לב החשכה

פרק 12

איש צללים

בן בילה שעות בימים שאחרי ביקורו באקדמיה מול שולחן הכתיבה בחדרו הישן של אלבוס. רוח חמימה של אביב נשבה על פניו דרך החלון הפתוח, נושאת איתה ניחוח של ים, חול ועלים טריים, ואת קול ציוצן הנעים של ציפורים שאננות.

הוא התכתב עם ארתור סטאקר באופן כמעט אחוז דיבוק, מבקש ממנו בכל לשון של בקשה למצוא עותק של העבודה שכתב יחד עם אימו ואלכס לונגבוטם – למצוא עבור בן משהו מעברה של אימו בו יוכל להיאחז.

בזמן שלא התכתב עם סטאקר התאמץ לנסח מכתב למורגנה. הוא אף פעם לא כתב מכתב למישהו – אצל המוגלגים עידן המכתבים עבר מזמן – ובטח שלא מכתב אהבה. באופן כללי, הוא לא היה מאד טוב בביטוי מחשבותיו ורגשותיו בכתב.

בשלב מסוים התייאש ונכנע להצעתה של ליליאנה לקחת את הרעיונות הגולמיים שהעלה על הנייר ולנסח אותם למכתב. הוא הופתע כשסיימה לאחר דקות בודדות והושיטה לו את הקלף.

הוא הזדקף על המיטה וקרא את המכתב. הוא היה ארוך בצורה משמעותית, אבל לא מעיק, וגרם לבן להישמע כמו מאהב מושלם וגם סופר מדופלם, שרוצה יותר מכל דבר אחר להיות עם מורגנה ברגע זה ממש.

"איך עשית את זה?" הוא שאל את אחותו. "תגידי את האמת – יש לחש בשביל זה?"

ליליאנה התפקעה מצחוק. "אתה כזה בן," היא אמרה לו בחיבה, כאילו היא מדברת אל ילד קטן. "אני פשוט יודעת איזה מכתב היא רוצה לקרוא. אני הייתי רוצה לקרוא מכתב כזה."

"מורגנה היא לא כמו כולן."

"אני בטוחה שזה מה שהיא רוצה שתחשוב. תאמין לי, כולנו אותו הדבר," ליליאנה הבטיחה לו. היא קמה וחטפה את המטאטא שלה ממקומו, שעון על הקיר. "נו, בוא כבר החוצה."

בן רפרף על פני המכתב בפעם האחרונה. הוא הניח שהוא פשוט צריך לקוות שהוא יעורר אצל מורגנה את התגובה הרצויה.

"בן! קווידיץ'!"

"אני בא, נודניקית!" הוא קרא אל המסדרון וטמן את המכתב מתחת למשקולת נייר בצורת דרקון על השולחן. הדרקון רשף לכיוונו בנאמנות והתגלגל לתנוחת שינה חתולית על גבי הנייר. "למה כל כך דחוף לך לשחק קווידיץ' היום?"

"אבא לא סיפר לך? יש טורניר קווידיץ' בשבוע הבא, במפגש השנתי של המשפחה," סיפרה ליליאנה בעודם יורדים במדרגות.

"מה זה, סוג של פגישת מחזור?" שאל בן. אבא שלהם לא סיפר לו על המפגש הזה. למעשה, הם לא ממש דיברו מאז הוויכוח הטעון שלהם בנושא מורגנה.

"אפשר לומר. זו הפעם היחידה בשנה בה כל משפחה מתאספת. זה אירוע ענק, בבית של דוד צ'ארלי. וכל שנה אנחנו עורכים טורניר קווידיץ'. הקבוצה שלי ושל אבא תמיד מנצחת."

"אז אני שמח להיות בקבוצה המנצחת," אמר בן, חושב על כל המרביצנים שהוא עומד לחטוף בשתיקה בשבוע הבא.

כשליליאנה אמרה שהאירוע עומד להיות "ענק", בן חשב שזאת רק צורת ביטוי. אבל הוא טעה. כמות האנשים שהתאספה בבית הישן ועמוס האגפים הייתה יוצאת דופן.

לאביו של בן היו חמישה דודים, ולארבעה מהם היו לפחות שני ילדים, כל אחד. לכל אחד מהילדים האלה היו ילדים משלו, שבן היה המבוגר מבין כולם. מיותר לציין שההתאספות הייתה המונית.

ליליאנה לקחה על עצמה להכיר לו את כולם, מובילה אותו בנתיב עקלקל מהמטבח לסלון, שוב למטבח, לחצר וחזרה פנימה. בן עצמו היה מופע שהיא זוכרת את שמות כל האנשים, את הייחוס שלהם ורוב הפעמים את עיסוקם; הוא עצמו שכח כמעט את כל הפרטים האלה רגע לאחר שהסתיימה ההיכרות.

"בן, לילי, הי," אמרה ויקי בעליזות כשנתקלו בה באחת מפינות הסלון העמוס, והיא נשקה לליליאנה על שתי הלחיים. השיער שלה היה אסוף והיא לבשה מכנסי וג'ינס, אבל איך שהוא הצליחה להיות האישה הכי יפה בחדר.

"בעלך פה?" ליליאנה שאלה אותה.

ויקי גלגלה את ענייה בלאות לא אופיינית. "הוא עובד. שוב. את יודעת איך הוא. אבל זה לא נורא," היא הוסיפה, מתנערת מהכבדות. "אני לעולם לא מגיעה בלי ליווי גברי הולם." היא סימנה למישהו מאחורי בן ואחותו להתקרב.

אותו אדם חייך אל בן בנעימות והושיט את ידו האלגנטית ללחיצה. בן היה המום מכדי להגיב כמצופה.

בעניו של אדם אחר המחזה בוודאי נראה מוזר – מישהו אחר לא היה מבין את פשר הבעת התדהמה הקפואה על פניו של בן. בגבר הזר לא היה דבר יוצא דופן שיעורר תגובה כזו. הוא פשוט עמד שם, ידו מושטת בנימוס וחיוך נעים על פניו, מוקף בבני משפחתו. זה בדיוק מה שהכה בבן כמו מים קפואים על פניו של אדם חולם.

זה היה הוא. זה היה הגבר בעל השיער הבהיר והעניים האפורות החתוליות שהסתכל בבן מתוך הצוהר שברצפה בביתו של אלבוס, לפני יותר מחצי שנה. זו לא הייתה טעות – בן הכיר אותו מייד. פניו הוטבעו בזיכרונו באותו הלילה בו קילל אותו בעוצמה שהעיפה אותו מחוץ לדלת הבית, רגע לפני שהעלה את אותו הבית באש ללא רחמים.

כשהבין שבן לא מתכוון ללחוץ את ידו, האיש הוריד את זרועו. כל זה לא ערך יותר מכמה שניות, ואיש מלבדם לא הבחין ברגע ההיכרות המערער שעבר על בן.

האיש פנה אל ליליאנה, המבטא הצרפתי הקל שבקולו מתנגן במתיקות.

"מה שלומך, ליליאנה? לא ראיתי אותך שנים."

בן חש דחף להרחיק את האיש מאחותו באלימות. אבל הוא נשאר קפוא במקומו. ליליאנה דיברה איתו בשגרתיות, ו-ויקי ניגשה אליו ושילבה את זרועה בזרועו באהבה משפחתית.

כעת בן הבחין בדמיון מסוים בין השניים, אם כי לא בהכרח היה מתייג אותם כאחים לו ראה אותם בנפרד. שיניהם זכו בתווי פנים אציליים וגפיים אתלטית, אך בעוד ויקי הייתה יפיפייה קרירה עוצרת נשימה שגרמה לגברים לרצות לחתוך את עצמם על השוליים החדים שלה, החן של אחיה היה מאיים. הוא היה יפה כפי שנמר היה יפה, ומרתיע באותה המידה.

"לואיס, תכיר את בן," ויקי אמרה לאחיה.

"כמובן, הבן של ג'יימס." האיש, שכעת היה לו שם, הנהן אל בן בהיכרות, כאילו מעולם לא פגש אותו קודם לכן. איך אף אחד אחר לא מבחין בזיק הערמומי בעניו כשהחליף עם בן מבטים, בהיר לו שמתחת למסכה, הוא זוכר את אותו הלילה הגורלי טוב לא פחות ממנו?

בן הבין שמצפים ממנו להגיב. "הי," הוא אילץ ומייד מצא תירוץ להתרחק.

הוא הלך לצד השני של החדר ורק אז הסתכל מעבר לכתפו. לואיס עוד היה שם, צוחק עם ויקי וליליאנה בחן.

גוש של חוסר וודאות התמקם בחזהו של בן. האיש הזה חטף אותו ואת מורגנה ושרף את ביתו של אלבוס – איך הוא יכול לעמוד שם באור השמש, כאילו כלום לא קרה? הוא היה קרוב משפחתו של בן; ואפילו אם לא הכיר אותו, הוא בוודאי הכיר את אלבוס היטב בילדותם. איך הוא מסוגל להתנהג בטבעיות כזו אחרי מה שעשה?

לפתע לואיס הסב את מבטו, כאילו חש שבן מסתכל אליו, וקרץ לו בזדוניות מהצד השני של החדר. בן הפנה את גבו ויצא החוצה.

אביו ישב מסביב לשולחן במרכז המדשאה הפראית יחד עם טד, רוז, הוגו, וצ'ארלי, ששיחק עם דרקון תינוק אדום קשקשים שישב בחיקו כאילו היה חתול. הם נראו מאושרים וקלי דעת באור השמש האביבית, צוחקים מסביב לחצי תריסר בקבוקי ברצפת ריקים. בן ניגש אליהם בלב הולם.

"הי, ילד," הוגו בירך אותו בעליזות, מרים לכיוונו את המשקה שלו. בן התאמץ לחייך כרגיל.

טד, ששינה את מראה פניו כדי להצחיק את השאר, חזר למראהו המקורי והרים אל בן את מבטו בקלות דעת. "מה קורה?"

בן סרק את היושבים במבטו. פתאום הבין כיצד יגיבו אם יאמר להם שבן דודם הוא פושע דו פרצופי; הם יהיו המומים, מזועזעים, ובוודאי ינסו להבהיר לבן שזו טעות.

"אני יכול לדבר איתך? בפרטיות?" הוא אמר לטד, שהסכים מייד וקם.

אביו של בן הסתכל אחריהם לרגע בעודם מתרחקים, בתערובת של סקרנות ודאגה, אך המבט לא נמשך זמן רב. בן לא עצר לתהות האם היה צריך לפנות אל אבא שלו עם המידע שהיה ברשותו. טד היה איש הסוד של כולם, לא רק שלו. כל מי שרצה עצה פנה אל טד. זה לא היה חריג שבן מבקש לדבר איתו בפרטיות.

"מה העניין?" שאל טד כשהיו בצל עץ הצפצפה שליד הגדר הלבנה המתקלפת שהקיפה את חצר המחילה.

בן התחיל בתזכורת לאירוע שעבר לפני חצי שנה, בלילה בו פגש את אביו לראשונה. טד האזין לו בסבלנות, למרות שהכיר את הסיפור.

"אז האיש שפיקד על ההילאים ההם," סיים בן את ההסבר שלו. "הוא נמצא פה. הוא אח של ויקי."

"לואיס?" התפלא טד בצורה שקצת הרגיזה את בן. נראה שכולם אוהבים את לואיס הזה, ואף אחד אפילו לא חושד איזו עבודה מפוקפקת הוא עושה. "הוא זה שלקח אותך להוגסמיד?"

"חטף אותי," הבהיר בן.

טד הסתכל לכיוון הבית. בזה הרגע ויקי ולואיס יצאו מהדלת האחורית והצטרפו אל המסובים לשולחן. בן הרגיש שלואיס מסתכל עליהם, כאילו הוא יודע שהם מדברים עליו.

"זה לא מתאים ללואיס," אמר טד.

"אני לא משקר."

"אני יודע שלא, בן. תשמע, אני לא יודע במה לואיס עוסק. הסיווג שלו במשרד הקסמים הוא מהסודיים ביותר. אבל אתה יודע שאלבוס היה מבוקש על ידי המשרד, גם אם לא בצדק..."

"אתה מנסה לומר שהוא רק עשה את העבודה שלו?" אמר בן, לא מאמין שטד מוכן למחול בכזו קלות. "למרות שהעבודה שלו כוללת לחטוף שני חפים מפשע באלימות ולהצית בית בכוונת זדון - ?"

"בן, תירגע. אני לא יודע מה קרה שם באותו הלילה," אמר טד בשלווה. שיחתם נקטעה כשהבינו שהם לא לבד; לואיס התקדם לכיוונם בחינניות בעשב הגבוה, שיערו כמעט לבן באור השמש.

"טוב לראותך אותך, לואיס," טד אמר לו בנחמדות.

"גם אותך, טדי," השיב לואיס בידידותיות מדהימה ולחץ את ידו בחום. "אנחנו חייבים להשלים פערים. אבל אכפת לך אם אני אשאיל את בן לכמה דקות קודם?"

טד ובן החליפו מבטים. טד משך בכתפיו. בן הרגיש שידיו מזיעות.

"מעולה." לואיס חייך חיוך כל כך חביב שהוא נראה מרושע. "ראית כבר את האוסף של סבא וויזלי? אני חושב שהוא יעניין אותך." הוא כיוון את בן אל הצריף שמעבר לגדר. בן הציץ מעבר לכתפו בעודו עוקב אחרי לואיס, אל טד, שסימן לו ברוגע שהכל בסדר.

ילדים בני המשפחה שיחקו תופסת באזור הצריף. לואיס ובן פילסו את דרכם בעשב הגבוה אל שביל הגישה הכבוש, בשתיקה. רק כשפתח את דלת הצריף לואיס הסתכל לאחור וחייך אל בן חיוך חתולי. בן אחז בשרביטו בחוזקה בכיסו.

החלל בפנים היה מכוסה שכבה אחידה של אבק, כמו ציפוי סוכר של עוגה. החלונות הצרים והעכורים הטילו זרקורים חיוורים באבק שהתערבל סביב רגליהם של השניים.

הצריף היה מלא ארגזים. אך מלבדם, היו בו מדפים רבים וכמה דלפקים, כולם עמוסים בחפצים שגרתיים לחלוטין; צעצועים, כלי עבודה, חלקי צנרת ורכב, מכשירים חשמליים עתיקים כמו בלנדרים וטוסטרים, כמה זוגות אופניים מחלידים ואפילו מקרר שמן. עבור בן החפצים היו שגרתיים לחלוטין, אבל הוא ידע שבעיני קוסמים הם בוודאי מוזרים ביותר.

"סבא וויזלי היה אובססיבי לחפצי מוגלגים," סיפר לואיס. הוא הפנה אל בן את גבו כשמתח קפיץ בצעצוע מרקד של קוף, להבי כתפיו הצנומות ושיערו הבהיר בולטים מתוך האפלוליות. "חבל שהוא לא הכיר אותך. היית יכול לספר לו דברים מדהימים על המוגלגים."

בן עמד ליד הדלת בשתיקה, מתוח, אוחז בשרביטו. הסיטואציה הזכירה לו את הרגע בו הבין שהוא אסיר אצל אלבוס. לעומת זאת, הוא אמר לעצמו, בניגוד לדודו, האיש הזה הראה כוונה ברורה לפגוע בו בעבר.

"אני מוכרח לומר שהסיפור שלך יוצא דופן," לואיס המשיך, צופה בקוף המרקד על השולחן. "אמא שלך בוודאי מכשפה חכמה מאד, אם היא הצליחה להסתיר את הקיום שלך ממשרד הקסמים, ובו בזמן לשכנע אותך שאתה מוגל מוחלט..."

"למה אנחנו פה?" שאל בן, חותך ישר לעניין שעל הפרק.

לואיס הסתכל בו מעבר לכתפו. "תראה, זה לא צריך להיות ככה," הוא אמר. "אנחנו קרובי משפחה, בסך הכל. אני מצטער שזעזעתי אותך בלילה ההוא, אבל רק עשיתי את העבודה שלי. באותו הזמן לא ידעתי מי אתה, אז פשוט הנחתי שאתה השוליה של אלבוס פוטר, או משהו כזה."

הווידוי הסופי מפיו של לואיס שכבר פגש את בן בעבר, למרות ההתנהגות המנומסת והשגרתית שלו, שחרר את המתח בחזהו של בן, שהתפרץ כמו נחשול.

"למה אתה קורא לו ככה? הוא בן הדוד שלך," הוא אמר בנוקשות. כולם במשפחה קראו לאלבוס אל, מלבד לואיס.

לואיס חייך במרירות. "אני מצטער. לפעמים אני כל כך שקוע בתפקיד שלי שאני מתחיל לראות מסמכים במקום אנשים. כמובן שאל הוא בן הדוד שלי, אבל הוא גם היה פושע נמלט. אותו הדבר לגבי מורגנה ליבריס."

"מורגנה? מה היא עשתה?" בן דרש לדעת. הוא זכר באותו הלילה שלואיס טען שיש לו איזה עניין עם מורגנה, אבל לא הזדמן לו לשאול את מורגנה על כך. בפגישתם המחודשת העניין פרח מזיכרונו.

"מה היא לא עשתה? היא מואשמת פריצה למשרד הקסמים, החדרת חומרים אסורים למשרד הקסמים, חדירה למידע מסווג, התחזות לעובד משרד הקסמים..."

"מורגנה לא תעשה משהו כזה," אמר בן אוטומטית. אך בליבו חלחל ספק. הוא הכיר את מורגנה מספיק כדי לדעת ששום דבר לא יכול לעמוד בינה לבין רצונותיה. אבל מה יש לה לחפש במשרד הקסמים?

לואיס משך בכתפיו. הוא נשען על אחד הדלפקים בנעריות, לא מאבד מחינניותו המסוכנת, ובו בזמן נראה כנוטש איזו דמות אפופת מסתורין שגילם עד עתה.

"טוב, זה לא העניין, נכון? העניין הוא שבעוד אל והעלמה ליבריס זכו ליחס הולם, לך נעשה עוול. לכן אני מתנצל שוב, ומבקש לפצות אותך על העוול – "

"יחס הולם? אתה שרפת את הבית שלו, את כל מה שהיה לו!" בן הרגיש שהוא מתחיל להתרגז, דבר שלא היה אופייני לו. כעת הבין שבעצם עדיין לא פרק את כל הרגשות שסערו בו באותו הלילה. "ואם תגיד לי שרק עשית את העבודה שלך – "

"זו האמת. עשיתי את העבודה שלי," השיב לואיס, לא מתרגש מהאשמותיו של בן. "זה לא מתפקידי לתהות מדוע הבית הזה היה צריך להישרף. תפקידי הוא אך ורק לדאוג לאינטרסים של המעסיקה שלי. אני איש צללים. וכפי שאתה יודע, צל יכול להיות נאמן אך ורק לאדם אחד, באש ובמים. בלי אפשרות בחירה. המעסיקה שלי האמינה שבבית הזה יש משהו שיסכן את המעמד שלה, אז אני נפטרתי ממנו. קלי קלות."

טון דיבורו העליז של לואיס צרם לבן. הוא רק צל, הוא אמר. כיצד מישהו יכול לסבול לבלות את חיו כצל של מישהו אחר?

"מי המעסיקה שלך?" הוא שאל, מחפש אחר פנים עבור האדם המסתורי שבמצוותו בן ומורגנה הובאו לליבה של הפשיטה על הוגסמיד לפני חצי שנה.

"את זה לא אוכל לספר לך. עדיין לא, בכל אופן," השיב לואיס במסתוריות, ואז המשיך בטון נעים, חברי. "תראה, בן, אני עשיתי את הבחירה שלי. אלה החיים שאני מנהל, ואת הנעשה אין להשיב. אתה יכול להמשיך להטיף לי מוסר, אבל זה לא ישנה. אם אתה לא רוצה שום קשר אלי, אני אבין. אבל אני חייב לנסות לפצות אותך על הטעות שלי. לא היית אמור להיות בהוגסמיד באותו הלילה, ואם משהו היה קורה לך שם, אני מבטיח לך שהייתי חש חרטה."

"זה נוגע לליבי," פלט בן במרירות לא אופיינית, למרות שהרגיש שחמתו כבר שוככת.

"אבל זה לא נוגע רק לי. ההצעה הזו מגיעה מהמעסיקה שלי. היא מודעת לטעות שלי, והיא יודעת מי אתה ומי אבא שלך. יש לה כסף והשפעה, והיא יכולה לעזור לך להגיע למקומות –"

"אני לא רוצה כסף."

"אני לא מדבר על כסף. אני מדבר על הכשרה, מקצוע, קריירה בעולם הקוסמים." לואיס הסתכל עליו במבט שהבהיר שאין לבן טעם להעמיד פנים שהאפשרות לא מושכת אותו. "בן, בעורקך זורם דמן של אחת ממשפחות הקוסמים המכובדות והחזקות ביותר בעולם. הכישרון שלך נראה בברור, למרות חוסר ההשכלה שלך. גם אני וגם המעסיקה שלי ראינו אותך בקרב הראווה של יום הניצחון. שנינו מסכימים שזה יהיה בזבוז אם לא תתעל את הכישרון הזה. אני יודע שאתה רוצה בזה."

"איך אתה יודע?" שאל בן, כי זו אכן הייתה האמת. סקרנותו לגבי עולם הקוסמים לא גוועה, גם אחרי חצי שנה של מחיה בעולם הזה. ויותר משרצה לדעת על העולם הזה, הוא רצה להיות חלק ממנו – חלק פעיל ממנו. הילאי, שובר קללות, מורה לדו קרב – תחומי העיסוק של כל הסובבים שלו נראו מפתים מספיק כדי לגרום לו לקנא בהם לפעמים.

בעולם המוגלגים לא הייתה לו שום שאיפה לקריירה, הוא רק רצה לראות את הנפלאות שבעולם. אבל כעת, כשהיה במרכזן של הנפלאות שתמיד חלם לראות, רצה יותר מזה. הוא רצה להיות קוסם לכל דבר.

הוא ידע שלא יוכל לחיות עם אביו לנצח. הוא מאד לא רצה שזה יקרה. אביו אף פעם לא ניסה לדבר איתו על העתיד שלו בעולם הקוסמים, אבל המחשבה העסיקה את בן באופן קבוע.

"זה מתפקידי לדעת," השיב לואיס בחלקלקות מקסימה. "זו העבודה שלי. המשאלה שלך היא המצווה שלי. נותר לך רק לבחור. תוכל לעשות כל מה שתרצה. טוב, אולי לא הכל – יש תפקידים במשרד הקסמים שדורשים הרבה יותר מהכשרה בסיסית, כמו ההילאים והשושואיסטים. אבל אם תרצה, אני בטוח שהנוכלים של הוגו ישמחו לקבל אותך לשורותיהם."

איך הוא יודע שבן רוצה בזה? איך הוא יודע כיצד נתלה בתקווה שיאפשרו לו להיות צייד קוסמים אפלים למרות שלעולם לא יהיה לו סיכוי להתקבל לאקדמיה להילאים?  

"תחשוב על זה," הפציר בו לואיס, מתנתק מהדלפק. "קח את הזמן. אנחנו עוד ניפגש."

ובזאת הוא יצא מהצריף אל השמש האביבית, מותיר את בן לבד בחלל המאובק, מהרהר בשיחה שזה עתה התקיימה. הוא ניגש ובחן דגם מיניאטורי של מכונית אספנות עתיקה.

האם הוא יכול בכלל לשקול לקבל את הצעתו של האיש, אחרי מה שעולל? והאם המעשה באמת היה כה בלתי נסלח? הרי אלבוס באמת היה מבוקש...

הוא חשב על מורגנה. פריצה למשרד הקסמים, התחזות, חדירה למידע מסווג – אלה היו האשמות שלא נגדו את אופייה. אבל מדוע שתעשה משהו כזה? היא הייתה רק בת תשע עשרה, לא היו אמורים להיות לה אויבים רבי השפעה או שאיפות לפגוע בקריירה של משהו במשרד הקסמים.

לא בפעם הראשונה, בן הרגיש צביטה עמוק בבטנו. תחושה שהוא לא מכיר את מורגנה כפי שהיה רוצה להכיר אותה.

אם ירצה, המעסיקה של לואיס תוכל למשוך בחוטים ולהביא אותו לכל מקום שירצה. המחשבה הייתה מפתה מעבר לכל דמיון. אבל הוא לא הצליח להיפתר מהתחושה שאם יסכים, הוא יבצע עסקה מפוקפקת מאד. תחושה שהוא יגיע לאן שיגיע לא ביושר.

הוא יצא מהצריף. בחצר, בני המשפחה התחילו להתכונן לקראת טורניר הקווידיץ'. לואיס עמד ופטפט עם טדי בטבעיות מוחלטת, ואבא של בן דן עם פרד בלהט מעל מטאטא, בעוד אדון וגברת וויזלי צופים בהם מזוג כיסאות נוח על הדשא.

עומד הרחק מן הצד, בן ניסה לדמיין את המפגש הזה בעוד עשר שנים. כל ילדי המשפחה יהיו באמצע שנות העשרים לחייהם, ובני דודיו של אביו יהיו בגמלאות. כולם יתקדמו בחייהם, ישתנו, יתפתחו, אבל בן יישאר בדיוק איפה שהוא עכשיו – הבן הממזר המוגל למחצה של ג'יימס פוטר, חסר ההשכלה והמקצוע. המחשבה מילאה אותו מרירות.

ליליאנה הבחינה בו עומד ליד הצריף. היא נופפה לו להתקרב, עיניה הבורקות נוצצות באור השמש. בן חייך ללא שמחה, תחב את ידיו בכיסיו, ופנה להצטרף אל משפחתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא