היי חברה! אין לי הרבה מה להגיד על הרק הזה, רק שהוא קשה ומפתיע ואולי גם לא צפוי. אשמח אם תגידו לי שהוא היה לא צפוי (בהנחה שהוא באמת כזה) ואני אהיה מאושרת! יותר תגובות = יותר מוטיבציצה לכתוב תהינו!
פרק 13 ניקו
עולמו התהפך. הוא ידע שעולמו לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה לפני זה. הכל התחיל ביום שפגש את הנערה המעצבנת הזו. ביום בו לקח אותה ליער. ביום בו כעס עליה. ביום בו נחטפה. כל כך הרבה ימים. כל כך הרבה ימים ששינו את חייו. כל אחד ועוצמתו שונה, אבל הוא בחיים לא ישכח את היום האחרון בו בילה בחברתה. הרגשות שמילאו אותו באותו היום היו רבים מספור. האשמה ניקרה בו, העצב זלג מלחייו, הזעם פעם בו, הכעס פעפע בוורידיו, הנחישות קדחה בראשו. הסיבה היחידה שמנעה ממנו לצאת מהמחנה כדי לחפש אותה הייתה אנבת'. מנעה ממנו לצאת, תרתי משמע. היא ידעה מראש שהוא ינסה לצאת מהמחנה, ובכל פעם שתכנן להתגנב, היא תפסה אותו. איכשהו, היא תמיד הייתה צעד אחד לפניו. ניקו לא הבין את זה. שעת לילה. אבל הוא לא ניסה לברוח. הוא היה בזירת האימונים, משסף בובות באכזריות, מתאמן. מתאמן לרגע בו יצליח לצאת מהמחנה להגשים את תוכניתו. הוא לבש חולצה שחורה שעליה רשום שם של להקת רוק, ואת הז'קט השחור התמידי שלו, זה עם הפרווה בצווארון. את כל הרגשות שלו הוא הוציא על הבובות המסכנות. הזיכרון האחרון של פניה הבזיק בראשו. אפה הצר, שפתיה הדקות. שיערה החום הארוך, אסוף בבנדנה אדומה. עיניה הירוקות, מביטות בו בעצב וכעס, במרירות ובאכזבה. "עזוב את הבובות המסכנות, ניקו." אמר קול מאחוריו. ניקו קפא. הוא ידע מי בעל הקול. "אולי תשב ותספר לי מה קרה?" ניקו הסתובב והביט באנבת'. שיערה הבלונדיני היה פזור ופרוע. עיניה האפורות היו עם שקיות המראות על עייפות. הוא ריחם עליה מעט, כל הנטל של מחנה החצויים נפל עליה. הוא שקל פעם לנסות לעזור לה, אבלמה כבר היה יכול לעשות? רגשות הנחיתות של ניקו הלכו איתו לכל מקום, והוא בכלל לא הרגיש אותם. זה היה טבעי, בשגרה, איתם נולד ואיתם יישאר עד לסוף ימיו. "כלום." מלמל בעצבנות ופוקק את אצבעותיו. אנבת' הניחה את ידיה על שלו כדי לעצור אותו. "תראה, אני אולי בחורה קשוחה שיכולה להוריד לך את הראש, אבל אני בחורה." חיוך הבזיק על שפתיה. היא הניחה את זרועה על כתפו ופרעה את שיערו. מנהג ישן שלהם. אבל ניקו לא הרגיש בנוח. "אני שמה לב לדברים." היא גיחכה. ניקו התנער מזרועה. "על מה את מדברת?" שאל. אנבת' חייכה חיוך שמעט עצב נשקף בו. "על דיאנה כמובן." ניקו הרגיש כאילו כל שריר בגופו נדרך. "אני לא מבין." אנבת' לקחה את ידו והושיבה אותו על אחת האבנים מולה. עיניה האפורות נצצו בהתרגשות. ניקו ידע שהיא מצפה להודאה. שיודה על רגשותיו. אבל ניקו לעולם לא יודה. כי עם רגשות הנחיתות הסתובבה גם גאווה שלא מוכנה לוותר על המעט שהשיגה. "אני יודעת שאתה מחבב אותה." "זה לא נכון." פלט במהירות. "אני לא פרסי, ניקו. אתה יכול לדבר איתי." היא הסיטה את שערה לצד ויצאה שביל באמצע. פרסי שנא אותה עם שביל באמצע. ולאנבת' מעולם לא היה שביל באמצע. מעולם. "אני לא יודע אם אני מחבב אותה. אבל קשה לי עכשיו כשהיא... את יודעת, נחטפה. היא הייתה חברה טובה. היחידה שהעזה להתקרב." ניקו רצה להרגיש כאילו אבן ירדה לו מהלב, אבל חיוכה של אנבת' לא עזר כלל. היא הניחה שוב את ידה על כתפו. ניקו שלח יד מהירה ותפס את ידה לפני שהסכין חדר לגבו. "אתה חכם יותר משחשבתי." אמרה בחיוך שאי היה אפשר להגדיר כחיוך טוב ומחמם לב. אמר. פרצופה החל להשתנות. עיניה האפורות הפכו לעין חומה עם ניצוץ של מלחמה. תווי פניה העדינים הוחלפו בתווי פנים גסים מלאים זיפים. שיערה הבלונדיני נעלם כליל. הוא היה ענקי ומפחיד. ניקו לא היה מודה לעולם שליבו פעם בחוזקה וידו רעדה כל כך עד שחשש שהסכין ייכנס לגבו רק משום הרעידות. "מי אתה?" שאל ניקו, מחזיק את ידו חזק על ידו של הקיקלופ, מנסה בכל כוחו למנוע מהסכין לחדור אל תוך גבו. "זה לא ממש עניינך." אמר בקלילות. "ניסית להרוג אותי!" מחה ניקו. האיש צחק. הוא הרים את ידו השנייה וקירב אותה אל גרונו של ניקו. הוא החל להשתעל, מנסה למצוא אחיזה בכל שביב אוויר שיוכל לשאוף. הדקות הנוראיות האלה נשארו בזיכרונו גם שנים לאחר מכן. הוא הרגיש איך הוא מתחיל להכחיל, וכיצד הוא מתחיל להתעלף. ואז חץ נתקע בצד גבו של הקיקלופ, מחטיא בסנטימטר את ידו של ניקו. הוא צנח מת על ניקו, שמיהר לקום ולהרפות את ידו ממנו. הקיקלופ התפוגג. ניקו הסתובב וראה את פרסי מחזיק קשת, ידו רועדת. "סליחה שכמעט הורדתי לך את היד." אמר. ניקו פלט צחוק רועד. הוא ידע כמה פרסי היה גרוע בחץ וקשת. העובדה שהצליח לירות בחץ למרחק של יותר משלושה מטרים הפתיעה אותו. הוא צעד אל ניקו והתיישב על האבן באנחה כבדה והרכין את ראשו. טיפה כבדה הכתימה את האדמה. אבל לא ירד גשם. עוד טיפה. לא באו עוד אחריה. "כמעט איבדתי אותך." אמר פרסי ושאף נשימה ארוכה. הוא הרים את ראשו והביט בו בעיניים ירוקות גדולות המלאות בדמעות שלא יוצאות ולא ייצאו, הנראות כמו בדולח דקיק שכל משב רוח יכול לנפצו. "אני לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי מאבד אותך." ניקו עמד שם, שותק. לבסוף הוא החליט להתיישב ליד פרסי. "אני פה." הוא אמר. "אתה ואנבת' האנשים הכי חשובים לי בעולם, אתה מבין, ניקו?" ניקו הנהן, אף על פי שלא ידע למה הוא כל כך חשוב לפרסי. הוא הביט בו בצמצום עיניים. פרסי מעולם לא בטח במישהו אחר בסודות הגדולים ביותר שלו. רק בו. היו דברים שרק הוא וניקו ידעו, דברים שחלקו ביחד. אבל למה? "ואז דיאנה הגיעה. אתה מבין, ניקו? אחות. יש לי אחות. אחות שאני לא יודע שום דבר עליה, ושום דבר שהיא מוכנה לספר." הוא אמר. פרסי שפך את ליבו בפני ניקו. "והם חטפו אותה. מי? אני לא יודע. לאן? אני לא יודע." פרסי השתתק. ניקו פתח את פיו כדי לומר משהו, ואז התחרט. "אני יודע מה זו אהבה, ניקו." המשיך פרסי. "אבל בחיים לא הרגשתי ככה. כאילו... לא כאילו. אף פעם לא הייתי לי אהבת אחות, שיש לנו קרבת דם, והמון נושאים משותפים, והיא אחותי ואני אוהב אותה. והיא איננה." ניקו בלע את רוקו. הוא הרכין את ראשו וחייך חיוך מריר. "לאבד אחות. נושא שאני מומחה בו." הוא פלט גיחוך מריר. פרסי הביט בו מייד בהפתעה. "אה, אני מצטער, לא התכוונתי-" "אני יודע שלא התכוונת." ניקו קם ממקומו. פרסי לא קם אחריו, אלא הביט בו מלמטה. הוא פנה ללכת אבל פרסי תפס בידו. "גדלת כל כך מהר." ניקו בהה בו באי אמון. "אתה לא גדול ממני בכל כך הרבה. בסך הכל שנתיים וחצי." "זה לא קשור. אתה... אתה היית צעיר כל כך. אין הבדל משמעותי בין גיל שבע עשרה לתשע עשרה, אבל יש הבדל גדול בן ארבע עשרה לאחד עשרה." ניקו הרים גבה. "אחד עשרה וחצי." תיקן. ניקו נאנח. "פרסי-" "אתה היית ילד, ניקו." פרסי לא הרפתה. פיזית ומילולית. "אני זוכר כאילו רק אתמול היית הילד הקטן המשחק בקלפי מיתומאגיקה. כאילו רק אתמול ישבנו מחוץ לאוהל של ארטמיס, ואתה עצבנת אותי כל כך עם השאלות שלך כך שהייתי מוכן כבר לזרוק אותך לזאבים של הציידות." פרסי גיחך גיחוך מריר. "אבל הילד הזה נעלם, ניקו. היית בסך הכל בן שתיים עשרה כשזימנת את המתים, התמודדת עם מינוס, סיירת במבוך לבדך אלפי פעמים ולקחת כראוי את התואר 'מלך הרוחות'." פרסי השתתק. "למה אתה אומר את זה עכשיו?" שאל ניקו. "תהיתי," פרסי התעלם מניקו, "מה היה קורה אילו ביאנקה הייתה חיה היום." ניקו קפא. ביאנקה הייתה נושאר רגיש. פרסי ידע את זה. אז למה הוא מעלה אותה? אבל עבר כל כך הרבה זמן. למה הוא לא התגבר על זה עדיין? "פרסי-" פרסי שלף משהו מכיסו וקטע את ניקו. "אני לקחתי את הפסלון של ביאנקה, ניקו." אמר פרסי. לרגע אחד ניקו פשוט עמד שם. ואז הוא שחרר את ידו מאחיזתו הרופפת של פרסי והביא לו אגרוף. פרסי לא ניסה להתנגד או להתחמק, אלא פשוט ישב שם וחיכה למכה. כשניקו הבין שהוא לא מתכוון לסגת, עוצמת המכה נחלשה, במעט. ידו פגעה בעינו הירוקה העצומה, הממתינה לכאב. "למה לקחת אותו?" שאל ניקו, מתאמץ לא לצעוק. הוא חטף את הפסלון מידו הרועדת של פרסי ואגרף עליו את ידו. פרסי הרים יד רועדת והניח אותה על עינו. "אני מניח שזה הגיע לי." מלמל. "למה לקחת אותו?!" ניקו צרח. פרסי הרכין את ראשו. "מצאתי את זה על הרצפה," אמר פרסי לאחר שתיקה קצרה. ניקו כעס כל כך, אבל ידע שזו אמת. פרסי לא גנב. "ולמה לא החזרת אותו?!" "אני לא יודע." "אתה לא יודע?!" צעק ניקו. "אולי פשוט רציתי להרגיש קרוב יותר לביאנקה." מלמל בלחש, ספק אל ניקו ספק אל עצמו. "שמעתי את זה." אמר ניקו במרירות. "אני יודע." פרסי הרים את ראשו והביט היישר בעיניו השחורות והכועסות של ניקו. "ולמה בכלל שתרצה להרגיש קרוב אל ביאנקה?!" "היא מתה, ניקו. בגללי." אמר פרסי והשפיל שוב את ראשו. "עשיתי הרבה טעויות בחיי, והרבה מהן רודפות אותי. אבל יש שני רגעים שלעולם לא אוכל להתגבר עליהם." הוא עצר לרגע, והמשיך, "הרגע שבו ביאנקה מתה, והרגע בו ברחת והבהרת לי שזו אשמתי." ניקו התיישב לידו, והרגיש כיצד חצי מהכעס מתפוגג. "זו לא הייתה אשמתך שביאנקה מתה. היא הקריבה את עצמה." חזר ניקו בשקט על מה שאמרו לו אלפי פעמים. כמו שמורה משאירה את התלמידים ואומרת להם לכתוב במחברת אלף פעמים 'לעולם לא אפריע יותר בשיעור', כך הכתיבו לניקו – בעל פה, כמובן – את האמת. "כן, אבל אני הייתי אמור לשמור עליה. הבטחתי. ועכשיו גם דיאנה נעלמה ו-" "וזו לא הייתה אשמתי." מלמל ניקו. הכעס מילא אותו בחזרה. הוא קפץ על רגליו במהירות. "זו לא הייתה אשמתי," הוא אמר שוב. "זו הייתה אשמתך!" הוא צעק על פרסי המופתע. "איך זו אשמתי?" שאל. ניקו רק הביט בו בגועל ובאי אמון. "זה לא משנה עכשיו." אמר ניקו. "ניקו!" מחה פרסי ונעמד. הוא החזיק בידו של ניקו, אבל זה התנער. הוא לא האמין שלפני רגע ריחם עליו. באשמתו דיאנה נחטפה. יכול להיות שגם לניקו היה חלק בזה, אבל זה לא משנה. "עזוב אותי פרסי!" הוא צעק. פרסי הרפה מידו. "בסדר," אמר פרסי וניסה להתאפס על עצמו. "אז מה עושים?" "הדבר הראשון שאני הולך לעשות," אמר ניקו והסתובב. "הוא להתרחק ממך." הדגיש במרירות ובגועל, והלך לכיוון הביתנים. פרסי לא הלך אחריו, אלא רק המשיך לשבת שם ולהרכין את ראשו. מי יודע, אולי המים הצליחו לפרוץ את הסכר. לניקו לא היה אכפת. כשהגיע לביתן ניקו לקח את התיק השחור שלו. הוא פנה אל הארון וזרק בתיק כמה בגדים. אחר כך פתח את הכספת הסודית לשעת חירום בארון ורוקן את תכולתה לתיק: שני בקבוקי מים, אספקת אוכל שהחליף כל שבוע, אמברוסיה ונקטר, פנס, שני סכינים, פגיון אחד נשא במגף, את חרבו נשא בתור חגורה, מוסוות. הוא עבר שוב על חפציו לראות שאינו צריך עוד משהו. הוא פתח את הדלת בשקט, מוודא שאנוביס לא התעורר, ויצא לדרך. הוא יציל את דיאנה. לבדו. ואיש לא יעצור אותו.
|