כוכב השחר

אני מתנצלת על העיקוב הארוך ביותר בעדכון, אני סובלת משילוב של תפקיד חדש ומחסום כתיבה =\

עקרונית כרגע היה צריך להיות פרק של טדי, אבל אני לא מצליחה לסיים אותו, אז אני אפרסם את הפרק הזה במקום למרות שזה טיפה הורס לי את הרצף של הפרקים.

קריאה מהנה (:

פרק 12

ברנדט

זה היה בוקר חורפי מר כשליליאנה ניווטה את האופנוע השחור של אחיה במורד שביל אפר צר אל אחד ממקומות המפגש הקבועים שלה ושל אדם באזור הפרוורי שמחוץ לעיר בה גר.  שלג ראשון ירד באותו לילה וכעת ניקד את האדמה הבוצית והשיחים בפתיתים צחורים נמסים למחצה. השמיים מעל היו אפורים כפלדה, והרוח הקפואה נשאה איתה טיפות גשם קפואות ושברי קרח שפגעו בפניה של ליליאנה ללא רחמים.

מזג האוויר הקודם כלל לא ניחם אותה במצבה הנוכחי. מאז המעצר של אדם השניים לא התראו, וליליאנה הרגישה בחסרונו של הגבר שהכירה בסך הכל חודש כאילו היה איבר קטן אך משמעותי שנגזל מתוך גופה. זה כנראה נבע מהעבודה שביחס לחייה המתפוררים, אדם היה עמוד טווח יציב בו הייתה יכולה להיאחז כדי לא להיסחף במערבולת הפחדים והשינויים שהקיפה אותה.

כעת טדי יצא למסע דיפלומטי נוסף, מצבו של אביה לא השתנה, לא נראה או נשמע סימן מבן, וחברי המסדר האחרים היו שקועים בעבודתם באופן קבוע. בנוסף לכל זה, היא לא הייתה יכולה להתקדם במשימה שלה כל עוד הנתק בינה לבין אדם נמשך כך.

היא הגיעה אל מצפה פתוח שצפה אל נהר שזרם בגיא שבין הרים ירוקים, כסוף באור החורפי. היא כיבתה את המנוע, מאפשרת לשקט שנשאה איתה הרוח לשוב לכנו, והתיישבה על מעקה האבן של המצפה, מחכה.

בשבוע האחרון ההמתנה הזו הפכה לחלק משגרת יומה. בכל יום היא בילתה מספר שעות בסריקת כל מקומות המפגש האהובים עליה ועל אדם, תמיד בתקווה לא- מעורערת שהפעם תמצא אותו שם. אבל הוא מעולם לא היה שם.

פעמים רבות היא שקלה את האפשרות ללכת לדירה של אדם בעיר ולחפש אותו שם, אך ברגע שהייתה יוצאת לדרך הייתה מתחרטת. היא רצתה שאדם ישאף לראות אותה כפי שהיא השתוקקה לראות אותו. היא רצתה שגם הוא יחפש אותה, יוכח לה שמה שהיה ביניהם לא השתנה.

מכינה את עצמה להמתנה נוספת, היא השעינה את ראשה על פנס בסגנון מיושן שדלק באור כתמתם בתוך האפור שמסביב. היה לה קר מאד, אבל היא רק התחפרה בתוך מעילה והמשיכה לחכות. היא הייתה מיומנת בהמתנה. היא בילתה את רוב חייה בהמתנה; המתנה לאביה שיחזור ממשימה מסוכנת, המתנה שאימה תבחין באופייה האמיתי של בתה, המתנה לדבר מה משמעותי וגורלי שיתרחש בחייה, למרות שלא ידעה איך יראה כשיגיע.

שקועה במחשבות, היא לא שמה לב כמה זמן עבר עד ששמעה רעש הולך ומתגבר. עד שניער אותה משרעפיה הוא כבר היה ממש מאחוריה. היא סבה לאחור בתקווה וראתה את אופנוע המרוץ האדום של אדם מחליק לתוך חניון המצפה, רוכבו עוטה את חליפת הרכיבה האדומה המוכרות שלו ופניו מוסתרות על ידי החלק הקדמי השחור של הקסדה התואמת שכבש.

ליליאנה חיכתה בסבלנות בזמן שאדם כיבה את המנוע, ירד מהאופנוע והסיר את הקסדה, כל זה בקפדנות כמעט טקסית. אבל כשהוא הרים את מבטו וקשר עין נוצר ביניהם חומת הקרח שחצצה ביניהם התנפצה לחלוטין.

הוא התיישבה לצידה בקלילות והם חלקו נשיקה. בשביל ליליאנה הנשיקה הזו הייתה שווה את כל ההמתנה, מחקה לחלוטין את המתח והאומללות והלילות מהולים בערגה ועצב שליווה אותה כל השבוע.

"אני מצטער," הוא אמר לה מייד כשהתנתקו והקור חזר לדגדג את שפתיה. "אני מצטער שהתנהגתי כמו פוץ..."

"כבר סלחתי," ליליאנה השיבה מבלי להסס, פשוט מאושרת להיות איתו שוב.

"פשוט ככה?" אדם אמר בחוסר אמון רך, חופן את שיערה בחיבה. "את סולחת לי שלא סיפרת לך את האמת? על אבא שלי?"

"על זה אף פעם לא כעסתי עליך," ליליאנה אמרה בשמץ שובבות, וביתר חריפות הוסיפה, "התכוונתי שאני סולחת לך על שנעלמת לי השבוע."

אדם צחקק בעצבנות. היא ראתה בברור שהוא יודע שהתנהג לא כשורה ושהוא עדיין מרגיש רע עם עצמו על היחס שנתן לה. זה גרם לה להרגיש עוד יותר קרובה אליו.

"אז לא אכפת לך שאני... כלומר, מי אבא שלי?" אדם ווידא שוב. "את לא כועסת שהסתרתי את זה ממך?"

ליליאנה גלגלה את עיניה כלפי חוץ, אבל בפנים הרגישה צביטה. אילו רק היה יודע אילו סודות היא מסתירה מפניו...

"בפעם האחרונה, לא. אני לא כועסת. אני מבינה למה עשית את זה." האם הוא היה מגיב טוב כמוה לא היה יודע מי הוא אבא שלה? היא שיככה את האשמה שזלגה במורד גרונה בנשיקה קצרה שהניחה על שפתיו של אדם. "אתה לא רוצה שישפטו אותך לפי המשפחה אליה נולדת. אתה רוצה שאנשים יאהבו אותך בשביל מי שאתה, לא בשביל העטיפה שלך... למה אתה מסתכל עליה ככה?"

לרגע המבט בעניו הכהות של אדם כמעט הפחיד אותה. מתחת לרכות השגרתית בה נהג להביט בה היה רגש נוסף, עז הרבה יותר. היא הרגישה שאם יביט בה כך עוד הרבה היא עשויה להיכוות מעוצמתו, מלהט הרגש שהטהור שבו. אך ברגע שנעלם היא התחרטה על רצונה להסיט אותו ממנה, כי היא רצתה שהוא יחזור כפי שאדם קופא מתגעגע לחומה של האש.

"זה שום דבר," הוא פטר אותה, מביט אל הנוף החורפי בעוד הרוח הקרה משתעשעת בשיערו השחור. "זה פשוט משמח אותי שאת מבינה אותי. אין לך מושג כמה."

לאחר השינה הזו הכל חזר להיות כרגיל, והם בילו את המשך היום כאילו שום דבר לא קרה. אבל זיכרון המילים שאדם אמר נותר תלוי מעליהם, מסמן את תחילתו של דבר מה חדש ביניהם.

בעודם אוכלים יחדיו ארוחת צהריים של מזון מוגלגי מהיר ליליאנה שמה לב שכל שמץ כבדות או קודרות שניקדו את חוסר הדאגות של אדם בזמן האחרון נעלמו לחלוטין. גילוי הסוד בוודאי הסיר אבן כבדה מליבו. היא תהתה האם הוא מבחין שעליה עדיין נח משקל של סוד אותו היא לא יכולה לחלוק איתו, ותקווה שיום אחד תוכל; וכמו ביום הזה, הגילוי לא ישנה דבר ביניהם.

"את רוצה לפגוש אותם?" אדם שאל אותה במפתיע בשעות אחר הצהריים, כשהם היו שרועים בנוחות על הספה בדירתו מול המכשיר המוגלגי שליליאנה למדה להכיר כטלוויזיה.

"המ? את מי?" היא אמרה בבלבול. הבהוב המסך הפך אותה למנומנמת גם לאחר שכבר לא היה חדש לה.

"את המשפחה שלי," אדם אמר, ערני לחלוטין.

"אה..." המבט מלא הציפייה שהוא תקע בה גרם לליליאנה להרגיש שלא בנוח. "בטח. כן, אני אפגוש אותם," היא מצאה את עצמה אומרת.

זה היה מספיק חשוד שהיא הסתירה מפניו פרטים מעברה ולא אפשרה לו לראות איפה היא גרה. היא ידעה שאם תסרב לפגוש את הוריו המוגלגים (שהיו שניים מהאנשים המשפיעים ביותר באנגליה המוגלגית, וללא ספק שנאו אנשים כמוה), הוא יתחיל לחשוד בה באמת, ואולי גם יפקפק במערכת היחסים שלהם. ויותר מחשיבותו למשימת המסדר שלה, ליליאנה לא הייתה מוכנה לאבד את אדם כבן זוגה.

היא הייתה אמורה להיות אישה מוגלגית מן השורה, לכן לא הייתה אמורה להיות לה בעיה לפגוש את הוריו של בן זוגה המוגל, גם אם היו ראש הממשלה ורעייתו...

"נהדר," אדם אמר בשמחה עצבנית משהו, ובכך הנושא נחתם.

לפני שליליאנה הלכה הביתה הם קבעו יום ושעה לביקור. בעודה יוצאת מהבניין השקט לעת לילה ופונה אל המקום בו החנתה את האופנוע שלה, היא הרהרה בכך שנראה שהמחשבה על הביקור הזה מלחיצה את אדם כמעט כמו שהיא מלחיצה אותה. היא תיארה לעצמה שהעובדה שדעותיו כה מנוגדות לאלה של אביו יוצרת מתח רב בין השניים. היה מנחם לדעת שגם אדם לחוץ.

היא עלתה על האופנוע אבל לא התניעה אותו, לרגע סוקרת את הרחוב הריק המואר על ידי מנורות מבלי באמת לראות אותו. כשהייתה עם אדם היא נטתה לשכוח שלמרות שמצא חן בעיניה בפני עצמו, הייתה סיבה נוספת לכך שהיה עליה להיות קרובה אליו, וזו משימת המסדר שהרמיוני הטילה עליה. איזו עוד הזדמנות תהיה לה או לחבר מסדר אחר להיכנס לביתו של האדם שהתחיל את הסכסוך?

ליבה נתן קפיצה קטנה של התרגשות ופחד כשההבנה שקעה בה. זו הייתה הזדמנות מיוחדת במינה, הזדמנות שאין להחמיץ. היה עליה לנצל אותה עד תום.

היא התניעה את האופנוע ודהרה לתוך הלילה הקר לכיוון ביתה, מתחילה לתכנן במחשבתה את משימת הריגול הראשונה שלה.

בבוקר יום הנסיעה היא התעוררה מוקדם במיוחד כדי לוודא בפעם האחרונה שיש לה את כל מה שהיא צריכה. בימים שלפני היא סרקה שוב ושוב את ארון הציוד של אביה בחיפוש אחר כלים שיסייעו לה במשימתה. היא לא יכלה לקחת הרבה, היא ידעה, לכן בחרה רק את הכלים השימושיים ביותר; אולר מכושף שהיה מסוגל לפרוץ כל מנעול ולהתיר כל קשר, ספרון קטן וריק שיכול היה להציע לה לחשים פשוטים לפיתרון בעייתה הנוכחית, ומבחנה עם שיקוי פולימיצי שהיה מספיק לשלוש שעות. את כל אלה היא הסתירה בתיקה ביחד עם שרביטה, מתחת למגוון חפצים שונים ולא- מחשידים בעליל. היא דאגה שהתיק יראה כמו תיק נשי טיפוסי בו אף אחד לא מעוניין לחטט.

היא לבשה חצאית ארוכה, אלגנטית אך צנועה, מגפיים וחולצה לבנה ופשוטה עם שרוול ארוך מתחת למעיל שלה. זה היה הלבוש המוגלגי המכובד והחגיגי ביותר שהיה ברשותה. את שיערה היה קלעה בצמה זהובה ארוכה שהתחילה מקרקפתה ונחה על חזה. היא התחילה להתאפר אבל עצרה באמצע ומחקה את מאמציה הקודמים. היא אף פעם לא התאפרה בשביל אדם, ולא הייתה סיבה להתחיל בשביל ההורים שלו, לא משנה מי היו.

"לאן את יוצאת היום?" הרמיוני שאלה אותה, מתיקה את עיניה מהספר שקראה ליד מיטתו של אחיינה. בבגדים ביתיים ומשקפי קריאה, היא כלל לא נראתה כמו המכשפה המשפיעה והחשובה שהייתה בעבודתה במשרד הקסמים ובקרב חברי המסדר. היא נראתה כמו עוד דודה רבא חביבה ונדיבה.

"סתם, חברים," ליליאנה תירצה בעודה רוכנת לנשק את מצחו של אביה לפרידה. היא לא רצתה לספר להרמיוני לאן היא הולכת לפני שתחזור, בידיעה שהיא תתעקש להצמיד אליה חבר מסדר וותיק יותר שלא יאפשר לה לעשות את העבודה בדרך שלה.

"בסדר," הרמיוני השיבה, בשמץ חשדנות, וחזרה אל הספר שלה. אבל עיניה לא נעו מצד לצד. "תיהני, חמודה. שמרי על עצמך."

היא פגשה את אדם בדירה שלו והם נסעו באופנוע שלו אל בית הוריו, שהיה באזור הכפרי של ווילס. הם לא דיברו – זה היה בלתי אפשרי כשהיא מחבקת אותו מאחור והרוח הקרה שואגת סביב הרכב הדוהר – ובכל זאת היא הרגישה שהוא מתוח לקראת הפגישה. היא, לעומתו, חשה רגועה באופן שהפתיע אותה. היא הרגישה מחושבת, כאילו הייתה צופה במתרחש מנקודת מבט חיצונית.

הבית של הוריו של אדם היה בין הבתים היפים ביותר והמאיימים ביותר שהיא ראתה מימיה. הוא היה עצום בגודלו, עומד בודד במרכז אלפי דונמים של שטח פרטי מלא חורשות, בוסתנים ושבילים. מוקף עצים, זה היה בית לבן כעצם, בעל גג מצפחה כחולה. דלת הכניסה העשויה עץ עשיר ניצבה בתוך חצי מעגל של עמודים שתמכו בחלק המעוגל שבלט מתוך חזיתו השטוחה של הבית, ארכיטקטורה שהעניקה למקום מראה של מקדש.

אדם החנה את האופנוע מול מדרגות הכניסה וירד מעליו בעצבנות, מיישר את בגדיו. ליליאנה ירדה בתנועה חלקה, לוקחת נשימה עמוקה, והעניקה לבן זוגה חיוך מנחם בעודו לוקח את ידה. היא הקפידה להעמיד פנים רגועות, למרות שבתוכה בערה תחושה מטרידה מאד שעשרות עניים צופות אחרי צעדיה, מבקרות אותה – תחושה שכנראה הייתה מבוססת, היות והיא עמדה על סף ביתו של ראש הממשלה.

אוחזים ידיים, השניים עלו במדרגות השיש הלבנות לעבר הבית. בפנים הוא היה לא פחות מפואר, עם חדר כניסה עצום שלא לצורך שהואר על ידי נברשת קריסטל שניצבה במרכז התקרה המקומרת והמסוידת בשלמות ושטיח ירוק מטופח שכיסה את המדרגות הרחבות שהובילו מעלה.

באופן לא מפתיע למדי, הבית הגיע עם משרת זקן וקפדן. אך למרות הופעתו הנוקשה הוא חייך אל ליליאנה כשקד לה ברשמיות, לפני שאדם חיבק אותו בהערכה.

מייד לאחר מכן, מעט יותר בטוח בעצמו, הוא הוביל אותה אל הטרקלין, שם היא פגשה את הוריו. אימו – שממנה אדם ירש את הצבע הכהה של שיערו ועניו – קמה לכבודם מהספה. היא חיבקה ונישקה את אדם ואז התפנתה להתייחס אל ליליאנה.

"נעים מאד להכיר אותך," היא אמרה לה בחיוך נעים בזמן שהן לחצו ידיים. ידיה היו קרירות ורכות, ידיים של אישה שלא עסקה בעבודות בית לעיתים קרובות. "אדם לא מביא לכאן בנות בדרך כלל."

ליליאנה חייכה אליה במבוכה ושביעות רצון. ידו של אדם נחה על גבה התחתון, כאילו ביקש לייצב אותה ולתת לה ביטחון מול הוריו.

אביו של אדם היה חביב פחות מאימו, ולא היה ספק למי מבין השניים הוא היה קרוב יותר ודומה יותר. האיש ישב על כורסא ליד אחד מחלונות הטרקלין מעליו הוסט הווילון, חושף זכוכית מנוקדת טיפות גשם וגן אפור, ספל חרסינה מהביל ליד מרפקו העטוי חליפה אפורה והוא קורא עיתון בעיון רב. רק כאשר אדם וליליאנה התייצבו לצד כיסאו הוא קיפל את העיתון מבלי להביט בהם וקם, שולח לעבר ליליאנה את ידו ברשמיות חסרת חום.

האיש הזה היה ראש הממשלה, אבל ליליאנה לא חשה ממנו שום סוג של הילת חשיבות או כוח. הוא נראה כאדם חשוב – אדם עשיר ובעל השפעה, ללא ספק – אבל לא היה בו דבר מלבד רצינותו הקודרת שהעידה על תפקידו הרה הגורל. למעשה, הוא נראה כאדם אומלל למדי. אדם שבור. מתאמצת מאד, ליליאנה הצליחה לראות בעניו הבהירות, חסרות החום, שבעבר הן הכילו אור שדמה לאור בעניו של בנו. אבל כעת האור הזה כבה, נחנק על ידי כאב גדול. אם ראש הממשלה השרה עליה רושם זה היה רושם של אדם באבל.

הארבעה ישבו בכיסאות שמול האח המבוערת והמשרת הזקן והחביב הגיש להם תה. אדם ישב קרוב אל ליליאנה, ממשיך לאחוז בידה כמו ילד לחוץ ביום הראשון בבית הספר, למרות שהתאמץ להיראות נינוח בבית הוריו. גברת ברנדט הייתה האדם היחיד בחדר שנראה בנוח בסיטואציה. אביו של אדם בהה בחלון, שקוע עמוק במחשבות. האור החורפי העמיק את הקמטים שעל פניו ושפתיו, גורם לשיערו האפור המסודר להיראות דקיק וקל כנייר.

אימו של אדם תחקרה את ליליאנה לגבי חייה, והיא סיפקה לה את השקרים וחצאי האמיתות שסיפקה לאדם; שהוריה גרושים והיא חיה עם אביה, עוזרת לו לנהל עסק משפחתי שהיה קשור לנדל"ן (מושג מוגלגי חשוב שהיא למדה בשיעורי חקר המוגלגים בבובאטון). לאחר מכן היא עברה לשוחח עם אדם, וליליאנה ניצלה את ההזדמנות לסקור את הטרקלין.

הוא היה חלל גדול ומפואר עם תקרה גבוהה, כמו כל שאר הבית. הוא היה גדול יותר מכל הקומה הראשונה בביתה של ליליאנה, מלא כורסאות וספות בצבעי ירוק וכחול מלכותי ששמשו לאירוח. על הקירות הוצגו ציורי שמן שלא נעו, אבל ליליאנה הייתה בטוחה שכל אחד מהם עולה המון תועפות. היא סקרה אותם זה אחר זה, עד שעיניה נפלו על אדם שעמד ליד הדלת. היא הופתעה, כי לא ראתה אותו עומד שם קודם לכן, אבל השתלטה על עצבנותה במהרה.

האיש לבש חליפה שחורה רשמית. הוא ללא ספק היה שומר הראש של סר ברנדט. נוכחותו ערערה את ביטחונה של ליליאנה, ולא רק בגלל שהיה צפוי לעמוד בדרכה לחלוב מידע משמעותי מהביקור שלה. הייתה לו עין אחת כהה ועין אחת כחולה, קרה וחסרת צבע כמו קרח, שגרמה לה להרגיש מאד שלא בנוח. היה בה דבר מה צורם, כמו שריטה על פני ציור מושלם – משהו שגרם לה להרגיש שהוא לא סתם עוד מוגל.

שומר הראש לא נתן עליה את דעתו, והיא החליטה להעמיד פנים שנוכחותו לא מעניינת אותה. אם חשדה היה נכון ובאיש הזה היה משהו שקשור לקסם, היא לא הייתה בטוחה שכדאי לה למשוך את תשומת ליבו.

לאחר ששתו תה אימו של אדם ערכה לליליאנה סיור ברחבי הבית, שהיה גדול ביותר, מספרת לה על מקורם של חפצי אומנות שונים בבית ועל מטרתם של החדרים.

"מה יש בחדר הזה?" היא שאלה כשהם חלפו על פני מסדרון שהוביל אל דלתות כפולות ממוסגרות זכוכית צבעונית.

"זה חדר העבודה של בעלי," גברת ברנדט השיבה בקיצור והם המשיכו בסיור. ליליאנה חרטה בזיכרונה את מקומו של החדר.

בסיום הסיור אדם לקח אותה לחדרו הישן, בתירוץ שעליהם להתרענן לפני ארוחת הצהריים. זה היה חדר דומה לכל חדרי השינה בבית, רק שאדם ביצע בו שינויים שהיו לטעמו. היה שם מחשב מוגלגי על שולחן העבודה המסוגנן, פוסטרים על הקירות, וגביעים של תחרויות בית- ספריות על מדף ליד כמה ספרים וחוברות קומיקס.

בזמן שסרקה את המדף, ליליאנה הבחינה במסגרת תמונה שנפלה. היא הרימה אותה והשיבה אותה למקומה. התמונה הציגה את אדם כשהיה ילד, מחייך חיוך גדול תחת כובע צמר, יושב בין שני גברים אוחזים חכות דייג על רקע אגם. אחד הגברים כנראה היה אביו, חביב וצעיר משהיה בימים אלה. הגבר השני היה צעיר ממנו, זרועו כרוכה סביב כתפיו של אדם בשובבות.

"זה דוד ג'וש שלי," אדם סיפר לה כשהבחין שהיא מסתכלת על התמונה של המשפחה המאושרת.

"אתם נראים קרובים," היא אמרה לו. התמונה אומנם לא זעה, אבל אי אפשר היה לפספס את הרעות העמוקה שקרנה בין אדם לדודו הצעיר.

"כן. הוא היה הדוד המגניב שלי," אדם סיפר לה בעצבות קלה, מסתכל בתמונה מעבר לכתפה.

ליליאנה חשה שלא בנוח. "היה?... הוא – ?"

"הוא נפטר לפני כמעט שנתיים," אדם אישר. היה בקולו געגוע של אדם שהשלים עם אובדנו של קרובו. הוא חיבק את ליליאנה מאחור וקירב את שפתיו לאוזנה, "אני יכול לספר לך סוד?"

"אתה ממש איש של מסתורין," היא השיבה בניסיון להפוך את האווירה לקלילה יותר, כי אדם אמר את המילים ברצינות מוזרה ולא אופיינית.

"הוא עבד במחלקה ליחסי חוץ," אדם סיפר לה. "העבודה שלו הייתה סודית, אני חושב שאפילו אבא שלי לא ידע מה הוא עשה... לפחות בזמן שהוא היה בחיים. בסוף מצאו אותו מת במשרד שלו, ואמרו שזה היה התקף לב. רק אז הסתבר שהוא עבד בשיתוף עם קוסמים. אבא שלי משוכנע שזו הייתה אשמתם. לדוד ג'וש אף פעם לא היו בעיות לב."

"אני מצטערת," ליליאנה אמרה בהיעדר משהו אחר להגיד.

"זה בסדר," אדם אמר לה בכנות, ממשיך לחבק אותה. "זה קורה. הוא חי חיים מלאים... אני רק מצטער שאבא שלי לא מבין את זה."

ואז, מביטה בתמונה של אדם עם אביו ודודו, ליליאנה הבינה. היא הגיעה אל לב ליבו של כדור השלג ההרסני ששינה את חייה ואת חיי כל הקוסמים. כל הרדיפות, כל השנאה, התחילה מאדם אחד בעל השפעה שאיבד את אחיו... אבל האם ייתכן שהאירוע הפרטי הזה, אירוע שהיה כביכול חסר חשיבות, יגיע לכנה מידה מפלצתי כזה בכוחות עצמו?

היא הסתובבה ונישקה את אדם כדי לקטוע את השיחה. היה עליה להתחיל לפעול. והיה עליה לדאוג שאדם לא יבחין לאן היא הולכת, גם אם זה אמר להשתמש באמצעים אותם לא רצתה להפעיל עליו.

היא כיוונה אותו לעבר המיטה והם השתרעו עליה, ממשיכים להתנשק בלהט. לאחר כמה רגעים ליליאנה התנתקה ממנו ורכנה לעבר קצה המיטה, שם נח התיק שלה. אדם ניסה למשוך אותה בחזרה לכיוונו, לא מודע לכוונותיה.

"רק רגע," היא אמרה לו, מכניסה את ידה לתיקה ומוצאת את שרביטה. בקול שקט מאד, חלש מלחישה, היא אמרה מילת לחש, "סונומוס..."

"אמרת משהו?..." אדם שאל אותה, אבל לאחר רגע זה כבר לא שינה; ענן סמיך ובלתי נראה של עייפות עטף אותו ועניו התחילו להיעצם. עד שליליאנה החזירה את שרביטה לתיקה הוא כבר היה ישן, ראשו נח בנוחות על הכרית ואיבריו רפויים.

יודעת שהוא לא יישאר רדום זמן רב, ליליאנה לא בזבזה זמן; היא קמה מהמיטה, יישרה את בגדיה, לקחה את תיקה ויצאה מהחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא