מהלומות הגורל

"אז,-" אמרה הנערה "מה אתם עושים פה?"

"אנחנו הגענו לכאן כי אנחנו צריכים עזרה?" ענה מייק שלא הבין מה היא רוצה ממנו.

"אבל אין לכם הילה של חרטומים, אז אתה מוכן להסביר למה הגעתם לפה?" היא ענתה.

"תקשיבי, רייצ'ל אמרה לנו להגיע לפה, ואני חושב שלא תרצי להסתבך עם האורקאל." ענה בחזרה מייק.

"חכה שנייה" היא אמרה לפתע כאילו השמות רייצ'ל והאורקאל נשמעים לה מוכרים, "אמרת לפני רגע אורקאל, אתה מתכוון לרייצ'ל אליזבת דר?" מייק הנהן כתשובה, אבל היא נשמעה כאילו היא קצת לחוצה. "חכו רק שנייה. "היא אמרה וסגרה את הדלת, נשמע כאילו היא צועקת משהו, ולאחר מכן פתחה שוב את הדלת. "כנסו בבקשה."

החמישה נכנסו פנימה, והאחוזה הענקית הזאת נראתה אפילו יותר גדולה מבפנים. היה שם אח גדול, שמסביבו היו כמה כורסאות וספות, בצד השני הייתה מרפסת עם בריכה ושולחן גדול. הבית עצמו היה מקושט בנברשות תקרה אבל גם במין מקלות בומרנג מעוקלים משנהב שהיו מקושטים בכל מיני ציורים, ובמטות ארוכים וגם בכמה חרמשים, אבל קצת קטנים יותר ובצורה שונה. מלפנים נראו גרמי מדרגות רבים שכנראה הובילו לחדרים ולעוד מקומות. אבל הדבר הכי מפתיע, היה עשרות הילדים והנערים שהסתובבו ברחבי הבית.

"סיידי קיין" אמרה הנערה, והושיטה להם יד.

"סיידי קיין גם לך" ענה מייק.

"לא," היא אמרה וצחקקה," אני סיידי קיין, השנייה".

"מה קרה לראשונה?" שאל מייק.

"היא במצרים, סיפור ארוך" ענתה סיידי," כבר מאוחר, לכו לישון עכשיו, ומחר נעשה לכם סיור כאן בבית".

"אבל איך נדע מהם החדרים שלנו?" שאלה קריסטל

"אתם תדעו, זה כישוף שהספרנית שלנו המציאה, היא החרטומית המוכשרת ביותר מאז איסקנדר, רק חבל שהיא לא הסכימה להיות הלקטור הראשית, היא הייתה יכולה להצליח כל כך בזה."

ובאמת שסיידי צדקה, מייק הרגיש כאילו הוא נמשך אל הדלת, הוא פשוט הרגיש כאילו הגוף שלו יודע לאן ללכת. בסופו של דבר, הוא נעצר ונעמד מול דלת שמשום מה היה רשום עליה את השם שלו.

                             מייק ליסר

אך מתחת לשם של מייק היה רשום שם נוסף,

                            ריק אנדרוס דר

שם שמייק לא ראה אף פעם, אך בכל זאת זיכרון ישן הגיע אליו ונתן לו תחושה חמימה. הוא מצא בפעם הראשונה, קשר כלשהו אל אימו האמתית. מייק הרי היה מאומץ. אימה של קריסטל מצאה אותו פעם בפתח הבית, כאשר מייק היה תינוק. יכול להיות שזה השם שאימו האמתית נתנה לו? מייק רצה להאמין שכן. אבל זה עדיין לא אומר משהו על אימו. לפתע עלו במוחו של מייק שאלות רבות.

'האם היא ידעה על כך שאבי הוא האדס? האם היא רצתה בכלל שאוולד? האם היו לי גם אחים ואחיות? למה היא לא גידלה אותי?........'

מייק פתח את הדלת ונכנס לתוכה.

הוא ראה את חדרו. נראה שהחדר היה קסום, כי הכל היה מותאם בדיוק בשבילו. החדר נראה בדיוק כמו הבית הישן שלו, לפני שקריסטל ומייק גילו שהם חצויים, לפני שהם עברו לפנימייה. החדר נראה בדיוק כמו הבית שהוא התגורר בו עם קריסטל ואימה, עוד לפני השרפה. השרפה שהרסה את ביתו כשהיה רק בן 4. ברגע שהוא נזכר, מייק הרגיש כאב עז במותנו, החותם שהשרפה השאירה עליו, הכוויה הנוראית הזאת. השרפה אומנם פגעה בו פיזית, אבל הפגיעה הנפשית הייתה נוראית ביותר. המזכרת היחידה שהייתה למייק מאימו. תמונה של שניהם יחד, היא מחזיקה אותו כתינוק. השרפה לקחה את הזיכרון האחרון שלו מאימו האמיתית של מייק. הוא כבר לא זכר את פרצופה או איך היא נראתה, או משהו עליה. אך לפתע, מייק ראה משהו טיפה שונה, הוא התקרב אל הקיר וראה תמונה ממוסגרת תלויה שם. התמונה הייתה די חרוכה, הופיעו בה אישה אחת ותינוק, אך החלק בו מופיעה אותה אישה היה חרוך ושרוף, רק כמה שאריות של אפר. הדבר היחיד שהיה אפשר לראות ממנה היה את שערה הג'ינג'י והמתולתל. מייק ישר זיהה את התמונה, זהו הצילום שלו ושל אימו. צער ועצב גאו בתוך רגשותיו של מייק.

"מספיק" אמר מייק לעצמו, "אני עוד אמצא אותה. אני נשבע בנהר סטיקס." לפתע רעם רעם בחוץ, אך זה לא הזיז למייק, הוא הוריד את התמונה, הוציא אותה מהמסגרת, קיפל ושם אותה בכיסו.

מייק לא שם לב עד כמה הוא היה עייף עד שהוא התרסק על מיטתו, ונרדם מיד.

לפעמים יש את הרגעים המרגשים האלה כשאתה חצוי, כאשר אתה וחבריך מצליחים לנצח במשחק תפוס את הדגל, כאשר אתה נלחם בחרב כדי להתאמן, וכאשר אתה יוצא ליער לצוד איזו מפלצת ומצליח לתפוס אותה בקלות. 'אך אין דבר כזה מתנות בחינם', ככה תמיד היה אומר כירון, 'לכל דבר יש מחיר'. ואין דבר גרוע יותר מחלומות של חצוי. וברגע שמייק נרדם הוא גם התחיל לחלום.

הוא היה באזור שחור משחור. צרחות וזעקות נשמעו ברקע, האזור כולו הרגיש עתיק, קדום ומסוכן. אך מייק לא ראה דבר. לפתע צל אחד זע בחשכה. דמותו הייתה דומה לאדם, אפילו לענק. פתאום נפתחו עיניו. עיניו היו אור אדום ורשע, בוהקות לחלוטין בכוח ועוצמה טהורים. מייק ראה בהם סבל והרס, הוא הרגיש פחד ומחשבות כאוטיות עלו לו לראש. הצל הביט בעיניו של מייק, ומייק רצה לצרוח מכאב. אך קולו לא נשמע, הוא לא היה יכול לעצום את עיניו או להחזיק את ראשו.

ואז הצל פתח את פיו ואמר בקול אשר הדהד בראשו של מייק, "יש לך משהו שלי".

לפתע, מייק מצא את עצמו במקום שונה, הוא ראה את עצמו בטירה השחורה והמוזרה הזאת שהוא היה בה יחד עם לילי בחלום פעם. רק הפעם, על הכס ישב מישהו, או יותר נכון משהו. הוא ראה איזו דמות עטופת צללים יושבת לרווחה על הכס. מולו כרעה ברך דמות אחרת, אך הדמות הזאת נראתה יותר ברורה, הרבה יותר ברורה. לדמות הזאת היה שריון זהוב ובוהק. לשניהם הייתה צורה של בן אדם, גבר גדול מימדים כל אחד מהם, אך בכל זאת, הם הקרינו כוח על טבעי, כוח חזק במיוחד. מייק תחילה לא זיהה אותם, אך לאחר מכן הבין מי הם, או ליתר דיוק, מה הם. הם טיטאנים.

" אדוני" אמר הטיטאן בשריון הזהב "כולם הוצבו בדרך, הם ימנעו מהם להתקדם, הם לעולם לא יצליחו להגיע אליו" קולו היה נמוך ונימת דיבורו הייתה שחצנית.

"מצוין, עכשיו רק אצטרך את הלחש שגופי החדש מנסה להשיג" אמר הטיטאן שבצללים. קולו היה חד ומכאיב, כמו סכין ששורטת בסלע.

"אך יש לי שאלה אליך, איך הצלחת לשכנע אותו לשחרר אותנו?" שאל הטיטאן הזהוב.

"זה פשוט, אפשר להתמקח אפילו איתו, כל שהייתי צריך זה רק שתודעתי תעבור במחשבותיו, ואז שיחה אחת קטנה שלו עם פרומתיאוס, והוא הסכים לדרישותי בתנאי אחד פשוט. אני הייתי צריך להחזיר אותו חזרה לכוחו, ולהיפטר משני חצויים. החצויים היחידים שהצליחו לשרוד בטרטרוס ולברוח משם." נראה שהטיטאן שבצל התחיל לגחך מעט מתוכניתו הגאונית, אך הכל התחיל להשחיר לאט לאט, הקול נהפך לרועם יותר ויותר, הרצפה החלה להיעלם ומייק נפל לתוך תהום חשוכה.

מייק התעורר במהרה וקם ממיטתו. ליבו פעם במהירות וגופו היה שטוף זיעה קרה. הוא לא ידע מה קרה בדיוק, אבל דבר אחד היה בטוח, הסיוטים הללו היו הרבה יותר מדי ללילה אחד.

"תתעוררו!" צעק מישהו בצידה השני של הדלת. אבל זה גם ככה לא שינה כלום, כי מייק היה ער כבר לפני כן. לאחר אותם הסיוטים בלילה, מייק לא היה מסוגל שוב להירדם. הוא בסופו של דבר החליט לקום מהמיטה. הוא התקרב אל הארון בחדר, סתם מתוך הרגל, אבל הופתע לגלות שכאשר פתח את הארון, הוא היה מלא בבגדי פשתן מוזרים ולבנים שכאלה, וכולם היו במידה שלו בדיוק, אבל מייק החליט לא ללבוש אותם, גם לו יש גבולות. מחוץ לחדר חיכו לו חבריו ביחד עם נער אחד בן13 בערך. הוא היה קצת יותר גבוה ממייק, אבל גם צנום ורזה. עורו היה בצבע ברונזה כהה, שערו היה שחור לגמרי מסופר קצוץ ולעיניים שלו היה מן צבע ענברי משונה. הוא היה לבוש באותם בגדי פשתן מוזרים שמייק ראה בארון שלו, והחזיק בידו מטה וסוג של בומרנג משנהב עם הירוגליפים עליו.

"נו? אתם מוכנים לסיור שלכם?" הוא אמר במבטא ערבי שכזה והמשיך "שלום לכם, אני עומאר קיין, אני המדריך שלכם וכולה וכולה...  . אז יאללה, בואו נזוז" והוא התחיל ללכת, וכולם עכבו אחריו.

 הם הסתובבו קצת בבית, אבל הוא עדיין לא הראה להם איזה משהו מיוחד. נראה שהוא רוצה להגיע לנקודה מסוימת, אבל הוא התקדם במהירות עד שלפתע נעצר בראש גרם מדרגות גדול שהוביל לסלון העצום של הבית. "קודם כל, נתחיל בארוחת הבוקר" הוא אמר והתחיל לרדת במדרגות, כולם ירדו אחריו חוץ מג'ייק שקשר שרוכים. כאשר מייק הגיע למטה, הוא ראה דבר מפתיע. סיידי, הנערה ההיא מאתמול, עומדת בראש גרם המדרגות כאשר ג'ייק נופל משם, אבל מה שהיה מוזר הוא שנראה שהאדמה זזה וכנראה הפילה את ג'ייק במדרגות. כשג'ייק הגיע למטה, הוא היה מעולף, אבל לפחות לא מת.

"זה מה שקורה לבוגדים" אמרה סיידי מלמעלה, ואז היא החלה לשקוע באדמה ומיד כשהיא נעלמה, היא צצה מאחורי מייק. "עכשיו, אני אראה לכם את המקום הבא שתהיו, וזה לא יהיה ארוחת הבוקר."

היא החלה ללכת, ולפתע גם האדמה החלה להתקדם איתה ככה שכולם זזו אחרי סיידי ללא רצונם או יכולת לשלוט בכך. היא לקחה אותם לתוך אולם גדול עם שני פסלים מוזרים, אחד בכל צד של החדר. לאחר שנכנסו, הדלת נסגרה בטריקה רמה וגוש סלע יצא מהאדמה וחסם גם הוא את הפתח.

"אז תגידו לי, למה ניסתם לפרוץ לסיפרייה?" שאלה סיידי בזעם

"על איזו ספרייה את מדברת?" שאלה קריסטל

"מתחכמת, אה? אז למה שלא תשאלי את החבר שלך פה" ענתה סיידי ברוגז והצביעה על ג'ייק, שעדיין נשאר לו מעולף. היא הסתובבה והסלע והדלת נפתחו בעצמם ולאחר שיצאה הם שוב ננעלו, כאילו זה היה קסם.

לפתע ג'ייק החל לנוע ולזוז כאילו ההכרה חוזרת עליו, הוא מתרומם משכיבה לישיבה, מביט בכולם, בחדר מסביב ובפתח החסום, ואז הוא פותח את פיו ואומר "נו באמת, מה עשיתם עכשיו לעזאזל?"

כבר שעות עברו, מייק הניח שעוד קצת זמן והערב כבר ירד. הם התחילו להתייאש מלנסות לברוח. תחילה הם ניסו לשבור את הסלע עם החרבות, ואז מייק חשב שיוכל לברוח דרך מסע צללים אבל החדר כנראה היה מוגן בדרך קסם. אחר כך גם הייזל ירתה ברק בסלע, קריסטל הקפיאה אותו וניסתה לשבור, ג'ייק ניסה להשתמש במים כדי להזיז את הסלע. אבל כלום לא עוזר. בסופו של דבר חשבנו שמתישהו יבואו לתת לנו אוכל כדי שלא נגווע ברעב אז בריק העלה רעיון שכולנו נתכונן ונחכה שהם יפתחו את הדלת ואז כולנו נקפוץ עליהם ונברח החוצה. אבל כבר שעות שהתכוננו לכך ולא קורה כלום. אבל לפתע פתאום התיק של בריק החל לנוע. בהתחלה זה נראה כמו כלום, אבל אז שמנו לב שזה יותר מכך, התקרבנו כולנו אל התיק ולאט לאט פתחנו אותו, תחילה לא קלטנו מה יש בפנים, אבל אז הבנו כאשר בריק אמר "מה לכל האלים אתה עושה כאן דין?"

"תבינו, זה פשוט שרציתי להיות מחוץ למחנה, לראות את העולם, זאת הסיבה למה באתי לכאן" הסביר דין לאחר כל הצרחות של בריק עליו בזמן שהוא יצא מהתיק.

"אבל העולם הוא מקום מסוכן מלא במפלצות, תחזור מיד למחנה לפני שתפגע" עונה בריק לאחר שהפסיק לצעוק את נשמתו. אבל למרות כל הטיעונים של בריק, דין לא משתכנע ונשאר, עם או בלי רצונו של בריק.

הזמן עובר ועובר ובסופו של דבר החליטו כולם ללכת לישון. אך לאחר שקמו, הפתעה חיכתה להם. עומאר היה בתוך החדר, משום מה הוא נראה די מופתע והוא החל למלמל לעצמו כמה דברים בערבית. אך בסופו של דבר הוא החליט להתקרב אלינו, התיישב והחל לדבר.

"אז כאן היא החליטה לשים אתכם, מה? טוב, באמת קשה לברוח מכאן, אז כנראה שגם אני אצטרך לחכות לעזרה" הוא אומר, וכמה רגעים אחר כך הדלת נפתחת וסיידי ועוד מישהי די מבוגרת נכנסות. עומאר קם, נפרד מאיתנו ויוצא מהחדר.

"הי" אומרת האישה המבוגרת "אני קליאו, אני הספרנית. אני מבינה שנכלאתם כאן בגלל ניסיון פריצה לספריה שלי, אבל בסופו של דבר חלה כאן טעות ואתם רשאים לעזוב".

נראה שהדברים של קליאו לא שימחו את סיידי במיוחד, אבל כנראה שהיא לא יכלה להתנגד לכך. קליאו יצאה גם היא מהחדר, אך סיידי נשארה בכל זאת.

"אני יודעת שניסתם לפרוץ לסיפריה, ואני מקווה שלא תחזרו לכאן עוד לעולם, ואם כן, אני אפוצץ אתכם לחתיכות עוד לפני שתספיקו לדפוק בדלת." סיידי אמרה לנו בקול זועם ובאיום. אך לפתע, הדלת נסגרה שוב. סיידי הסתובבה וניסתה לפתוח אותה, אך הפעם היא לא הצליחה. היא החלה לצעוק כמה פעמים ולחבוט בדלת אבל כלום לא עזר.

'עוד פעם הם ננעלו, רק הפעם עם פסיכית שרוצה להשמיד אותם, איך יכול להיות גרוע יותר?' חשב מייק, רק נראה שהוא טעה, כי באותו הרגע הופיע משום מקום אדם מוזר עם שני ראשים.

הפרק הקודם