בתו של וולדמורט

מה זה?? פרק חדש?? מה קרה??

אמ.. אז כן. סורי על זה שלא היה פרק כבר כמה חודשים, אבל כיתה יא זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים! חשבתי שבפסח יהיה לי חופש, אבל ליקום היו תוכניות אחרות- במהלך החופש (!!) היו לי 3 (!!) מבחנים במתמטיקה (5 יחידות זה כל כך נורא. כל כך נורא!!), שלא לדבר על כל העבודות שהמורים הנחיתו עלינו. זה כאילו שהם לא רוצים שיהיו לנו חיים.
אז אני אנסה לעדכן עוד כמה פעמים במהלך החופש, אבל אני לא יכולה להבטיח כלום. בתקווה הרצון שלי יתממש!

יש מישהי ספציפית שאני ממש רוצה להודות לה- Winter Daughter, על התגובה הבונה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי! אני כמעט בטוחה שכבר בפרק הזה אתם תראו את השוני בצורת הכתיבה (מקווה מאוד) ותחשיבו אותו למשהו טוב. אני מנסה להשתפר כל הזמן, ואתם, קוראים יקרים שלי, הם אלה שעוזרים לי בזה. עוד אין לי בטא, אבל אני בחיפושים, ובתקווה עד הפרק הבא כבר יהיה מישהו שיבטא את הפרקים.

ממש ממש תודה לכל מי שהגיב (YOU ARE THE BEST!!)- פוטר לילי, ליאלוש, עורבני חקיין, האריפוטר12345, Winter Daughter, lilipoter531, קורה111, CandySweet, ביברית  ו- Shes A Rebel. אתם אלה שגורמים לי לרצות להמשיך בתקופה הלחוצה הזאת :)

תהנו מהפרק!

-

צינה באוויר

"If you feel a chill in the air, it's my spirit hanging somewhere"

דראקו מאלפוי כעס.

לא. דראקו מאלפוי רתח מזעם.

הוא לא יכל להאמין שהוא היה תקוע באיזה ארון באמצע הלילה, ועוד גרוע מכך- איתה. עם המוגלגית המטורפת הזאת.

"הו כן, תתנפל על הדלת עם מסת השרירים המרשימה שלך," קולה הסרקסטי נשמע מאחוריו כשהוא דחף את הדלת פעם נוספת עם כתפו השמאלית, שעדיין כאבה מהפעמים הקודמות בהן הוא עשה זאת. שום לחש פותח שהוא הכיר לא עבד, "עוד כמה פעמים ואולי היא תיסדק."

דראקו הסתובב והביט בה.
סמית' ישבה על הרצפה, גבה מושען על אחד מבין אינספור המדפים של הארון, רגלה האחת מכופפת והשנייה פרוסה לכל אורכה, כף רגלה סנטימטרים ספורים מנעליו. האור העמום שנפלט משרביטו האיר את דמותה באור חלש. עיניה בצבע מעמקי הים בחנו את ציפורניה והבעת פניה הייתה משועממת. כל חלקיק ממנה גרם לו לרצות לרטון בכעס.

"לפחות אני עושה משהו בשביל לצאת מהחור הזה." דראקו שילב את ידיו על חזו, נועץ מבט חד בנערה.

סמית' לא הסיטה את מבטה מציפורניה. "אתה לא יכול להפוך את השרביט שלך לגרזן או משהו כזה? היה יכול להיות יותר שימושי..."

"כמובן שאת תחשבי שככה קסם עובד." דראקו השיב בטון מקניט, מניד את ראשו לשלילה. הוא נאנח והתיישב על רצפת החדר בתנוחה הדומה לשל סמית', גבו נשען על דלת החדר הצפוף. רגליהם כמעט ונגעו אחת בשניה.

הוא היה רגיל ללהיות בחדר קטן עם בחורה, אמנם הפעמים הקודמות היו נעימות ומהנות הרבה יותר. הן היו עם בנות שהוא רצה להיות איתן בחדר חשוך (והן, ללא כל ספק, רצו להיות איתו בחדר חשוך גם כן). המצב פה לא היה יכול להיות שונה יותר. הבחורות ההן העריצו אותו והוקירו על כל שנייה שהן בילו בחברתו של דראקו, בעוד שסמית' הייתה... סמית'.

בוצדמית, בורה, פרוצה-

"אז מה? פשוט נשב פה ונחכה לסנייפ?"

דראקו הרים את עיניו, פוגש את מבטה השואל של הנערה. עיניה הכחולות נצצו בעור העמום של שרביטו. "סנייפ?"

"כן, סנייפ." סמית' גלגלה את עיניה. היא החוותה לעבר המדפים מעליה, "אם לא שמת לב, כל המקום מלא בשיקויים. זה בטח המחסן הפרטי שלו או משהו כזה."

כמובן שהיא שמה לב לזה. היה לה את כל הזמן בו הוא ניסה לפרוץ את הדלת לבחון את המקום. עכשיו, כשסמית' ציינה זאת, דראקו הרים את שרביטו כלפי מעלה. על המדפים, שורות שורות, ניצבו בקבוקונים במגוון הצורות והצבעים. האפשרות ההגיונית ביותר בהחלט הייתה שזה היה המחסן של המורה לשיקויים. שנייה נוספת עברה לפני שדראקו סוף-סוף הבין.

הוא גנח בייאוש. "כן, זה סנייפ. אחרי מה שקרה שנה שעברה בטורניר הקוסמים המשולש הוא בטח כישף את המחסן שלו בשביל שכל מי שהוא לא הוא לא יוכל לצאת. אין לנו סיכוי לצאת מפה עד שסנייפ לא יבוא, וזה כנראה יקרה רק בבוקר."

"הוא באמת יכול לעשות את זה? לנעול תלמידים בארון צפוף?" סמית' הנידה את ראשה, אפילו לא מודעת לתנועת ראשה. לפתע פניה הוארו בסקרנות. "מה קרה בטורניר הקוסמים המשולש?"

"החבר היקר שלך, פוטר," דראקו ירק את השם בגועל, "גנב משהו מפרופסור סנייפ במהלך הטורניר בשביל אחת מהמשימות שלו. הוא הופיע למשימה עם אצות זימיזים ביד, ובשיעור שיקויים אחרי זה סנייפ כמעט ורצח אותו. לא היה קשה לקלוט מה קרה. אז כן, לסנייפ יש את כל הזכות לכשף את המחסן." למראה מבטה המוטרד של הנערה הוא צבט את גשר אפו עם אצבעותיו. "אל תגידי לי שאת לא יודעת מה זה אצות זימיזים. ברצינות, איך את מצליחה להיות כל-כך טובה בשיקויים אם את כזאת בורה? שכבת עם סנייפ במקרה?" חיוך מעושה התפשט על פניו, בעוד הוא שילב את ידיו על חזו בזחיחות.

סמית' נעצה בו מבט. הבוצדמית הזו התרגזה כל-כך מהר, שזה כמעט היה יותר מדיי קל.

"סתום את הפה, מאלפוי. אין לי מושג איך אני מצליחה בשיקויים,אוקי?" היא העבירה יד בשיערה, "זה לא כזה קשה, פשוט צריך לעקוב אחרי ההוראות. אני לא מבינה למה כולם עושים עניין מזה- לחשים ושינוי צורה הרבה יותר קשים משיקויים."

"תאמיני או לא, סמית', אבל שיקויים נחשב לאחד המקצועים הקשים יותר שניתן ללמוד. בשביל להצליח נדרש ריכוז ותיעול אנרגיית קסם ספציפית מהשרביט לשיקוי עצמו. דרושה כמות אנרגיה מדויקת, לא רבה מדיי ולא מעטה מדיי. ואת אפילו לא יודעת את זה."

"תקרא לזה כשרון טבעי."

באותו הרגע דראקו האמין כי הוא סוף-סוף מצא מישהו יותר מתנשא מפוטר.

"הכל פה כל-כך שונה ממה שאני רגילה אליו, אתה יודע?" קולה של סמית' תפס גוון עדין וחלש. דראקו צמצם את עיניו ובחן אותה. הנערה בהתה בעור המגפיים שלה, מבטה מפוזר. זה היה רגע של כנות, דראקו הבין. "בבית-הספר הקודם שלי הייתי סתם שוברת השורות שהכל בא לה בקלות. שם היו אנשים רגילים, מורים רגילים, בית-ספר רגיל... ופה... פה יש לחשים, וסוגי דמים, ומורים שנועלים אותך בארונות וחותכים לך את היד," משום מה רעד בלתי רצוני עבר בגופו של דראקו למשמע זאת. במוחו עלתה התמונה של היד המדממת של הנערה, מילים חרוטות בכתב מעט מסורבל. "ו...ו..." עיניה של סמית' נפערו מעט וקצות פיה נדדו מטה. היא החלה לרעוד.

הו לא. לא המבט.
דראקו שנא את המבט הזה. המבט הזה שגרם לו לרצות לעזור לה. המבט שבגללו הוא עזר לה ביום ההוא, כשהוא מצא אותה בוכה בגלל אמברידג'. זה היה מפחיד, איך מבט אחד שינה את הפנים של סמית' בצורה דרסטית. בדרך-כלל סמית' הייתה ישירה, עם יתר בטחון עצמי וחמימות מח. אבל במקרים כאלה, כשהיא נראתה כמו כלבלב אבוד, דחף לא רציונלי לנחם אותה בער בו (והוא הבין זאת אחרי שנתקל במבט הזה פעמיים בלבד). הוא לא אהב את התחושה הזאת. הם לא בדיוק חיבבו אחד את השנייה. הוא לא היה אמור להרגיש חמלה כלפיה, שלא לדבר על לעזור לה או לומר לה שהכל יהיה בסדר.

"אמ... סמית'..." דראקו לא ידע מה לומר. הוא העביר יד בשיערו ונאנח. ואז עיניו התרחבו.

הבל פיו היה לבן, מתפשט כענן קטן לפניי שנעלם בחדר. "מה לעזאזל?!" הוא פלט, גורם לעוד ענן לבן לצאת מפיו. סמית' הסיטה את ראשה לכיוונו ופלטה אנחת הפתעה. הבל פיה היה לבן בדיוק כמו של דראקו. היא המשיכה לרעוד, מבטה מחשב ומנסה להבין מה קורה. דראקו הרגיש כיצד הקור מפתשט על עורו, מנסה לחדור על עמקי גופו. הסיבה לצמרמורת שלו כעת הייתה ברורה- הטמפרטורה של החדר ירדה במהירות עצומה.

"ז-זה סנייפ. הלחש הנועל הוא לא ה-היחיד שהוא הטיל על המחסן כ-כנראה." דראקו אחז בשולי מעילו והצמיד אותם לגופו. אפילו לא דקה לפני כן החדר היה מעט חמים מהצפיפות, ועכשיו הוא הרגיש כאילו יצא החוצה בשיא עונת החורף. והוא בהחלט לא היה לבוש לאירוע.

הרעידות של סמית' רק התגברו והיא חיבקה את עצמה בחוזקה. "ב-בן זונה. ע-עדיין חושב ש-שמה שהוא עושה ז-זה ב-בסדר? א-אנחנו יכולים ל-לקפוא למוות!"

"א-אל תהיי מגוחכת." דראקו לגלג, "סנייפ ה-הוא מורה. הוא ל-לא ה-הטיל את הלחש כ-כדאי להרוג. ר-רק להפחיד קצת." הוא באמת התכוון למה שהוא אומר, אבל שפתיה של סמית', שכמעט ותאמו לצבע עיניה גרמו לו להרהר. זה לא היה סוד שסנייפ תיעב את פוטר, אבל עד כמה השנאה ביניהם הייתה גדולה? מספיקה בכדי שסנייפ יחליט שבפעם הבאה שפוטר ינסה לקחת משהו מרכושו הוא לא ייצא מזה חי? בפעם הראשונה בחייו דראקו קיווה שלא. "ה-הנה. לחש ק-קטן אחד ונהיה מ-מחוממים כמו קודם." ביד רועדת דראקו הרים את שרביטו ומלמל לחש. במרכז המחסן, בין הרגליים של השניים הופיעה להבת אש גדולה, קורנת גלים של חום. עד שהיא נכבתה. "ז-זין."

סמית' גיחכה, חיוך קטן על שפתיה הכחולות. משום מה דראקו העדיף לראות אותה ככה מאשר עם מבט הכלבלב שלה. כנראה מכיוון שבמצב הזה היא לא עוררה בו רגשות אשמה. "א-אני מניחה שס-סנייפ ה-הטיל עוד כישופים ע-על המחסן?"

"תראו מ-מי סוף-סוף התחילה ל-להבין ב-בקסמים." דראקו השיב, אך לא יכל שלא לחייך מעט גם.

אף אחד מהם לא דיבר במשך כמה דקות (או שעות). הקור היה מצמרר. דראקו תמיד אהב את החורף, אך ברגע הזה הוא לא רצה דבר מלבד שמש חמה ועור שרוף. החדר היה שקט, מלבד נקישת השיניים שלו ושל סמית', ומדיי פעם קללה מזדמנת שיצאה פיה של הנערה. לו הייתה שליטה עצמית גדולה יותר משל הגריפינדורית, והוא שמר את הקללות לעצמו. מה היה הטעם בלהוציא אותן החוצה? כל מה שזה עשה היה להכניס עוד אוויר קר לריאות שלו.

סמית' הייתה זו ששברה את השתיקה ראשונה.

"א-אנחנו צ-צ-צריכים להתכרבל."

לדראקו לקח כמה שניות להבין מה היא אמרה. "מ-מ-מה?"

"ס-סתום את הפה." סמית' גלגלה את עיניה. "זו ה-הדרך היחידה שלנו ל-להתחמם."

היא צדקה. ועד כמה שהוא לא רצה להתכרבל עם בוצדמית פרוצה, הוא לא רצה לחוש את הקור הזה אפילו יותר.

מצבים קיצוניים באמת גורמים לך לחשוב על דברים.

"א-אם א-את תאמרי ל-למישהו שזה ק-קרה, אני א-אהפוך את החיים ש-שלך לגיהנום." הוא רטן בעודו נשכב על רצפת המחסן, רגליו מתקפלות אל גופו באופן אינסנקטיבי. הוא היה צריך להוריד אותן בכח בכדי שסמית' תוכל להצמיד את גבה אליו. מיד ריח של ורדים היכה באפו. כמה מתאים, הוא חשב בסרקסטיות.

"ז-זה בסדר מ-מ-מאלפוי. א-אני לא ר-רוצה ש-שמישהו יגלה א-את זה ב-בדיוק כ-כמוך." דראקו היה יכול לדמיין את סמית' מגלגלת את עיניה בציניות. דראקו הרגיש את רעידות גופה של הנערה והניח את זרועו על מותניה, מצמיד את גופה לגופו, מנסה לשמר כמה חום שרק יוכל. "מ-מרגיש ב-בנח מאלפוי?" קולה של הנערה היה שילוב של סרקזם וזחיחות.

"ה-היית רוצה."

למרות מה שאמר, דראקו הרגיש הקלה. גופה בהחלט חימם את הנער, והוא נאנח בהקלה אל תוך שיערה של סמית'. הוא לא הרגיש חמימות עדיין, אבל זה היה עדיף מהמצב הקודם. ריח הורדים שנדף ממנה היה נעים. הוא קבר את פניו בתוך שיערה של הגריפינדורית ועצם את עיניו. במצב אחר, אם נערה אחרת, דראקו היה נהנה. אבל הוא לא יכל להנות עכשיו. לא כשהם קפאו. לא כשזו הייתה סמית'.

"כ-כמה זמן נ-נראה ל-לך שעבר?" קולה של סמית' נשמע מבעד לרעמת השיער שלה. דראקו לא טרח אפילו לפקוח את עיניו.

"כ-כמה שעות. סנייפ י-יבוא בבוקר ב-בטח לשחרר א-אותנו."

"א-אז כ-כדאי שנישן ב-בינתיים." סמית' הזיזה את גופה מעט, מצמידה אותו אליו עוד יותר.

"כ-כדאי." זו לא הייתה בעיה בשביל דראקו. אפילו כשעיניו היו עצומות הוא הרגיש את הכבדות שלהן. הוא הידק את אחיזתו סביב מותניה.

"ה-ה-היי, בלי ל-לשלוח ידיים. מ-מה החברים ש-שלך  יאמרו אם ישמעו ש-שנגעת בב-בוצדמית?" בקולה של סמית' הייתה נימה צוחקת, משועשעת.

"ס-סתמי ס-סמית'. פ-פ-פשוט סתמי."

-

אז בואו נגיד שהעניינים בין דראקו לרוז מתחממים/ מתקררים ;) זה היה מעניין לכתוב מנקודת המבט של דראקו. אין ספק שיהיו עוד פרקים מנקודת המבט שלו.

פרק 12 יבוא בימים הקרובים (מקווה), ואם לא אז בזמן הקרוב (ועוד פעם, מקווה).

תגובות יתקבלו בברכה :)

חג שמח!!!

השיר הוא "Chill in the air" של Amos Lee. הוא מתאר דיי טוב את מה שקורה בפרק - צינה באוויר. בנוסף, השיר מתאר את מה שדראקו מרגיש כלפי רוז -
"I don't wanna see you again, I don't wanna feel your breath as you leaned on me so peacefully while we slept".

הפרק הקודם		הפרק הבא