משחקי הרעב 70-הצד של אנני

---מבוטא---

אני לא יודעת כמה זמן בדיוק אני יושבת שם, אבל אני בטוחה שכבר עברו יותר משלושה ימים. הרעב כבר עבר ועכשיו זו רק חולשה גדולה. אני לא מסוגלת לזוז, לא מסוגלת לחשוב בכלל. אם לא היה יורד גשם, הייתי מתייבשת כבר מזמן. כבר לא מעניין אותי כלום; לא המשחק, לא המוות שלי, לא אבא שלי - איבדתי הכל כשאיבדתי את טום. 
אני מחכה שמישהו יבוא ויגמור את הכל, אבל אף אחד לא מגיע. דממה מסביבי, וחוץ מנשימותי הכבדות לא שומעים דבר. אני תוהה לעצמי מדוע לא שולחים יצור כלשהו להרוג אותי וזהו, אבל אחרי מחשבה אני מבינה שהם לא יכולים סתם לתת לי להיכנע ולמות בלי כל יסורים או רצח מזעזע. הם רוצים להרוג מישהו שרוצה למות. אני ספק נרדמת ספק מתעלפת למספר שעות, מנסה לשמור על שפיות, אבל כל פעם שהשפיות חוזרת הצרחות חוזרות. הקולות מהעבר. ידי כבר כחולות מקור כשאני מנסה לשים אותם על ראשי הקודח מחום ולהשתיק את הצרחות. הכל מתערבב לי - חלום ומציאות, עבר והווה. 
לאט לאט, קורת עץ לצד קורת עץ - אני מצליחה לבנות שוב את סכר הרגשות שלי שעוצר את הקולות, הרגשות והמראות ונותן רק לכלום להיכנס. ואז אני נשארת ריקה לחלוטין, בלי מחשבות ובלי רצונות, רק גוף. הזמן עובר, לילה ויום, לילה ויום והסכר מתחזק. על כל צרחה שמצליחה להיכנס דרך הסכר עולות עוד כמה שכבות של אדישות. 
מחשבה אחת אני לא מצליחה לכסות; פתאום פניו עולות לי. הלב שלי רוטט ופעם ראשונה אחרי ימים שלמים אני מראה רגש כלשהו. המילים שאמר כשנפרד ממני חוזרות על עצמם שוב ושוב, כאילו שמישהו מנגן אותם לי בראש הלוך ושוב בלי הפסקה. פיניק. מי היה מאמין שהוא זה שיצליח לחדור דרך סכר הרגשות שלי. אבל כשהסכר שלי מתמוטט הכל מתמוטט ביחד איתו, וכל הזירה מוצפת.

גל שוטף אותי, ואני נשאבת למעמקים. אני מנסה להתנגד, אבל אני לא מצליחה - אני חלשה מידי. ימים שלמים בלי אוכל ובלי תנועה הפכו אותי לכלום מול הגלים החזקים. אני מתייאשת ונותנת לגלים לשלוט בי. כמה דקות אני עולה ויורדת עם הגלים עד שהם נרגעים, ואני מתחילה לשקוע. בהתחלה אני מנסה להגיע למעלה, אבל אני מוותרת מהר ולאט לאט הכל מתחיל להסתחרר מסביבי. אבל שוב, כמו כל פעם שכמעט עצמתי עיינים לתמיד, התמונה שלו עולה. הוא מחייך חיוך מבויש ואומר לי משהו שאני לא מצליחה לשמוע. אני מנסה להגיע אליו לנסות לשמוע מה הוא אומר, אבל הוא רק מתרחק. 
"טיפשה, טיפשה, טיפשה!" אני צועקת על עצמי בלב, "את באמת חושבת שהוא מחכה לך? שכחת מי זה פיניק אודייר? מה הוא עושה כדי להשתעשע?" אבל גם מחשבה אחרת עולה לי בראש; כבר לא אכפת לי אם זה היה אמיתי או לא. 
אם יש סיכוי כלשהו שאוכל לנצח ומישהו באמת מחכה לי בבית ובאמת אוהב אותי, כמו שפיניק טען, למה שאלא אנסה להגיע אליו? ההרגשה שמישהו באמת אוהב אותי מעלה בי תקווה חדשה. מעולם גבר לא התוודה בפני שהוא אוהב אותי, ואני לא אהבתי אף אחד; לא ראיתי בזה שום צורך. 
האם אני מתחילה להתאהב? 
לא אכפת לי אם התשובה היא כן או לא, אני רק רוצה לנסות להינצל ולברר מה התשובה שלו. אני מנסה להגיע למעלה, הפעם עם כוחות אחרים. אני חלשה, אבל יש לי משהו שלא היה לי מקודם - כח רצון. אני לא מפסיקה להאבק ולבסוף אני נושמת. האוויר נכנס לי לגוף וממלא אותי בכוחות נוספים. אני מסתכלת מסביב, כל הזירה הפכה לבריכה אחת ענקית. אני רואה רק הר אחד קטן עם יבשה - הוא רחוק ממני אלפי קילומטרים. אני לא מוותרת ורק מתחזקת כשהתמונה של פיניק עולה לי שוב בעיניים, ואני מתחילה לשחות. אני שוחה ושוחה עד שאני מרגישה שאני צריכה לנוח ומתהפכת על הגב לצוף קצת. אני נחה שתי דקות וממשיכה, לא מוותרת לרגע. לא יודעת אם אני היחידה שבחיים או שכולם שרדו.
אבל... רגע, למה שמישהו ישרוד? המתמודדים לא יודעים לשחות! אין בריכה באימונים, רק למחוז ארבע יש אפשרות לדעת שחיה. אז זה אומר שהסיכויים טובים בהרבה למתמודדי מחוז ארבע, שזה אני. אני ממשיכה לשחות במרץ רב יותר כשאני מבינה שהסיכויים שמישהו אחר שרד הם קלושים. התקווה מציפה כל איבר בגופי, ואני מרגישה בן אדם חדש לחלוטין. יש לי עוד סיכוי לחזור הביתה, למחוז ארבע, לאבא, לפיניק... 
אני שוחה כמה שעות ללא הפסקה ובסוף אני מגיעה להר הזה. אני משארת שהוא היה הר גבוה בהרבה יותר, אך כרגע הוא מכוסה במים. אני נשכבת על החוף ונחה כמה דקות. אחרי זה אני מתרוממת ובוחנת את הזירה: מאין הגיעו כל המים האלה? מה קרה פה? אני רואה קרשים רבים צפים בכל הברכה הענקית הזאת ואני מבינה. היה סכר ענק שהחזיק את כל המים. הכל תוכנן מראש- הקפיטול נתן את הוראה, והסכר התמוטט. הם לא הבינו שהם רומסים כל סיכוי של מתמודדים ממחוז שהוא לא מחוז ארבע. 
או שהם ידעו ולא היה להם אכפת. 
אני נשכבת שוב על החול ונרדמת לזמן מה. 
חצוצרות מעירות אותי משנתי.
"גבירותי ורבותי, אני גאה להציג בפניכם את המנצחת של משחקי הרעב השבעים- אנני קריסטה!"

המילים לא מספיקות לחדור לי לראש וכבר הרחפת מופיעה מעלי וסולם נפרש ממנה. אני מתיישבת באיטיות.
"ניצחת, אנני," אני אומרת לעצמי, "ניצחת." 
משום מה אני לא שמחה על הניצחון, מועקה יושבת לי על הלב ולא מסכימה להרפות. אני מתנערת ועולה על השלב הראשון בסולם שמקפיא אותי ומעלה אותי למעלה. צוות מומחה של רופאים לוקח אותי במהירות, משכיב אותי על מיטה ומתחיל לעשות לי סידרה של בדיקות. פתאום אני שמה לב עד כמה אני רזה, רעבה ומותשת. העצמות שלי בולטות בצורה מפחידה, אבל העייפות נופלת עלי פתאום והעיניים שלי נעצמות לאט לאט.
כשאני מתעוררת אני מישהי אחרת, הגוף שלי נקי- כל איבר בגופי קורץ ונוקה. כשאני מסיימת לאכול את האוכל המועט שהאווקס הביאה לי, משהו מגיח מבין הדלתות המוזרות של החדר הזה. סופי, טורוק, מרניס ואדי נכנסים מחוייכים. אני ממהרת אליהם ומחבקת את סופיה. היא מחבקת אותי חיבוק חזק ואוהב, מרניס מחלקת לי שתי נשיקות, אדי משבח אותי וטורוק מחייך אלי חיוך מסופק ומחבק אותי. 
אני מרגישה שכל אחד מהם מנסה לומר לי "את כבר לא לבד", ואני לא צריכה יותר מזה.
בסוף הם משאירים אותי עם אדי שצריך להכין אותי לקראת הראיונות, אפילו איתו זה מרגיש יותר טוב. אנחנו עולים למעלה במעלית ופוגשים את צוות ההכנה שלי: סווניה, טורי וקטי. אחרי התלהבות ושמחה לפגוש אותם, הם מתיישבים לעבוד. אני שותקת ועושה את עצמי מקשיבה לדיבורים שלהם, אבל הראש שלי במקום אחר; בבית. מה יקרה כשאחזור? מי יחכה לי שם? האם הם יסלחו על זה שאני חזרתי במקומו או שלעולם אהיה מנודה במחוז ארבע? מה שבטוח שמרי לעולם לא תסלח לי.
גם אני לעולם לא אסלח לעצמי.

הפרק הקודם		הפרק הבא