איך הכל התחיל?

הרמיוני הלכה ברציף במהירות רבה, מסיעה את עגלתה בחריקה.

היא לבד, מהלכת ומחפשת את רציף תשע ושלושה רבעים, ראשה מסתובב מצד לצד.

היא הלכה הלוך ושוב בין רציף תשע לרציף עשר, מחפשת מעבר נסתר או משהו כזה.

לפתע, היא ראתה ילד שמנמן מהלך עם עגלה כמו שלה, מדבר עם סבתו.

היא הצליחה לקלוט רק " רציף תשע ושלושה רבעים" משיחתם, והחלה ללכת לעברם.

" הוי, נוויל, שכחת את טרבור במכונית! אלך להביא אותו. ואתה תישאר כאן ואל תזוז" אמרה הסבתא בתקיפות לילד ששמו נוויל, והלכה.

" אממ... סליחה", ניגשה הרמיוני בחשש אל הילד. " אתה גם נוסע ברציף תשע ושלושה רבעים?".

" כן " אמר הילד בחביבות. " את מכשפה?" שאל.

" כן" ענתה הרמיוני. " ואתה, קוסם?".

" כן", ענה ולא הוסיף.

" תוכל להגיד לי בבקשה איך מגיעים לרציף?" שאלה רמיוני, מפרה את השתיקה.

" כן", אמר הילד נוויל. " לפי מה שסבתא אמרה לי את צריכה פשוט ללכת אל תוך המחסום".

" אל תוך המחסום?" שאלה הרמיוני המבולבלת. " אבל הוא נראה מוצק!" היא קצת פחדה.

" אם זאת פעם ראשונה" הסתכל עליה נוויל, " ונראה לי שזאת פעם ראשונה, כדאי לך לרוץ ולא להביט לצדדים".

" לרוץ?" היא כבר ממש פחדה.

" כן, לרוץ" הנהן נוויל. " לכי עכשיו".

" טוב" גימגמה הרמיוני. " אני הולכת".

" דרך אגב, אני נוויל לונגבוטום" אמר נוויל והגיש לה את ידו.

היא לחצה אותה בחום. " ואני הרמיוני גריינג'ר" היא חייכה.

" טוב, נעים מאד להכיר".

הרמיוני הסתובבה, נשמה עמוק והתכוונה להתחיל לרוץ לעבר המחסום, אך יד אחזה בה.

 היא הסתובבה, וראתה שנוויל הוא זה ששלח את היד.

" תגידי, את רוצה לשבת איתי בתא?" הוא שאל במבוכה ומיד הסמיק.

" כן, אני אשמח!" אמרה הרמיוני בהתלהבות מרובה, והנהנה במרץ.

" טוב" הוא חייך. " אז תתפסי לנו תא בסדר?" הוא שאל. " אני פשוט צריך לחכות לסבתא".

" בטח" היא חייכה.

היא הסתובבה והחלה לרוץ באומץ, כשחיוך על פניה. היא רכשה ידיד חדש. ומהר.

היא הרגישה שהיא עוברת את המחסום, ונעצרה.

השמש סינוורה אותה, והיא פקחה את עיניה.

רכבת גדולה ומרהיבה עמדה שם, מסביבה ילדים רבים, נפרדים לשלום מהורייהם, ומתחבקים.

" רציף תשע ושלושה רבעים, הוגוורטס אקספרס" היא קראה בשלט שהיה תלוי מעל הרכבת.

" ייש!" היא חשבה בגאווה, " עשיתי את זה!".

היא מיהרה לעלות על הרכבת, גוררת אחריה את מזוודתה הכבדה ומחפשת תא לשבת בו.

לבסוף מצאה תא ריק, התיישבה בו וחיכתה.

לאחר כרבע שעה, נכנס נוויל לתא, בידו קרפד קטן והוא סמוק מבושה.

" אז זה טרבור" אמרה הרמיוני בחיוך. " באמת תהיתי. מה קרה?" שאלה כשהבחינה בלחיו הסמוקות.

" בתחנה" הוא לחש." את יודעת, צפוף. אז טרבור קפץ לי מהיד ונכנס לתחתוניה של אישה אחת. היא צרחה וצווחה ואמרה שאסור לתת לילדים להחזיק קרפדות,

אז התנצלתי וסבתי צחקה בסתר אחר כך".

הרמיוני פצחה בצווחת צחוק, ועד מהרה נוויל הצטרף אליה.

כעבור חמש דקות נשמע טירטור המנוע, והרכבת החלה לנסוע.

הרמיוני הביטה מעבר לחלון, מצפה להרפתקה גדולה וחדשה.

חיים חדשים.

פרק ארוך ומכובד בהחלט.

מקווה שאהבתם, זה פרק אחרון!

כל השאר כתוב בספרים.

תגובות!

הפרק הקודם