אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

עבר המון זמן אז היום פרק כפול.

מיד יבוא עוד פרק.

קריאה נעימה.

פרק 13: הפוגה

וולדמורט POV

זו לא אהבה. זו לא יכולה להיות אהבה, כי הלורד וולדמורט לא מסוגל לאהוב. טום רידל ידע אהבה, הוא אהב בחייו, פעם אחת. היא לא אהבה את מי שהוא הפך להיות, אז היא עזבה אותו לבד ביום חתונתם. הו, הוא מצא אותה כמובן, אבל זה לא היה כיף להרוג אותה כמו שהרג בדרך כלל הרגיש בשבילו. היא לא בכתה או התחננה על חייה. מילותיה האחרונות היו בשבילו, וכשהוא נישק את הרמיוני גריינג'ר המילים של אהובתו האחת והיחידה צלצלו באוזניו:

'זאת הסיבה שעזבתי אותך. התאהבתי בגבר ששמו טום רידל, אבל אני מסרבת להיתקע עם מפלצת שנקראת לורד וולדמורט.'

זה היה מוזר כשבאותו הרגע וולדמורט הבין שלמרות שהוא לא יכול לאהוב את המכשפה הזאת, אכפת לו ממנה, אכפת לו מאוד. אסור שתהיה לו החולשה הזאת; כול אחד יכול לנצל את זה נגדו, כמו שהוא תכנן להשתמש בהרמיוני נגד הארי פוטר. אבל טום הפנימי דוכא בחוזקה על ידי לורד וולדמורט, מי שלא מסוגל לקבל חולשה. הוא אחז בשיערה כדי למשוך אותה לאחור ולהביט בעיניה.

"האם התגעגעת ללורד וולדמורט הרמיוני? אני חושש שהיית מודעת לי רק כטום. אני לא חלש כזה יותר, ובוצדמית שכמותך לא יכולה לשנות אותי בחזרה." הוא נהם לפתע בזעם. הוא אחז בסנטרה בידו החופשייה ושאג "לגילמנס!" והרגיש את המשיכה המוכרת של חשיפה אל הנפש.

הרמיוני POV

הרמיוני יכלה לחוש בו משתנה בזמן הנשיקה. היא הרגישה שהוא מתכעס על משהו, וכשהוא דיבר, דבריו בלבלו אותה.

'האם התגעגעת ללורד וולדמורט הרמיוני? אני חושש שהיית מודעת לי רק כטום. אני לא חלש כזה יותר, ובוצדמית שכמותך לא יכולה לשנות אותי בחזרה.' הוא אמר וברגע לפני שחדר למוחה היא יכלה לראות פחד טהור בעיניו.

במקום לראות מחשבות וזיכרונות, הרמיוני מצאה את עצמה בשדה מוכר. את שטח האדמה הרחב הקיף יער משלושה כיוונים וקילומטר לפניה היה אגם. מחצית השדה כוסה באפלה ובגשם כשמעל זורח הירח באור בהיר. המחצית השנייה של השדה, בצד שבו גם עמדה הרמיוני, הייתה בהירה כיום מתון של קיץ, השמיים מנוקדים בעננים לבנים והשמש נמצאת במקביל לירח.

הרמיוני לא הייתה צריכה להביט סביב כפי שעשה וולדמורט כשהופיע לצידה. כשהוא שוכח מכעסו הוא המשיך להביט סביב. "היכן אנחנו?" הוא שאל. "כך אני מדמיינת את מוחי. לכאן אני מגיעה כשאני יוצאת מגופי. כול הזיכרונות שלי נמצאים ביער שמשמאלך. רעיונות ותוכניות נמצאים מאחורינו ומימיננו פנטזיות וחלומות." הרמיוני הסתובבה אליו.

"למה התכוונת כשאמרת לורד וולדמורט חזר? לא הבחנתי שעזבת," היא אמרה כשזרועותיה שלובות על חזה.

וולדמורט POV

כשהוא הסתובב להביט בה הוא כמעט וצחק על צורת העמידה שלה. הוא הבחין שהיא עדיין ממתינה לתשובה. כשהוא פתח את פיו כדי להמציא איזה שקר, וולדמורט הופתע לשמוע את האמת נשפכת מפיו. "אני לא יכול לנהוג בידידות או אכפתיות כלפייך. לא הייתי אמור אפילו להשאיר אותך בחיים אחרי שחזרתי לגופי האנושי. העובדה שאכפת לי ממך ושהשארתי אותך בחיים יכולה לשמש מישהו נגדי."

כשהרמיוני חייכה אליו הוא קימט את מצחו בבלבול ונהם, "למה את מחייכת ילדה?" כשהוא צעד לכיוונה היא ניערה את ראשה וסימנה לו לעמוד ולא לזוז. לפתע הוא נדחף בעוצמה כל כך גדולה שהוא נסוג לאחור מעט ומצא את עצמו שוב בגופו.

וולדמורט צפה בעיניה של הרמיוני כשהן שבות לאיפוס. "את תצטרכי להתנהג כאילו כל זה מעולם לא קרה. סוורוס ימשיך לנסות לפתות אותך ואת צריכה להתנהג כרגיל." הוא אמר. "זה בסדר מבחינתי." היא אמרה ושקעה בכיסאה ממשיכה לקרוא כאילו לא קרה דבר. הוא גיחך והסתובב כדי לצאת מהספריה. "בהצלחה מחר," הוא קרא בציניות מעבר לכתפו רק כדי לחטוף בראש ספר שכוון היטב.

כשהוא הסתובב לאחור הרמיוני לא נראתה כאילו היא זזה ממקומה, אך חיוך היה מרוח על פניה בעוד עיניה מרפרפות במהירות על העמוד בספר. רק כשהגיע לחדרו הוא הבין שבכלל לא התכוון לספר לה את האמת.

הרמיוני POV

הרמיוני סגרה את הספר שקראה והביטה סביבה. 'בטח כבר ממש מאוחר' היא חשבה כשפיהקה ומתחה את רגליה. היא נעמדה ופנתה לחדרה בעודה מנסה להבין איך וולדמורט בכלל חשב שמישהו עלול להשתמש בה נגדו.

היא הגיעה לחדרה וניגשה היישר אל הדלתות הצבועות בשחור ונגעה בידיות. הן היו נעולות כתמיד והיא נאנחה. הרמיוני התיישבה ליד שולחן העבודה שלה, לקחה פיסת קלף, והחלה לעבוד על התוכנית שלה לקרב האחרון. היא עברה על כול צעד של הצד הטוב ושל הצד האפל אך היא לא יכלה להיות בטוחה שזה בכלל יעבוד.

לפתע עלתה במוחה מחשבה שלא עלתה אף פעם. וולדמורט יהיה חייב להרוג את הארי או להיהרג על ידי הארי. המחשבה גרמה לדמה לקפוא בעורקיה והיא עצרה את נשימתה לדקה. "מה אני הולכת לעשות?" היא נאנקה והניחה את ראשה על השולחן. 'אין שום דבר שתוכלי לעשות,' אמר בפשטות קול ההיגיון הפנימי שלה.

לראשונה בחייה הרמיוני התעלמה ממנו לחלוטין, "חייב להיות משהו שאפשר לעשות." היא הזדקפה והחלה לקשקש על הקלף בכעס, עיניה נוצצות. "משהו, כול דבר, משהו חייב לעבוד." היא מלמלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא