רגעים של תהילה

פרק שלוש- עשרה

מה הכוכבים אומרים

לא בפעם הראשונה מאז שגילה מה תהיה המשימה הראשונה, ג'יימס הצטער על שבחר ללמוד חקר מוגלגים במקום טיפול בחיות פלא. קצת ידע כללי על הקנטאורים היה יכול לעזור לו מאד כרגע. הוא יכול היה לעקוב אחרי נתיב העקבות – זה היה קל כשהיו לו הדמעות של סירסי – אבל כשימצא את הקנטאור, איך ישכנע אותו להתלוות אליו אל נקודת הסיום?

הוא היה בספק אם יוכל לפתות אותו עם איזה דבר מאכל. הוא ידע שהקנטאורים הם יצורים נבונים מאד, ושהם לא מחבבים בני אדם במיוחד.

אבל הליכה ביער ללא ספק הייתה עדיפה על המתנה באוהל. הוא הרגיש הרבה פחות לחוץ כעת, בזמן המשימה, מאשר בזמן שהמתין לה.

הוא העמיק עוד ועוד אל תוך היער. קולו הרועם של הפרשן לא היה אפילו הד מרוחק כרגע. העצים הפכו עבים וצפופים יותר, חוסמים את השמיים בענפים עבים וחשופים ובעלוות עד ירוקות. השביל הפך פחות ופחות נוח, מתפתל בין גזעים עצומים, נחסם על ידי עצים שנפלו או על ידי שורשים מפלצתיים שבקעו מתוך האדמה. פעם אחת ג'יימס מעד לתוך בור שהיה מלא כולו עלים רכים, ורק במזל לא נקע את הקרסול. מאותו הרגע והלאה הלך בזהירות רבה.

היער הלך והאפיל, והוא תהה מה השעה. בטח לא אחרי הצהריים. אבל העלים היו כל כך צפופים שהיער היה שרוי במצב של דמדומים תמידיים. העקבות עדיין נצצו על האדמה, אבל הוא החליט להדליק אור בקצה שרביטו כדי לא ליפול בטעות לבור נוסף.

ברגע שהדליק את האור, רשרוש עצום נשמע סביבו כשבעלי חיים קטנים ומבוהלים ברחו מתוך השיחים. מעל ראשו נשמעה חריקה של ענף גדול ורשרוש עלווה חזק מאד. הוא כיוון את האור למעלה מייד, אבל זו הייתה טעות חמורה מצידו.

ציפור מפלצתית בגודלה צפתה בו מבין הענפים. היא הייתה גדולה לפחות כמו דוב, עם נוצות שחורות וצוואר וראש קירחים כמו של נשר. עיניה היו כתומות ובהקו באפלוליות מעל מקור מבריק וחד כפלדה. זו ללא ספק הייתה הציפור המכוערת והמפחידה ביותר שג'יימס ראה בחייו.

הוא נסוג בזהירות לאחור, לא מסיר את עניו מהדמות המפלצתית. עיניה המפחידות עקבו אחריו וצווארה הרזה נמתח באיום. ג'יימס השתוקק לרוץ, אבל ידע שאסור לא לעשות תנועות פתאומיות. כך הוא התרחק עד שכבר לא יכול היה לראות את הציפור.

הוא נשם בהקלה והסתובב, אבל זה לא היה הסוף לצרותיו. נהמה נמוכה עלתה מתוך שיח קרוב ואז זוג עניים זוהרות הסתכלו עליו מתוך האפלה. נראה שהאור שלו מרגיז לא רק ציפורים גדולות.

ג'יימס מיהר לכבות את האור, אבל לאחר רגע כבר לא היה בטוח שזה הרעיון הכי טוב, כי הוא נותר באפלה ביחד עם היצור הלא- ברור שנהם לכיוונו מתוך השיח.

הוא עשה צעד לאחור והחיה התחילה להתקדם לעברו. ליבו עלה לגרונו ודפק שם, מקשה עליו לנשום. גבו נתקל בגזע של עץ. שוקל את אפשרויותיו, הוא החליט שהחיה הזו כנראה לא תהיה סבלנית כמו הציפור. לכן הוא קפץ ותפס בענף קרוב, מצליח למשוך את עצמו מעלה בדיוק כשהחיה הסתערה מתוך השיחים.

זה היה זאב עצום בעל פרווה אפורה מדובללת ופנים מצולקות, מאיימות. הוא הסתער על גזע העץ והתחיל לשרוט אותו בציפורניים חדות כתער.

ג'יימס לא היסס לפני שטיפס לענף הבא, הרחק מהישג ידו של הזאב. אבל חיית הטרף לא התכוונה לוותר, אפילו כשג'יימס מצא מחסה בתוך העלווה.

מה הוא יעשה עכשיו? הוא ניסה לשתק את הזאב, אבל הקללה שלו בקושי השפיעה על החיה הגדולה, והאור האדום רק הכעיס אותה עוד יותר.

כנראה שהוא לא יצליח להרוג את הזאב. הוא החליט שעדיף לא לנסות בכלל – הוא לא ידע מה השופטים ירגישו בקשר לזה, והאגריד בטח לא ידבר איתו יותר אם ישמע על כך...

הזאב כבר לא שרט את הגזע, אלא התהלך הלוך ושוב לרגליו, ממתין בסבלנות שטרפו יתייאש וירד אליו.

ג'יימס כיוון את שרביטו אל רצפת היער והעלים התחילו לגעוש, כאילו נחש זוחל תחתיהם. זה ריתק את דעתו של הזאב כשהוא ניסה ללכוד את היצור בכפותיו, אבל הוא העדיף לעמוד על המשמר מתחת לעץ מאשר לרדוף אחריו. אז ג'יימס ניסה טקטיקה אחרת; הוא כישף אבנים כדי שישליכו את עצמן על הזאב מבין העצים. זה הכעיס אותו וגרם לו לנהום על האוויר.

ג'יימס קירב את שרביטו אל גרונו ואז כיוון אותו אל בין העצים; פיסת אור כחלחלה, כמו רוח רפאים קטנה, נסחפה מקצה שרביטו והתפזרה באוויר. זה היה תכסיס בו נהג להשתמש הרבה לפני שהייתה לו גלימת ההעלמות, כשהיה מתגנב במסדרונות לעת לילה והיה מוצא שפיבס חוסם את דרכו.

"הי, אתה שם! פני ריר!" קולו שלו קרא מבין העצים בהמשך הדרך, חזק וצלול. אבן נוספת התעופפה ופגעה הישר בעינו של הזאב. הוא נהם בזעם ורץ בעקבות הקול.

ג'יימס קפץ מהענף והתחיל לרוץ לכיוון הנגדי.

***

הקהל הריע בעוד ג'יימס חומק מהזאב ונבלע בין העצים האפלוליים.

"מהלך מחוכם ביותר של פוטר! אבל אם הוא לא יזדרז הוא לא יצליח לסיים לפני המתחרה מטעם אקדמיית דורמשטנג..."

אלבוס הציץ בשעונו בפעם השלישית ברבע השעה האחרונה. הוא היה מוכרח להודות שהמהלך של ג'יימס באמת היה מחוכם למדי, אבל הוא גם ידע שאם הוא לא ימצא את הקנטאור בעשרים הדקות הקרובות ויביא אותו לקו הסיום, טארה תזכה ביתרון במשימה הזו.

אבל זה מה שהוא רצה, לא? הוא רצה שטארה תנצח ושג'יימס ירגיש איך זה להיות במקום שני, לשם שינוי.

לא שזה משנה, הוא אמר לעצמו בעוד ג'יימס מאט את ריצתו ונעצר כדי לסדר את נשימותיו. אין שום סיכוי שהוא ימצא את הקנטאור תוך עשרים דקות.

***

ג'יימס מצא שוב את עקבות הפרסאות של הקנטאור וחזר לעקוב אחריהן, מגביר את ערנותו והולך באיטיות רבה. הוא לא העז להדליק שוב את האור, לכן היה עליו לגשש את דרכו כדי לא למעוד על שורשים.

העקבות עדיין נצצו, אבל אורן התחיל לגווע. ג'יימס חשש שבקרוב השפעת האבקה תפוג, וידע שעליו למהר.

הוא הלך כמה דקות ארוכות לפני ששם לב למשהו מוזר; על הדרך עמד עץ שמקליפתו הזדקרו כמה ענפים דקיקים, צפופים. מבט קרוב אחד הבהיר לג'יימס שאלה לא היו ענפים, אלא חיצים.

הוא התקרב אל העץ ומשך מתוכו במאמץ חץ אחד. חודו היה עשוי אבן וחד כתער, ולקצהו השני הייתה קשורה במיומנות נוצה צהובה. נדמה היה לו ששמע פעם שהנשק האהוב על קנטאורים הוא חץ וקשת.

בדיוק כשמחשבה זו חלפה בראשו רעם פרסאות הימם אותו פתאום, מתפרץ ומפתיע. הוא סב בהפתעה וגילה שהוא מוקף.

חלק גופם התחתון של הקנטאורים היה של סוס, והוא היה עצום בגודלו – גדול יותר מכל סוס שג'יימס ראה עד כה בחייו. פלג גופם העליון היה של גברים רזים אך חסונים, בעלי עור בהיר ופנים עזות וקודרות. הם הקיפו את ג'יימס במעגל מושלם, מכתרים אותו בדהרה ומכוונים אליו את הקשתות שלהם.

לבסוף הם נעצרו, מקיפים אותו בחומה של שרירים מכוסים פרווה כהה, חומה או אפורה. הם שתקו במשך זמן ארוך, רק מסתכלים עליו, כאילו ראו משהו מעבר לו שהוא לא היה מודע לקיומו.

לבסוף דיבר קנטאור עם שיער כסוף ארוך ופנים צעירות אך חמורות סבר, "בן אנוש, אתה משיג גבול בשטחי הצייד שלנו."

"אה... אני מצטער. לא ידעתי שאלה שטחי הצייד שלכם," אמר ג'יימס. "אתם יכולים להוריד את הקשתות. אני לא עומד לפגוע בכם."

הם לא עשו כדבריו. ג'יימס קלט אותם נותנים מבטים בשרביט שלו. הוא הכניס אותו לכיסו ושמט על החץ, ואז פרש את כפות ידיו החשופות כדי להבהיר להם את כוונותיו.

הקנטאורים השפילו את קשתותיהם, אבל עדיין החזיקו את החיצים מתוחים במיתרים, מוכנים להגן על עצמם במקרה הצורך.

"תראו, אני לא רוצה להפריע לכם או משהו," ג'יימס אמר, לא בטוח מדוע הם שותקים ככה. "קוראים לי ג'יימס פוטר. אני לומד בבית הספר שעל גבול היער – "

"אנחנו יודעים מי אתה," אמר הקנטאור כסוף השיער ולא הרחיב.

"אתם יודעים?" הוא שאל. יכול להיות שמארגני הטורניר סיפרו להם שהוא עומד להגיע? אבל איך הם ידעו שהוא יגריל את הקנטאור?

"הכוכבים מספרים על השושלת שלך." הקנטאור אמר זאת כאילו זה משהו שיגרתי לחלוטין, שאין צורך להרחיב ולהסביר לגביו.

"אה... אוקיי. בכל מקרה, אני משתתף בתחרות – טורניר הקוסמים המשולש. אולי שמעתם על זה..." הבעות פניהם של הקנטאורים נותרו חתומות. קהל קשה... "כנראה שלא. אז העניין הוא שאני צריך למצוא קנטאור שיסכים להתלוות אלי דרך קצרה, בערך עד שולי היער – "

אחד הקנטאורים פלט קול סוסי של קוצר רוח.

"אין לנו עניין במשחקים של בני אדם," אמר חברו.

"אני יודע שזה לא נשמע טוב, אבל אף אחד לא ינסה לפגוע בכם – "

"אנחנו לא חוששים שמישהו מהטירה ינסה לפגוע בנו," הבהיר הקנטאור האפור, שכנראה היה המנהיג. "למרות שאתה, ג'יימס פוטר, אולי כן צריך לדאוג."

"למה? על מה אתה מדבר?" שאל ג'יימס.

"אתה הולך ביער הזה כבר זמן מה. הבחנו בך זה מכבר, ובצל שהולך בעקבותיך. הוא פיקח. נראה שהוא חושב שאתה זקוק להשגחה."

"מה? איזה צל?" שאל ג'יימס, שלא ידע האם הוא צריך לקחת את הדברים האלה ברצינות. הוא הסתכל מסביבו בחיפוש אחר משהו בו לא הבחין קודם, אבל לא היה שם אף אחד מלבדו ומלבד הקנטאורים.

"לא תמצא עזרה כאן," אמר הקנטאור הכסוף, שכנראה החליט שהשיחה הסתיימה. "צא עכשיו משטח הצייד שלנו."

"אבל – "

"אם אתה מחפש קנטאור שיהיה מוכן לעזור לך, מצא את פירנזה, במערה צפונית מערבית מכאן. הוא חובב גדול של בני אנוש." המילים האלה נאמרו בבוז גדול.

הקנטאורים זזו ואפשרו לג'יימס לצאת מהמעגל, אבל רק בכיוון שירחק אותו מהשטח שלהם. הוא הלך בלית ברירה.

"תודה," הוא אמר, והם לא הגיבו.

בלית ברירה הוא הלך לכיוון צפון- מערב. להקלתו הגדולה, באזור זה היער הפך מעט פחות צפוף, והוא היה מסוגל לראות לאן הוא הולך. על פי השמש נראה שהשעה כמעט שעת צהריים, והוא הניח שהוא הולך כבר יותר מארבעים דקות. הוא ניסה לחשב כמה זמן ייקח לו לחזור, והתוצאה לא מצאה חן בעניו.

אבל זה לא היה הדבר היחיד שהטריד את מחשבותיו. על מה הקנטאור הזה דיבר כשהוא אמר שיש צל שעוקב אחריו? גם כעת, כשהסתכל מעבר לכתפו ובצמרות העצים, ראה בוודאות שהוא לבד.

וחוץ מזה, למה שמישהו ירצה לעקוב אחריו? אולי טדי וההילאים נשלחו למקרה שהעניינים יצאו מכלל שליטה? אבל הוא היה בספק אם טדי מסוגל לשנות את הופעתו לעץ או לדבר מה אחר שייבלע בפני השטח של היער בצורה כה יעילה.

עד מהרה הוא עלה על מסלול נוסף של עקבות קנאטור, שהובילו בדיוק לכיוון הנכון. ובדיוק כשפחד שהם עומדים לגווע ולהיעלם, הוא הגיע לפתחה של מערה. בפתח ישב קנטאור בודד, רגליו מקופלות תחתיו. הוא היה רזה מאד וגם שרירי פחות מהאחרים, וצלקת מכוערת בצורת פרסה נראתה על חזהו הכחוש והחיוור. צבע פרוותו ושיערו הארוך היה חום כהה – בדיוק כמו התמצית שג'יימס קיבל.

כשראה את ג'יימס על השביל הוא עשה משהו שבני מינו לא עשו עד כה – הוא חייך והרים את זרועו, מברך אותו לשלום בדממה.

ג'יימס התקרב אל פתח המערה. "אתה פירנזה?" הוא שאל, משתדל להישמע מנומס.

"כך מכנים אותי," השיב הקנטאור בקול צלול, נעים. כמו שאר הקנטאורים הוא זכה במראה של נעורים נצחיים, אבל עניו הבהירות – שכן הוא הסתכל לתוך עניו של ג'יימס בלי שום חשש – היו בנות בלי גיל, זקנות יותר משג'יימס יכול היה אפילו לתפוס.

"אני – "

"אתה הוא ג'יימס סיריוס פוטר, בנו של הארי פוטר."

ג'יימס לא חש מופתע במיוחד. "גם לך הכוכבים מספרים דברים?"

פירנזה השמיע קול עמוק בגרונו שכנראה היה צחוק. "בהחלט, הם מספרים לי דברים רבים. הם סיפרו לי ולבני בימי שתגיע לכאן היום. לכן אני ממתין."

"זה... נחמד מצידך. תודה. אבל... אתה לא שונא בני אדם?"

"שונא? לא. גם אחיי לא שונאים בני אדם, הם בסך הכל מפחדים מקוסמים. בזמנים של צורך הם אף נלחמו לצד בני האדם."

ג'יימס ידע שהוא מדבר על הקרב האחרון.

"אם כך... אתה תסכים לבוא איתי?"

הקנטאור השיב בכך שקם על רגליו והתנשא מעל ג'יימס בגובהו. הוא הרים את ראשו אל הצמרות ואמר, "אל דאגה, הוא בידיים טובות עכשיו."

"אל מי אתה מדבר?" שאל ג'יימס, מסתכל גם הוא אל הצמרות. הוא לא ראה דבר, אפילו לא ציפורים. "הקנטאורים האחרים דיברו על איזה צל – "

"כן, אפשר לכנות אותו צל, אם כי הוא בכלל לא משהו כזה. הוא אדם. עד עכשיו הוא הקפיד לשמור עליך מכל רע, אבל עכשיו אוכל אני לפקוח עליך עין."

"למה הוא עוקב אחרי?" ג'יימס שאל את הקנטאור.

"יש לו סיבה טובה מאד לרצות שתהיה מוגן," הוא השיב, כלל לא עוזר להרגיע את הבלבול של ג'יימס. "ובכן, שנצא לדרך? כדאי שתעלה על הגב שלי, אחרת המסע ייקח זמן ארוך."

***

"אולי הוא יכול להפסיק לדבר? אם הם לא ימהרו, ג'יימס לא יגיע ראשון!" התלהמה מרי- ג'יין, שכססה את ציפורניה הצבועות מרוב מתח בעודה צופה בג'יימס משוחח עם הקנטאור דרך המים שבקערת האבן.

"אין שום סיכוי שהוא יספיק," אמרה בוני בייאוש, מסתכלת בשעונה. "עברו חמישים דקות. ההיא עשתה את זה בארבעים."

באותו הרגע לילי פחות התעניינה בעובדה שג'יימס לא יזכה ביתרון במשימה הראשונה. לא נראה שאף אחד חוץ ממנה מקדיש מחשבה לאותו צל עליו דיברו הקנטאורים – הצל שעוקב אחרי ג'יימס ביער. נראה שאפילו ג'יימס לא לוקח אותו ברצינות. אבל לילי חשבה מייד על איש הצל שלה, וכשפירנזה אמר שהוא אדם, לא היה לה ספק.

האם זה מה שהוא מחפש בהוגוורטס? האם הוא נשלח לשם להגן על המתמודדים בטורניר, או אך ורק על ג'יימס? ואם כן, למה?

***

ג'יימס טיפס אל גבו של הקנטאור ואחז היטב בגופו כשהתחיל לדהור. החוויה הייתה מהנה מאד. הוא דהר במהירות מדהימה אך ביציבות, והעצים חלפו על פניהם ביעף. הוא תהה כמה אנשים יכולים לומר שרכבו על גבו של קנטאור.

לאחר כמה דקות ניתן היה לראות את אור היום בברור, ופס אדום שנמתח בשמיים סימן את מקומו של קו הסיום. פירנזה דהר לשם, ותוך רגע העצים נסוגו וחשפו מכלאה רחבה מלאה אוכל ומים לבעלי חיים.

"ו... הוא עובר את קו הסיום!" נשמע קולו של הפרשן קורא במרחק מה משם, ואת הקהל מריע. "בחמישים ושש דקות, הזמן השני הקצר ביותר!"

האגריד עמד במכלאה ונופף לג'יימס כשהגיח מתוך היער. רק אז ג'יימס הבחין בהיפוגריף שנמנם על מצע של קש ובחד- קרן תינוק שנראה לחוץ מאד.

"ג'יימס! אתה פה בסדר?" האגריד קרא אליו בהקלה גדולה מבין הסורגים.

"כן, למה שאני לא אהיה?" ג'יימס השיב, מרגיש התעלות פתאומית על שהגיע לקו הסיום, וירד מגבו של פירנזה בקפיצה.

"אני פה רק מוודא," אמר האגריד, וחזהו התנפח בגאווה. "אתה פה הגעת במקום שני, אבל אולי אתה תקבל עוד נקודות על איך שאתה עשית את זה. אני הסתכלתי על הכל פה דרך הגיגית הזאת, ואתה היית מדהים!" הוא הסתכל על פירנזה. "טוב לראות אותך פה, פירנזה. אכפת לך אתה להישאר פה קצת, רק עד שג'יימס יקבל את הניקוד?"

"בוודאי," אמר פירנזה בשלווה.

"תודה," ג'יימס אמר לו. "ממש עזרת לי."

"רק עשיתי את המוטל עלי," השיב פירנזה במסתוריות.

"למה אתה מתכוון?"

"הגורל הוא אריג שנטווה מאין ספור חוטים דקיקים," הסביר הקנטאור. "יש חוטים עבים יותר ועבים פחות, אבל כולם הכרחיים כדי להפוך את הבד למה שהוא. לכן כל צעד, כל שאל בחייך, אפילו הקטן ביותר, חייב להתאים בדיוק לאריג הגורל. רק כך נבואתם של הכוכבים תתגשם. והיא מוכרחה להתגשם."

ג'יימס לא בדיוק ירד לסוף דעתו של הקנטאור. אבל הוא חש משיכה עזה אל המקום בו הקריין קרא לו כדי לקבל את הניקוד שלו, אז הוא הודה לו בפעם האחרונה והתרחק משם בריצה קלה.

הוא הגיע למקום בו המתין הקהל ומייד הוקף על ידי תלמידי בית גריפינדור.

"זה היה גדול!" פרד אמר לו, כמעט נאלץ לצעוק מעל תשועות הקהל. "איך שברחת מהזאב הזה! ראנור נתקל בו לפניך, והוא כמעט הוריד לו את הרגל! הוא לא הצליח לפתור את החידה, ורק במזל מצא בסוף איזה גור של חדי- קרן ותפס אותו, אבל הוא עשה לו כזאת טראומה שהשופטים הורידו לו המון נקודות!"

"מה עם טארה?" ג'יימס שאל בעוד תלמידי בית הספר טופחים על שכמו ומעודדים אותו עם שלטים ודגלים.

"סולגיב? היא עשתה את זה בקלי קלות. הייתה לה היתקלות לא נעימה עם הציפור הזו, אבל היא הצליחה להפוך כמה סלעים לתולעת ענקית ולהסיח את דעתה. ההיפוגריף בא איתה די מהר, אבל היא לא רכבה עליו. לא כמוך." פרד חייך חיוך ענק של גאווה.

"סיימתם לרכל כמו שתי זקנות? השופטים נותנים את הניקוד!" אמרה רוקסן.

ג'יימס הסתכל על הבימה. שלושת המנהלים ישבו שם עם גברת בונז וקרום. גברת בונז נתנה לו 8 נקודות, קרום –  9, מקגונגל – 9, מדאם מקסים – 6 ("מה היא חושבת לעצמה, הפרה השמנה הזו?!" רוקסן התפלצה, אבל קולה לא נישא מתוך ההמולה) ומולודוב – 10.

"וואו, הוא ממש התלהב ממך, אה?" אמר פרד.

"אתה במקום השני, אבל רק בהפרש של חמש נקודות!" רוקסן אמרה, מנערת את ג'יימס בהתרגשות. הוא צחק. פתאום היה קשה לו להבין מדוע היה לחוץ כל כך קודם לכן.

לילי זינקה עליו וחיבקה אותו, טדי שרק לו בהתלהבות ונופף מהמקום בו עמד על המשמר עם שאר ההילאים, ואפילו אלבוס לכד את מבטו מבין האנשים והצדיע לו בתנועה חמקמקה, מביע את הערכתו. הוא היה כל כך שקוע בתחושות הניצחון וההקלה שהוא לא הבחין שבקהל האנשים שהגיעו לברך אותו ולהתפעל מביצועיו היה חסר מישהו – מישהו איתו היה רוצה מאד לחלוק את הניצחון שלו.

לבסוף הוא נאלץ להתנתק מהחגיגות כדי לחזור אל האוהל ולקבל את ההנחיות למשימה הבאה. בפנים הוא פגש את טארה, שידה הייתה חבושה, ואת ראנור, שהחליף בגדים ונראה אחרי מקלחת, אך למרות זאת זעף מאד. סימן אדום בוהק נראה על לחיו.

"מה עבר עליו?" ג'יימס לחש לטארה.

"חד- הקרן בעט בו. ומקודם הוא לא הפסיק להתלונן שהזאב הרס את זוג המכנסיים האהובות עליו," היא השיבה.

ג'יימס גיחך. ראנור שמע אותו ונתן בו מבט רצחני.

"הי, שמעתי מה עשית שם. כל הכבוד," הוא אמר לטארה, מתעלם מהמתמודד השלישי.

"תודה. צפיתי בך יחד עם כולם. הלחש של הקול המדומה היה יפה מאד."

"תודה. אני אוכל ללמד אותך מתי שהוא, אם תרצי."

היא נתנה בו מבט מוזר, כאילו הציע הצעה מגונה. לשמחתו, באותו הרגע גברת בונז וקרום נכנסו לאוהל.

"אני דורש מערכה חוזרת!" ראנור התפרץ מייד כשראה אותם, מזנק על רגליו וכמעט קורס תחת רגלו הפצועה. "זה איה לא אוגן! גם מדאם מקסים אומרת שזו שערורייה לדרוש מגבר ללכוד חד- קרן!"

"גם כן גבר..." מלמל ג'יימס. טארה הסתכלה לכיוונו אבל לא צחקה כפי שקיווה.

"ולפוטר נתתם בעל חיים תבוני! הוא פשוט איה צריך לבקש ממנו לבוא איתו! זה נראה לכם אוגן?!"

"הירגע, אדון ראנור," אמרה גברת בונז בשלווה. "אם אתה חש שהתחרות לא הייתה הוגנת, בקש מהמנהלת שלך לפנות אל הוועדה שאחראית על הטורניר במחלקה לשיתוף פעולה – "

"ועוד איך!" קרא ראנור, סומק מכוער מאד מתפשט על פניו.

"לקשקש סיימת?" קרום נהם עליו.

ראנור השתתק כמו ילד מפונק שלא קיבל את מבוקשו.

"ביצעתם את המשימה באופן יוצא מן הכלל," גברת בונז שיבחה את המתמודדים, כאילו השיחה הקודמת לא התקיימה. "בהחלט הראיתם כישורים מרשימים. המשימה שנייה שלכם תתקיים בראשון למרץ – יש לכם הרבה זמן להתכונן ולחשוב על הרמז."

קרום פתח תיבה נעולה שעמדה בפינת האוהל והוציא מתוכה שלושה ספרים.

"מטלת קריאה?" אמר ג'יימס בייאוש.

"אפשר לומר," אמרה גברת בונז בעוד קרום מעניק לכל מתמודד ספר עטוף כריכת עור חומה, רכה משימוש ומחוזקת ברצועות ארד. לא היה שום כיתוב על הכריכה או עמוד השדרה. ג'יימס דפדף בין הדפים, מגלה שכולם עמוסים כיתוב צפוף. התחשק לו לנמנם רק מלהסתכל על האותיות הקטנות. הוא תהה האם גם הפעם יצטרך לבקש עזרה מאלבוס, ומה יהיה עליו להקריב כדי שזה יקרה.

"ישנו עניין נוסף," המשיכה גברת בונז. "עוד שבועיים יחול חג המולד. לפי מיטב המסורת, אנחנו נערוך נשף לחיזוק הקשרים בין בתי הספר. אתם, המתמודדים, תפתחו אותו בריקוד מסורתי. לכן מוטב שתתחילו לחפש בני זוג."

"אבל אני לא יודע לרקוד," ג'יימס אמר. ראנור נחר בבוז.

"אז כדאי שתתחיל ללמוד," גברת בונז אמרה לו בעליזות. "אתם משוחררים. אני בטוחה שחבריכם ירצו לחגוג."

השלושה יצאו מהאוהל – ראנור דחק את השניים האחרים בגסות כדי לצאת ראשון וצעד בצליעה לכיוון האחוזה של בובאטון, אפו מורם.

"פוץ," ג'יימס מלמל, מביט אחריו עד שנעלם.

טארה ממלמלה משהו לא ברור והתחילה לצעוד.

"הי, חכי רגע," ג'יימס קרא אחריה, מעט מבולבל מהשינוי ביחסה כלפיו. היא עצרה והסתכלה עליו כאילו היא לא חושבת שמה שהוא עומד להגיד שווה את ההמתנה שלה.

"בקשר למה שאמרתי מקודם," הוא אמר, משום מה מרגיש חסר נחת. "לא ניסיתי לרמוז שום דבר, או משהו כזה. זאת סתם צורת ביטוי. לא התכוונתי להעליב אותך."

טארה סקרה אותו כאילו יכולה הייתה לראות את כוונותיו מבעד לעורו. הוא ניגש אליה והוציא עלה שלכת שנתפס בשיערה הזהוב. היא הסתכלה עליו כאילו מעולם לא ראתה יצור כמוהו.

"אז אנחנו בסדר?"

נראה שהיא לא בטוחה למה הוא מתכוון. הוא הניח שהיא לא חזקה בסלנג.

"אנחנו – אני ואת – ביחסים טובים? את לא כועסת עלי?"

טארה הנדה בראשה, קצת מהר מידי.

"מעולה," ג'יימס אמר, שחש שאולי שאריות לחץ מהמשימה תוקפות אותו בלי סיבה. "שנעלה לטירה?"

הם הלכו בשתיקה עד הטירה. ג'יימס ניסה למצוא נושאי שיחה, אבל הרגיש כאילו הם כבר מיצו את כולם. בעודם חוצים את הרחבה שמול דלת הכניסה, הוא חשב לשאול אותה עם מי היא מתכננת ללכת לנשף הזה, אבל המילים הרגישו כבדות על לשונו, כאילו ניסו להזהיר אותו לא לעשות מעצמו צחוק.

הם נפרדו על גרם המדרגות הראשי, והמילים עדיין היו תלויות על לשונו כשעשה את דרכו אל חדר המועדון של גריפינדור, שם יכול היה למצוא מספר לא מבוטל של בנות אותן בכלל לא יתקשה להזמין לנשף.  

הפרק הקודם		הפרק הבא