדי..."

ג'יני נמתחה למשמע השם והרימה את ענייה מהעיתון. "מה הוא עשה פה?"

"פרופסור לסטריינג' היה אחד מתלמידי בעבר," סיפר סלגהורן בחוסר רצון. "למעשה... ובכן, הוא היה אחד הכוכבים הזוהרים של מועדון הסלאג באותן שנים... אך זה היה לפני שהוא התגלה כתומך של זה- שאין- לנקוב- בשמו, כמובן..."

המחשבה שלסטריינג' היה חבר במועדון של סלגהורן, בו ג'יני הייתה חברה, גרם לה לרצות לעזוב את המקום ולא להביט בסלגהורן יותר לעולם.

"אין דרך לדעת מה צופן ליבו של אדם, הוראס. לא היית יכול לדעת," אמרה לו טרולוני. "כמובן, אם הייתה לך גישה אל העין השלישית היית יכול לחקור את עתידו של אדון לסטריינג' ו-"

"כמובן. זה היה יכול להיות יעיל מאד," קטע אותה סלגהורן במרירות לא אופיינית. טרולוני הופתעה מתקיפותו. "אך אין טעם לדבר על מה שהיה בעבר, נכון?"

"למעשה..."

ג'יני התעלמה מהדיון העצבני שנפתח בין שני המורים בנוגע לתיאורית גילוי עתידות כל שהיא הטוענת שידיעת העבר מגבירה את ידיעת העתיד. היא דפדפה בעיתון בחיפוש אחר מידע על המלחמה המתחוללת מחוץ להוגוורטס, אך התרגזה לגלות שנראה כאילו שום דבר מיוחד לא מתרחש.

"משרד הקסמים אחראי על מערכת העיתון," הסביר נוויל מעבר לכתפה. "הם בטח רוצים לגרום להכל להיראות כמו שגרה, כדי שאנשים לא יתקוממו..."

הדיון של סלגהורן וטרולוני הסתיים בשתיקה רועמת, אותה המורה לשיקויים הפר לאחר כמה דקות בפתיחת שיחה עם תלמידיו על שיעורי השיקויים. ג'יני מצאה את השיחה משעממת להפליא, והגניבה הצצות אל העיתון בכל רגע שהזדמן לה.

"מה לסטריינג' חיפש כאן, בכלל?" נוויל העלה את הנושא פתאום. ג'יני החליטה שהיא לא רוצה לקחת יותר חלק בשיחה ושקעה בעיתון, אך בעל כורחה היא שמעה את תשובתו המהססת של סלגהורן; "ובכן... נאסר עלי לערוך מפגשים של המועדון- אתם הרי יודעים זאת. ביקשתי להיפגש עם הפרופסור... על מנת לשכנע אותו לאפשר לי לחדש את המפגשים, לזכר הימים בהם הוא היה חבר במועדון. ו... ובכן, אפשר לומר שהוא הסכים."

"אפשר לומר?" חזר נוויל בחשדנות.

סלגהורן תופף על ספל התה שלו בעצבנות, עניו הקטנות מתרוצצות מסביב. נראה שמתחיל להיות לו חם. "הוא אמר שזה רעיון מצוין. שהוא מתכוון לחדש את מפגשי המועדון, ואף לארגן אותם בעצמו... רק שהוא יחליט אילו תלמידים יוזמנו ל... 'אירועים האקסקלוסיביים האלה', הוא כינה אותם..." המורה לשיקויים החל להתרגז, דבר שגרם לו להיראות כמו אבו נפחה לא מאיים במיוחד. "ושהמועדון יקבל שם חדש... 'פחות מגוחך', הוא אמר... הייתם מאמינים? השם שלי? מגוחך? הוא לא חשב שהוא מגוחך כשהוא היה חבר בו!"

הכעס של סלגהורן התקרר במהירות כשם שהתלקח. הצבע האדום שהצטבר בצווארו החוויר במהירות הבזק. הוא הניח את הספל באנחה ונראה זקן ועצוב במיוחד. "אבל זה לא כאילו יש לי ברירה..."

שתיקה מדוכדכת השתררה לאחר דבריו. ג'יני כבר החלה לחשוב על תירוצים לסיים את הפגישה ולחזור לחדר המועדון, לחמוק ממסיבת התה העצובה הזו, כשטרולוני פלטה צווחה.

ג'יני כמעט שלחה את ידה אל מקום המסתור של שרביטה, מוכנה להתמודד עם אוכלי מוות או עם כל סכנה אחרת, וגלגלה את ענייה כשגילתה שטרולוני צווחה למראה הקלפים שנפתחו בפנייה.

"מוות!" היא צייצה בעניים פעורות. לא היה ברור לג'יני האם היא מפוחדת או רק המומה מאד.

"מוות?" שאל נוויל בחשש.

"קלף המוות!" טרולוני ליקקה את שפתיה במתח ופתחה קלפים נוספים בעודה ממלמלת לעצמה. שלושת האחרים עקבו אחריה בבלבול, עד שפלטה קריאה נוספת והבהילה אותם. "אך איני מבינה..." ג'יני שמעה אותה ממלמלת לתוך צעיפיה. "איני מבינה..."

"מה את לא מבינה?" שאלה ג'יני בזהירות, חוששת שמגדת העתידות המעורערת תתפרץ בכל רגע.

"קלף המוות מסמל שינוי, דרך חדשה..." ג'יני מעולם לא שמעה את קולה של המורה שלה צלול כל כך בעודה מעבירה את אצבעותיה על הקלפים בשקיקה. "אך איזה שינוי? איזו דרך? לטוב או לרע?

"זהו אחד השיעורים הראשונים של השוטה- אחד הבסיסיים ביותר. הוא מבין שהמוות נמצא סביבו תמיד, ושיום אחד ישיג אותו. לכן עליו לפעול ולא להוציא את זמנו בבטלה, לא לתת להתמכרויות, הרגלים ופחדים לעכב אותו בדרכו. זמנו קצר, ומשימתו ברורה.

"שינוי, שינוי... הקלף מסמל שינוי בהוגוורטס... אך איזה מן שינוי? לטובת מי? הקלפים מעורפלים ביותר..."

היא שקעה במלמולים ובהפיכת קלפים, מותירה את שלושת האחרים מבולבלים.

ג'יני ונוויל עזבו לאחר זמן קצר, אך ג'יני לא יכולה הייתה להפסיק לחשוב על דבריה של טרולוני. גם נוויל נראה מוטרד, והייתה לה תחושה שהוא חושב על משהו דומה.

המוות נמצא סביבו תמיד... קולה של מגדת העתידות לחש בראשה. היא אמרה שאל לו לתת לפחדים לעכב אותו בדרכו...

בלון התנפח בחזה של ג'יני, והיא חשדה שהוא מלא ברגש שלא חשה מזמן- תקווה. הייתה לה תחושה שהיא יודעת על איזה שינוי דיברו הקלפים.

זמנו קצר, ומשימתו ברורה...

הפרק הקודם		הפרק הבא