הכתם האנושי

לצערנו הקריסה של האתר לא אפשרה לי לעדכן את הפאנפיק לאחרונה, אבל לפחות שום דבר ממנו לא נמחק.

תודה לכל מי שהגיב:

"בלטריקס בלק" - אני אשתדל לקחת את ההערה לתשומת ליבי, אם כי, אני לא יכולה להבטיח עלילה מותחת. במקור, הפאנפיק לא אמור להיות מותח, חוץ מזה שגם אם אני אצור מתח עלילתי בסוף פרק, העובדה שישנם שלושה פרקים של דמויות אחרות בין פרקים של כל דמות מאד תפחית מהמתח הזה, עד שזה כבר יהיה חסר טעם. מיותר לציין שאני לא מתכוונת לצור מתח בדמוגאת, "...ורעש פיצוץ מחריד נשמע - " ובפרק הבא מסתבר שזה היה אגזוז של מכונית, משהו שבכלל לא קשור לעלילה. בכל אופן, אני אשתדל להפוך את העלילה למסעירה יותר, גם אם זה לא יתבטא במתח יוצא דופן בין הפרקים של הדמויות.

"שרון מאלפוי" ו"חלוש" - אני אסביר למה אני לא מתכוונת להוסיף את נקודת המבט של וולדמורט או של כל דמות אחרת לנקודות המבט שכבר קיימות בפאנפיק, כדי לסגור את הנושא אחת ולתמיד:

1. כמו שכבר אמרתי, יש את הנושא של אורך הפאנפיק והתוכן שלו. אני חושבת שארבעת הדמויות שכבר קיימות ממלאות אותו מספיק מבחינה עלילתית, ובמקרה הזה, כל המוסיף גורע.

2. יכול להיות שרק אני רואה את זה, כי אני הכותבת, אבל יש קשר מסוים בין הדמויות מבחינת התפתחות. הוספת דמות חדשה תשבור את הקשר הזה ותיצור העמסה וחוסר הרמוניה.

3. אולי שמתם לב, ואולי לא, אבל לכל אחת מארבעת הדמויות הראשיות בפאנפיק יש דמות אחרת שהיא עושה לה אידיאליזציה (רואה אותה כהתגלמות כל התכונות שהיא רואה כחיובויות, מעריצה אותה ללא פשרות ומתעלמת מפגמיה). במקרה של רגולוס זהו סיריוס, אצל סוורוס זו לילי, אצל פיטר שלושת הקונדסאים ואצל בלטריקס זה וולדמורט. כל הרעיון הוא שהדמויות האלה לא מוצגות כפי שהן באמת בעיני הדמויות הראשיות, אלא טובות בהרבה מהמציאות, עד הרגע המחיול (בשבילי) בו האשליה הזו תישבר והדמויות יצנחו לכאוס רגשי. לכן, כתיבת פרקים מנוקדת המבט של וולדמורט או הקונדסאים תפחית מהעוצמה של הרגע העתידי בו הקורא והדמויות יבינו שהדמות המוערצת היא ממש לא מה שחשבו שהיא.

4. לדעתי, וולדמורט הוא לא הדמות הכי מוצלחת של רולינג, מכיוון שהוא הרע בהתגלמותו ולפיכך לא אמין. על מנת להסביר את הדמות שלו בצורה אמינה צריך לכתוב עליו פאנפיק שלם. לחלוק פאנפיק עם דמויות אחרות פשוט לא יאפשר לו למצות את מלוא הפוטנציאל שלו כדמות שעשויה להיות מעניינת מאד, אם מצילחים לכתוב אותה כהלכה.

אני מקווה שזה מבהיר את העמדה שלי (:

קריאה מהנה ^^

13

בלטריקס

ברגע בו רודלפוס נפרד ממנה על מנת להצטרף אל אדונו בקיטון הפרטי שלו, בלה חמקה מאולם הנשף אל הקומות העליונות של האחוזה, אשר הכניסה אליהן נאסרה לאורחים.

אף על פי כן, בעודה מטפסת במעלה המדרגות, הדי הנשף מרעידים את הרצפה תחת רגליה, היא לא חששה להיתפס בעוד היא משוטטת באחוזת גויל ללא רשות. היא הייתה מוצפת בהתרגשות נפלאה, כרקדנית לפני עלייתה לבמה, ושום דבר לא יכול היה לקחת ממנה את החדווה הזו.

היא חמקה לתוך אחד מחדרי האורחים, אותו היא הכירה מביקורה האחרון באחוזה – ניסיון שידוך כושל מאד שהרס ארוחת ערב נחמדה מאד. כמצוותה, אחד מגמדוני הבית של משפחת בלק חיכה לה שם עם כל החפצים שדרשה ממנו להביא. היא לא סמכה על גמדוני הבית של בית לסטריינג', לא מאז שגילתה שכל אחד ואחד מהם הוא מרגל קטן ומצחין של אימו של רודלפוס.

בלה סילקה את גמדון הבית, נעלה את הדלת היטב, ואז חלצה את מגפיה, נפטרה מכל תכשיטיה, פיזרה את שיערה שהיה מסודר בתספורת מהודרת ופשטה את שמלת הנשף השחורה שלה. משליכה אותה על הרצפה בחוסר עניין, היא פתחה את הצרור שהביא גמדון הבית ופרשה את תכולתו על מיטת האורחים.

היו שם בדיוק החפצים להם הייתה זקוקה על מנת ליצור את התחפושת המושלמת. שמלת נשף מהודרת בצבע כחול עמוק, אפל ויפיפה, חסרת קישוטים, נעליים לבנות גבוהות אותן היא מעולם לא נעלה, כפפות ארוכות תואמות, זוג עגילים כסופים ארוכים ומסכת הקטיפה השחורה שלה.

בלה העבירה את אצבעותיה על הכוכבים הרקומים במשי באהבה. היא הצטערה שנאלצה להחביא אותה עמוק בתוך הארון שלה מאז הפעם האחרונה שעטתה אותה, ועם זאת, כעת, אחרי הפרידה הממושכת, היא נראתה אפילו יפה יותר בעיניה.

היא עטתה על עצמה את כל פריטי התחפשות, כולל את המסכה, ואז הביטה בעצמה במראה. דווקא הפשטות וחוסר הקישוטים של השמלה הפכו אותה לעוצרת נשימה ומנקרת עניים; היא חשפה את כתפייה ואת גבה באופן שיגרום לה לבלוט כמו נר בחשכה בין השמלות הצנועות והמיושנות של הנשים האחרות. כמו כן, היא הותירה את שיערה הארוך מפוזר על כתפיה וגבה, באופן מאד לא מקובל.

העגילים שענדה היו פריט יקר במיוחד שקנתה בסמטת נוקטרון במהלך השבועות המשמימים שאחרי חתונתה. זוג המפלים הכסופים הנוצצים כושפו על מנת להעצים את התחפושת שלה, כך שאפילו מבער ההכרה המוכשר ביותר לא יוכל לגלות את זהותה האמיתית.

וגולת הכותרת – המסכה שלה. דווקא כשעטתה אותה והסתירה את פנייה האמיתיות, חשה שהיא יכולה להיות היא עצמה, ובו בזמן, להיות מישהי אחרת לחלוטין. מישהי יפה יותר, מוצלחת יותר, פרובוקטיבית יותר – האישה שביצעה רצח המונים מזעזע, ולא היה אכפת לה, כי היא לא הייתה בלטריקס בלק, אלא אישה אחרת, שראתה במוגלגים האלה כלא יותר מזבובים טורדניים ולא התקשתה למחוץ את החיים העלובים שלהם על מנת להראות לעולם את כוחה ואת מעמדה...

היא חייכה בסיפוק אל דמותה שבמראה, אותה היא זיהתה בקושי. עכשיו הגיע הזמן לעלות על הבימה, ולפתוח במופע.

ריקודי הנשף היו בעיצומם כשנכנסה לאולם. כניסתה לא זכתה לתשומת הלב הראויה, לדעתה – מעטים מידי הבחינו בה וצפו בה בהשתוממות כשחלפה על פניהם. אסור היה לה להיבלע. אור הזרקורים היה שייך לה.

היא התייצבה בקצה רחבת הריקודים וסרקה את האזור בחיפוש אחר בן זוג הולם לחלוק איתו את תשומת לב הקהל. בקצה הרחבה הבחינה בדודתה וולבורגה רוקדת עם רגולוס.

בלה חייכה לעצמה. רגולוס הקטן, לעולם לא מסוגל להתרחק מחצאיתה של אימו... הגיע הזמן שתיקח על עצמה את המשימה להפוך אותו סוף – כל – סוף לגבר.

היא חצתה את רחבת הריקודים בחינניות, כשם שהליכתה בלבד הייתה ריקוד בפני עצמו, וזוגות רוקדים שכמעט נתקלו בה בהו.

הריקוד תם. בלה התייצבה מאחורי בן דודה והניחה את ידה הנתונה בכפפה על כתפו. הוא סב אליה וכמעט מייד נרתע. היא סימנה לו בשתיקה שהיא מעוניינת – דורשת – לקבל את הריקוד הבא.

דודה וולבורגה נתנה בה מבט אחד לפני שהבינה מול מי היא עומדת, ונסוגה בכניעה. רגולוס הביט אחריה כמו כלבלב שננטש, ואז הריקוד התחיל.

בלה הייתה מוכרחה להודות שבן דודה הקטן רוקד טוב משציפתה. קלילות רגליים הייתה יתרון בו זכה כשהפסיד בכל שאר התחומים החיצוניים. הוא אומנם התבגר לאחרונה, אך בעיני בלה פניו עדיין היו פניו של נער מפוחד, ואצבעותיו הרזות לא נועדו לאחוז באישה בשום אופן.

לא בפעם הראשונה, בלה תיארה לעצמה שאחיו הבכור הגרגרן לקח לעצמו מכל הבא ליד לפני שיצא לעולם, ולא הותיר כמעט כלום לאחיו הצעיר. המקרה לא היה מצער כל כך אם סיריוס לא היה ניחן גם בסרבנות עיקשת ובצורך תינוקי לעשות ההפך ממה שציפו ממנו כולם, ולא היה מאלץ את הוריו להעביר את תואר היורש לאחיו הצעיר והמוצלח פחות.

הריקוד הסתיים. כפי שבלה ציפתה, כל העניים היו כעת עליה. היא ידעה אילו מחשבות מתרוצצות מאחורי העניים האלה – האם היא הרוצחת המסתורית עליה כולם מדברים? מה היא עושה שם? מדוע היא לא מראה את פנייה? ההופעה שלה הגיעה לשיאה המבטיח, ממלאת אותה בסיפוק אליו היא התמכרה מייד.

כאשר רבסטן ניגש אליהם והעביר את בקשתו של אדונו לדבר איתם, בלה חשה שתוכניתה לא יכולה הייתה להתממש באופן מוצלח יותר. הינה, זו הפעם הראשונה שהיא מראה את פנייה בציבור מאז שהוכיחה את עצמה, ואדון האופל כבר מביע בה עניין.

רבסטן הוביל אותם אל הקיטון של אדון האופל, לא מודע לכך שהאישה שהולכת בעקבותיו היא גיסתו, האישה איתה העביר שעות רבות כל יום בבטלה.

המקום בו התאספו נאמניו של אדון האופל היה בדיוק כפי שבלה ציפתה שיהיה; אפלולי, שקט, מלא בניחוח של פחם ועשן מקטרות. זה היה מה שאדון האופל אהב, חושך ושקט. הוא היה אדם צנוע עד רמת ההתנזרות.

בלה תרה אחריו בענייה ברגע שהדלת נפתחה. היא הבחינה בצלליתו על רקע הגזוזטרה המשקיפה אל האולם, וליבה ביצע זינוק פתאומי כשל איילה מבוהלת.

תומכיו של אדון האופל ישבו בכורסאות מאחוריו, כולם נאים בגלימות הטקס המהודרות שלהם. תשומת הלב שלהם הופנתה אליה מייד, כשחקנית העולה על הבימה בפתיחתו של מחזה. וכמו אותה שחקנית, בלה אימצה את תשומת הלב הזו, והתכוונה לתת את הופעתה הטובה ביותר.

היא הכירה את כל הגברים האלה שצפו בה בשקיקה כזו. היא כמעט התפתתה להסיר את המסכה באותו הרגע רק כדי לבייש את מאלפוי, שבחן אותה בעניין גברי ברור מכף רגל ועד ראש ללא שמץ של בושה. ורודלפוס – היא הכירה את התשוקה שבמבטו, למרות שכביכול לא הייתה מופנית אל אשתו, אלא אל אישה זרה לחלוטין. אבל היא לא חשה קנאה לנוכח האופן בו הביט באישה זרה, למרות שהיה נשוי. היא בעצמה התכוונה להחליף אותו בגבר מוצלח יותר בבוא הזמן – זאת תהיה צביעות מצידה לא לאפשר לו ליהנות מהופעתן החיצונית של נשים אחרות, במיוחד אם הן היו בעצם היא עצמה.

היא הובאה בפני אדון האופל. היא ידעה שהיא מעוררת בו עניין – אחרת לא היה קורא לה – לכן הרשתה לעצמה לא לקוד. היא התכוונה להוכיח לו שהיא טובה לפחות כמוהו. עליו להבין שהוא יהיה כלום בלעדיה.

הוא רצה אותה, זה היה ברור לה לכל אורך השיחה הרומזנית שלהם. עם כל גדולתו, אדון האופל עדיין היה גבר, ואף גבר לא יכול היה להישאר אדיש לבלטריקס. עניו השחורות היו אטומות, גופו לא מראה התרגשות, אבל גם כשפנה לשוחח עם רגולוס, בלה קלטה את התדרים העדינים ששידר ללא ידיעתו – תדרים שאמרו לה שהוא משוכנע שיצליח לכבוש אותה.

לאחר שבן דודה הסתלק, היא הרשתה לעצמה להביע את סקרנותה לגבי העניין של אדון האופל בו.

"האדון הצעיר נראה כתומך נאמן," היא אמרה בנעימות, למרות שסברה שרגולוס יהיה כישלון כאוכל מוות.

"הו, הוא בהחלט יהיה, יום אחד. יש לי תוכניות גדולות עבור אדון בלק הצעיר. אפשר להציע לך יין?" הוא נקש באצבעותיו ונוזל כהה ועשיר נמזג מבקבוק ישן לשני גביעי זכוכית נאים. בלה לקחה אחד מהם, הריחה אותו בהנאה, אך לא לגמה. הוא כנראה עדיין חשב שהיא קצת טיפשה אם האמין שבאמת תשתה משהו שהוא מציע לה.

"הוא נראה קצת מפוחד, אינך חושב?"

"כולם מפחדים בהתחלה. אך רגולוס ניחן בשכל חד ובסקרנות מבורכת, שתי תכונות שחסרות לתומכי הנוכחיים. הוא עשוי להיות קוסם דגול יום אחד, אם יאפשר לי לסייע לו בדרכו אל התהילה."

"אני מופתעת לטובה ממסירותך אל נאמנך. כל אחד מהם הוא בוודאי קוסם דגול, אם קיבלת אותו לשירותך."

"בהחלט. אני לא מקבל גברים אל המעגל שלי בקלות – עליהם להוכיח את מסירותם אל הקוסמים והמכשפות ככל, ולא רק אלי. ובנוגע למסירותי אליהם... ובכן, גברתי, איני מלך. אני מנהיגם של האנשים האלה. תפקידו של מנהיג הוא לשרת את נאמניו, כפי שנאמניו משרתים אותו."

בלה התפעמה, פעם נוספת, מעוצמתן של המילים הפשוטות של אדון האופל. ללא ספק, הוא לא היה רק קוסם אדיר, אלא מנהיג שאין שני לו.

"האם אתה מקבל רק גברים אל מעגל הנאמנים שלך? אף אישה מעולם לא זכתה באות האפל?"

"לא. מצאתי כי נשים מהוות יותר הסחות דעת מאשר חלקים אינטגרלים במבנה המעגל שלי. הן ערמומיות, תככניות... אני חושש שאין להן מקום בין אנשי. מלבד זאת שעדיין לא נתקלתי באישה שהשביעה את רצוני מבחינת נאמנותה ויכולותיה."

"אף אחת? מעולם לא שקלת לקבל אף מכשפה אל המעגל הפנימי שלך?" שאלה בלה, נואשת לשמוע אותו מעלה את שמה. לא ייתכן שהוא כבר שכח מהבקשה שלה.

"לא. אבל מדוע את שואלת, גברתי? את מעוניינת להצטרף אל מעגל התומכים שלי?" שאל אדון האופל בחיוך ערמומי, מערבל את היין בגביעו.

"בפירוש לא," השיבה בלה, אולי קצת יותר מידי בחדות. היא הסוותה אותה בכך שרכנה אליו בחתוליות. "חשבתי יותר על... שותפות."

"שותפות, מה?" חזר אדון האופל בפקפוק חלקלק. "זאת בקשה מעט מחוצפת, גברתי."

"סברתי שאתה גבר שמעריך חוצפה."

"אני אכן מעריך אותה, במידה." עניו התמקדו בחורי המסכה שלה. "זה משונה. לפני זמן לא רב פגשתי במכשפה חצופה במיוחד, שדרשה שאשביע אותה לאוכלת מוות. מעולם לא פגשתי בחוסר כבוד כזה אצל אדם שהתייצב מולי. משונה שאני פוגש שתי מכשפות כאלה בפרק זמן קצר כל כך, לא?"

לרגע מבעית אחד, ליבה אמר לה שהוא חשף את התחפושת שלה. הוא ידע מי היא באמת, והוא הולך לעשות לה משהו נורא כעונש על כך שניסתה לרמות אותו.

"אכן צירוף מקרים מוזר," היא השיבה, אונסת את עצמה לדבר ביציבות. "אולי זה סימן... לכך שעליך לשקול למצוא מקום לנשים בין תומכיך."

"אולי," הוא אמר ולגם מהיין. היא ציפתה שיעשה משהו, אך הוא רק ישב שם והביט לכיוון האולם כשאדון פוטר עלה לשאת את דבריו.

"גברותי ורבותי, אורחים נכבדים," פתח הנואם. הפטפוטים גוועו, מתחלפים בשתיקה מתוחה, בציפייה למשמע הדברים שעתידים היו להיות שערורייתיים במיוחד. "זהו כבוד לשאת דברים מולכם הערב. ללא גינונים מיותרים, אפנה מייד לנושא שעל הפרק; זהו נושא בוער במיוחד, בעיקר בערב כמו זה, בו נציגי כל משפחות הקוסמים הוותיקות והמכובדות מתכנסים תחת גג אחד.

"ישנה מגפה אשר מתפשטת לאט אך ביציבות בחברה שלנו בשנים האחרונות. מגפה שקטה וקטלנית, אשר גובה חיים רבים; את חייהם של האנשים שחולים בה, ואת אלה של רבים אחרים, חפים מפשע. האדם אשר מפיץ את המגפה הזו עד עצם היום הזה יושב בקרבנו הערב. הוא זוכה ליחס של גיבור, במקום ליחס של פושע לו הוא ראוי. אדון האופל הוא פושע מהסוג הנורא והנבזה ביותר." אדון פוטר עצר במטרה להרגיע גל של מלמולים זועמים שלא הגיע. דממה מתוחה, נוראית, עמדה באולם.

"הוא מרעיל את הבאר ממנה אנחנו שותים," הוא המשיך, לא נותן לתגובה המפחידה לערער אותו. "שולח את בנינו לקרב חסר תקווה, שם הם עתידים למצוא את מותם. כולנו מכירים היטב את שאיפותיו, את טלית התקוות הצחורה בה הוא מתעטף כאשר הוא יוצא אל החברה. אך אסור לתת לתחפושת שלו לשטות בנו, ולהשכיח מליבנו את פניו האמיתיים – פנים של מפלצת אכזרית, חסרת פשרות, וצמאה לדם.

"כידוע לכולנו, החברה שלנו צועדת במקום כבר כמעט אלף שנים. אין טעם להכחיש זאת. יש אשר מטילים את האשמה על המוגלגים, אשר בעבר רדפו אותנו. זה נכון – בעבר חסרי הקסם עצרו אותנו מלהתפתח. אך זהו לא המצב היום. אין להטיל את האשמה על המוגלגים. אנחנו אשמים בחוסר ההתפתחות שלנו. אנחנו חברה שמרנית, חסרת פשרות ונוקשה –אנחנו ממשיכים ומחזקים את הכלוב בו אנחנו כלואים באמצעות שנאת חינם של כל דבר חדשני, במקום לפרוץ אותו באמצעות קידמה. כן, גברותי ורבותי, אגרוף הברזל של החברה המוגלגית הוא רק הזיה של אנשים אשר אובדים באפלה כבר מאות שנים. אנחנו אלה שמפחדים להדליק את האור ולראות מה יש לעולם להציע לנו, מתוך פחד שהשפע הזה יהיה חדש ולא מוכר.

"קסם הוא עוצמה. על כך אני ואדון האופל מסכימים. אך מדוע להשתמש בעוצמה הזו בשביל לגרום סבל, לעורר שנאה ופחד? מדוע לא להשתמש בו על מנת לשגשג? מדוע אנו מתעקשים להרחיק מאיתנו קוסמים ומכשפות שדמם אינו טהור? אנחנו ממשיכים לומר לעצמנו שהם נחותים, עלובים, כשבעצם אנחנו מפחדים מהם. כן – אנחנו מפחדים מהאפשרות על עולם בו מוגלגים וקוסמים יכולים לחיות זה לצד זה, מכיוון שאבותינו חינכו אותנו שזה בלתי אפשרי. אסור לנו לחיות בפחד. עלינו לאמץ כל קוסם ומכשפה – רק כך נוכל לשקם את החברה שלנו, לנער את האבק שמצטבר עלינו כבר מאות שנים, ולמצות את מלוא היכולת שלנו.

"יש שאומרים שהחברה שלנו גוססת. אני חושב שהם טועים. גוף אשר לא יוצר דבר, ובמקום רק ממשיך לתקוף את עצמו, הוא גוף מת. גברותי ורבותיי – החברה שלנו מתה." אדון פוטר סרק את הקהל במבט חמור, והניצוץ שבעניו נראה למרחקים. "אבל כמו עוף החול, היא תוכל לקום מחדש מתוך העפר, אם רק ניתן לה. על כן עלינו להפסיק את המלחמות הפנימיות, להפסיק ללכת אחרי קוסמים אשר מכנים את עצמם בתארים גבוהים ומבטיחים שדרכם תחזיר לנו את ההדר של עברנו. על כל אחד ואחד מאיתנו להשיל מעליו את עול העבר, ולצעוד באומץ לעבר העתיד."

הוא דחף את משקפיו במעלה אפו והביט אל הקהל במבט עצוב.

"אסיים במילים האלה; האויב האחרון שיש להשמיד הוא המוות. החיים לא יכולים להתקיים בלי המוות, כפי שהאור לא יכול להתקיים בלי החושך. מוות, כישלון, הרס – כולם יהיו שם תמיד. אך זו לא סיבה להשתעבד אליהם, להפוך אותם לדרך חיים. כל אדם מפסיד בסופו של דבר לקרב נגד המוות, אך זהו לא הפסד נורא כל כך – לא נורא כמו ההפסד שיהיה מנת חלקנו אם נלך אחרי אדם שאבדון וטרור הם דרכו. תודה לכם."

הוא ירד מהבימה ללא מחיאות כפיים. רק אז החלו לעלות לחשושים ומלמולים של מורת רוח.

בלה הביטה לכיוון אדון האופל. הוא צפה באנשים המשוחחים על הנאום בפנים חתומות. אוכלי המוות שלו הביטו בו בציפייה, וגם בלה.

לבסוף הוא סימן באצבעו, ומאלפוי התקרב אליו במהירות.

"אסוף את כל הנאמנים," אמר לו אדונו, לא מתיק את עניו מהקהל המתפזר. "אדון פוטר עבר את הגבול."

"כמובן, אדוני, מייד," התרפס מאלפוי. "מי יפקד על המבצע?"

"אני."

"אבל, אדוני..." מאלפוי הביט באדונו בבלבול בעוד זה קם על רגליו ומזדקף למלוא גובהו.

"יש שאלות, מאלפוי?"

"לא, אדוני..." מאלפוי קד והסתלק.

בלה קמה והתייצבה לצד אדון האופל. "עלבונותיו היו מכפירים," היא אמרה לו בלהט. "תן לי להצטרף ולסייע לך להשיב את כבודך – "

"להשיב לי את כבודי? אני חושב שאת מתבלבלת, גברתי," אמר אדון האופל, מתנשא מעליה ומביט בה במבט כמעט משועשע, מעליב במקצת. "כבודי מונח במקומו, תודה רבה לך. אך המילים שפוטר הפנה לכיוון האנשים המכובדים האלה לא מקובלות בעיני. כל אחד ואחד מהם הוא נצר למשפחה עתיקה ואצילית, והם לא ראויים לביקורת שטופת ההזיות של אדם זקן ומשועמם. על כבודם אני הולך להגן הלילה, לא על שלי."

בלה מצאה את עצמה מהנהנת. היא הייתה נרגשת כאילו הבטיח להגן על כבודה שלה באופן אישי. "אדון האופל... אצילי כל כך..." קולה רעד. היא צנחה על ברכיה וכרעה מולו בכבוד שהתעקשה לא לתת לו קודם לכן.

"קומי, גברתי. זה לא הזמן לגינוני כבוד." אדון האופל פסע והתקרב אל הגזוזטרה, מביט מטה אל האנשים הנסערים. בלה קמה על רגליה והתקרבה אליו, מתייצבת לצידו בהיסוס. "אמרת שאת מעוניינת בשותפות," הוא אמר לה, מביט באנשיו כפי שרועה מביט בעדרו. "אשקול את העניין, אם תצליחי להוכיח לי שמלבד יכולתך להביס כמה מוגלגים, את מסורה לאנשים האלה באותה המידה כמוני."

בלה הנהנה, גרונה חנוק מבושה והכרת תודה. לראשונה מאז שעשתה את מה שעשתה, ניצוץ של חרטה נדלק בליבה, שהיה כבוי מאז אותו היום. אדון האופל היה חכם כל כך – אין פלא שסירב לצרף אותה לאנשיו. היא הייתה בסך הכל ילדה מפונקת.

אבל זה לא נורא. היא תוכיח לו שהיא יכולה, הפעם בדרך הנכונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא