The games begin

מצטערת על האיחור המטורף, נתקעתי באמצע הפרק אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים אותו. תודה למייטי על כל התמיכה והעזרה. בזכותה הפרק מוכן היום D:
אז... תגובות? D:

~*~


פרק שלושה עשר




"זה טירוף," מלמלה קייט שוב ושוב בעודנו צועדות במרחב הג'ונגל ומביטות סביב כל הזמן כחיה שיודעת שבכל רגע ציידים יכולים לצוץ בין העצים.  "זה פשוט טירוף."

הסתובבתי אליה, נאנחת. "את מעדיפה שהוא יהרוג אותך? אם נצליח לכרות איתו ברית, אולי נצליח להקל על הסבל שלכם..." לא הצלחתי להבין מדוע היא מתנגדת. זה אחיה, מדוע היא לא רוצה לפעול איתו בשיתוף פעולה? מדוע היא לא רוצה להיות איתו בצוות?

היא נעצרה. "אני לא רוצה להיות בת הברית שלו."

הבטתי בה בהפתעה. "למה? הרי הוא אח שלך –"

"נכון." היא אמרה. עיניה בהקו בניצוץ שהבהיר שהדמעות לא רחוקות לבוא. "לכן אני לא רוצה להיות איתו בברית. את יודעת איך תהיה ההרגשה ללכת לישון לצד אח שלך בלילה ולפחד שהוא יקום ויהרוג אותך בעודך ישנה?  אני לא רוצה להרגיש את זה. אני גם לא רוצה לדעת מה יקרה אם הברית שלנו תישאר קיימת עד סיום המשחקים ואז נצטרך להרוג אחד את השני..."

הבטתי בה בעקשנות. "אז את מעדיפה לדעת שהוא נמצא אי שם ויכול להיות שגם נזקק לעזרתך? שיכול להיות שהוא עומד למות ומקווה שאת תהיי שם, איפשהו, ותשמעי אותו כשיקרא לך?"

היא הביטה בי, רועדת לפתע. "אני לא רוצה לדעת מה עם אח שלי. אני לא רוצה להציל אותו. אני לא רוצה להיות כזו ולמות תוך כדי ניסיון לחפש אותו. אין לנו זמן לזה. אנחנו חייבות לשרוד, היידי – "

"אבל אני לא מוכנה להשאיר אותך  ככה," אמרתי לה, נושכת את שפתיי. לא יכולתי להאמין שהדבר הזה יקרה, אבל נוצר ביני לבין קייט חיבור חזק שלא חשבתי שייווצר. היה בה משהו שהזכיר לי את עצמי – את אותו הניצוץ שהבהיר שהיא תחשוב לפני כל מעשה שתעשה. הרגשתי רצון עד לעזור לה, וכל עוד לא ראיתי בכך סכנה ממשית על חיי החלטתי להסתכן. הרי בכל מקרה אני יכולה למות כאן בכל רגע. "את יודעת שהמצב הזה לא יכול להועיל לנו! אנחנו נפרק את הברית כשמספר המתמודדים יהפוך לשניים עשר. לא תצטרכי לפחד. הוא אחיך. הוא לא יהרוג אותך אלא אם כן יהיה חייב לעשות זאת ולא יהיו אפשרויות אחרות."

"ועכשיו המצב לא נראה כזה?" היא שאלה, דמעות טריות זולגות במורד לחייה, מתערבבות עם העפר שכיסה אותן לגמרי ומנע מהן להיראות נאות כפי שבוודאי היו נראות ביום רגיל. "בכל רגע הוא יכול לצוץ פתאום עם חנית, להביט בי בהפתעה ואז להתעשת ולתקוע בי אותה – "

"הוא לא יעשה את זה." אמרתי לה, מנסה להישמע חזקה. "תסמכי עליי. ואם הוא רק ינסה אני מבטיחה לך שהגורל שלו יהיה אכזר מאין כמותו."

"אני לא רוצה לבקש ממך לפגוע באח שלי," היא פלטה מיד בבהלה.

"לא ביקשת ממני לעשות את זה," אמרתי, מושכת בכתפיי. "אני זו שהבטיחה לך – כאחת שהתחביב שלה מעולם לא היה הרג או פגיעה כלשהי – שאם אח שלך ינסה לפגוע בך בדרך כלשהי אני אדאג שהוא יצטער על זה."

היא הביטה בי לרגע, מופתעת, ואז מלמלה בטון מובס: "אחרייך."

הבטתי סביבי שוב – את כמות הפעמים בהן ביצעתי את הפעולה הזו כבר לא יכולתי לספור – והענקתי לה חיוך מעודד אחרון. עצמתי את עיניי והקשבתי לקולות סביבי. לאחר מכן הצבעתי על כיוון כללי מימיני, עוקבת אחר רחש אקראי ששמעתי מהכיוון הזה. למרות ששתינו ידענו עד כמה סתמי הוא יכול להיות העדפנו לעקוב אחריו. קברניטי המשחק אוהבים את מחוות האיחוד האחים, ידעתי. הם יכוונו אותנו אליו. ידעתי לפי מבטה הנואש של קייט שגם היא מודעת לכך.



אני לא זוכרת כמה זמן הלכנו. הנוף השתנה והפך מג'ונגל פראי בחזרה ליער השקט, שהלך והידלדל לאיטו עד כדי כך שהרגשתי כאילו אנחנו צועדות בין קרחות יער אקראיות. לא ידעתי לאן פנינו מועדות, אבל העדפתי להתקדם מאשר להישאר במקום אחד. הייתה לי הרגשה שהישרדות במערה ההיא פשוט תוביל את קברניטי המשחק להביא אלינו אויבים.

לבסוף העצים נעלמו לגמרי וצעדנו על גבי מרחבים של דשא ירוק. החשיפה שבאזור גרמה לי לתחושת אי נוחות – אני פגיעה מאוד ויכולים להפתיע אותי בקלות. יתרון המחסה נעלם. רצון מידי למצוא מקום להסתתר בו תפס בי, אך הרפתי ממנו לאיטי, ממשיכה להתקדם בהיסוס. קייט המשיכה ללכת מאחוריי. מדי פעם הסתובבתי אליה, בודקת שהיא עדיין שם. המשחקים הפכו אותי לפרנואידית הרבה יותר קשה משהייתי לפניהם.

עדיין לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה עם העובדה שאני אמורה להילחם למוות בזירה בעוד אנשים בני גילי מחפשים אותי על מנת לרצוח. זה היה דומה לסיוט; אני נעה בתוך מרחב צמיגי ופונה לכל עבר בפחד, לא מוצאת דבר מה מוחשי שיצדיק את הפחד שממלא אותי. המצב גרם לי להרגיש חשופה כל כך; במיוחד כשנעלם כל מסתור אפשרי באזור. יכולתי רק לקוות בטוב בעודי מחזיקה בסכין שלי בפחד ואף על פי שגינאתי אותה לא יכולתי לשחררה מאחיזתי.

לבסוף היער החל שוב, והבנו שאנחנו נעות במסלול מעגלי. הבטתי בקייט והבנתי מיד לאיזה כיוון אנחנו מתקדמות: קרן השפע אמורה להופיע בקרוב. שמחתי שהעצים יהיו שם כדי להסתיר אותי מאלה שיכולים להתמקם שם.

קייט אחזה בידי והרגשתי שוב את החושה המוזרה הזו; כאילו היא האדם הקרוב ביותר אליי בעולם הזה. התחושה הזו הייתה זרה לי; מעולם לא סמכתי על אנשים בכזאת קלות. אבל נראה שבמשחקים הללו הכל אפשרי; כל דבר הופך לאחר וכל רגש הופך לקיצוני.

לבסוף הבחנתי בניצוץ הזהוב המוכר בהמשך הדרך. בשקט סימנתי לקייט וטיפסנו אל צמרת עץ קרוב, משקיפות אל קרן השפע. לאיטם פיותינו נפערו.

הם היו רבים – ספרתי עשרה נערים שהתרכזו סביב קרן השפע. רוב תכולתה עוד הייתה שם. במרכז אחד המתמודדים היה מוכר לי עד כדי ייאוש – טד חייך ופטפט עם נערה כהת שיער. מבט חטוף בקייט הבהיר לי שגם אחיה נמצא שם, וכשהצביעה זיהיתי אותו. הוא היה דומה מאוד לקייט וחייך במתיחות בעודו שומר מרחק מרוב הנערים. אך בכל זאת, הוא היה חלק מהם.

עשרה נערים. לפי מספר היריות אתמול בערב שבעה נהרגו בקרב בקרן השפע. ידעתי מה אני אמורה לעשות בשלב הזה. מה אני צריכה לעשות בשלב הזה. הדבר הזה יכול להוביל לניצחון שלי, להגדלת הסיכויים שלא אמות...

הבטתי בקייט. "את מוכנה לקחת את הסיכון?"

"אני לא אמשיך בלעדיו." היא נשכה את שפתיה. "ועכשיו, עד שהגענו כל כך רחוק..."

הנהנתי. "יש לי תוכנית. אם תחלצי את אחיך ייוותרו חמישה מתמודדים במשחק."

היא הביטה בי בבלבול. "איך ייוותרו חמישה...?"

"תבטחי בי." אמרתי חלושות, אך סירבתי להניח לעצמי להביט לכיוונו של טדי בעודי מסבירה לקייט מה אנחנו עומדות לעשות. עיניה נפערו לאיטן בעודה מהנהנת בחוסר ביטחון. כשסיימתי להסביר היא שלחה אל אחיה מבט נוסף כמבקשת עזרה ואמרה בשקט: "נעשה את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא