רק בדיחה לא מזיקה

"הארי! הארי, תתעורר!"

הארי התהפך כדי לראות מישהו עומד מעליו. הוא שם את משקפיו במהירות כשהרמיוני נכנסה לשדה ראייתו, נוטפת מים, מה שבין היתר גרם לחולצתה הלבנה להפוך לשקופה; הוא מיהר להסיט את מבטו לפני שתשים לב לאן הסתכל.

"הרמיוני?" הוא שאל בטיפשות. "שחית?"

"לא," אמרה הרמיוני באומללות. "אני... אני צריכה לדבר עם מישהו; אתה יכול לרדת לחדר המועדון?"

"כן, בטח," אמר הארי, מתיישב; יום למחרת היה שבת, אז הוא יוכל לישון מחר בכל מקרה. "רוצה שאעיר את רון?"

"כן, תודה- אני עדיין רוצה ללכת להעיר את ג`יני, ואני צריכה להחליף בגדים-"

"הרמיוני?" קרא רון, בדיוק מתעורר מעצמו. "למה כולך רטובה?"

"זה סיפור ארוך," היא אמרה ברחמים עצמיים. "תרדו לחדר המועדון, אני אספר לכם."

זמן קצר לאחר מכן, הארי, רון, הרמיוני וג`יני ישבו ליד האש שבחדר המועדון, הרמיוני יבשה כולה חוץ משערה בעוד סיפורה כמעט נגמר.

 "- אז סנייפ נכנס לכיתה, וצועק `תרדו מהשולחן שלי!` ואני קפצתי מהשולחן, כמעט שוברת את צווארי כשהחלקתי על כל הבלאגן שעשינו, והסמרטוט שישבתי עליו נתפס בין רגלי- זה לא מצחיק!" היא אמרה בפעם החמש עשרה בעוד חבריה צחקו. "הייתי כל כך מפוחדת... אני רק שמחה שהוא לא ראה את הכל, בטח נראנו משוגעים כשהחלקנו בכיתה, ופרד היה כל כך... אני לא יודעת, נראה עצוב כל כך עם הדלי על ראשו..."  היא נאנחה ודעכה, האחרים עדיין צוחקים. "הו, בסדר, אני מניחה שהחלק הזה באמת היה מצחיק... אבל בכל מקרה, סנייפ שלף את שרביטו, ושנינו חיכינו שיהרוג אותנו בעזרתו, אבל אז הוא רק אמר לנו לצאת מהכיתה והתחיל להתקדם בכיווננו, כן? ובכן, הוא החליק במים, נפל על גבו, ניסה ללכת על הרצפה וכמעט התנגש בקיר! הוא נעץ בנו מבט ואנחנו ניסנו שלא לצחוק, אבל הוא פשוט נבח עלינו ללכת ישר לפרופסור מקגונגל. פרד ואני ברחנו, כמעט הרגנו את עצמנו כשהחלקנו על המים- יכולנו לשמוע את סנייפ מנקה בעזרת כמה לחשים- ואז הלכנו למשרדה של מקגונגל, שנינו נוטפים מים. היא הופיעה בחלוק, נראת זועמת, חשבתי שאנחנו לבטח נושעה... היא צרחה עלינו במשך שעות ואז נתנה לנו לבסוף את העונש-" 

"מה קיבלתם, עוד ריתוק?" שאל רון.

"לכל השבוע," אמרה הרמיוני בעצב. "והיא אמרה שאם פרד ואני לא נשמור את הידיים שלנו לעצמנו כשהריתוקים יגמרו, היא תתן לנו עוד עד שנלמד, אפילו אם זה ייקח שנת לימודים שלמה."

"אווץ`," אמר הארי בהזדהות.

"כן... ואז, תקלטו, היא שחררה את פרד אבל השאירה אותי, סגרה את הדלת והתחילה לצחוק ללא שליטה!"

"לא!" התנשפו הארי, רון וג`יני.

"מקגונגל?" שאלה ג`יני.

“צחקה?" הוסיף רון בספקנות.

הרמיוני הנהנה בהנאה. "היא אמרה שלא היה לה מושג שאקח את עצתה כל כך ברצינות," היא סיפרה. "כנראה שהיא עקבה אחרי העניין, היא ועוד כמה מורות שמצאו את זה משעשע... והיא ביקשה לשמוע את הכל ממני. סיפרתי לה כמעט את בכל, היא צחקה עד שכמעט נחנקה, אם לא הייתי כל כך נבוכה זה היה נהדר-"

"זה מדהים," רון התנשם. "מקגונגל, צחקה ועודדה אי סדר?"

"ראינו אותה עושה דברים דומים בעבר," ציין הארי.

הרמיוני הנהנה. "אני מקבלת את ההרגשה שהמורות חושבות שאנחנו מין שעשוע אדיר, כמו כל התלמידים שאנחנו מכירים, או כמו תוכנית טלוויזיה- אר, כמו ספר מעניין מאוד," היא תקנה את עצמה למראה הבעותיהם המבולבלות של רון וג`יני. "אין להן על מה לרכל בעצמן, אתם יודעים, דברים מעניינים פחות כשאתה בן ארבעים וחמישים, אני מניחה, אז הן מדברות עלינו כל הזמן- היא אמרה שהמורות מדברות בעיקר עליכם, עליי ועל התאומים, כי אנחנו תמיד המצחיקים ביותר. אני מניחה שהרבה אנשים יצחקו הרבה מחר בחדר המורים. מקגונגל בהחלט חשבה שאני הצלחה... ואז היא שלחה אותי לישון, ואני פשוט רציתי למות, באמת רציתי..."

"היא שחררה אותך מהריתוקים?" שאלה ג`יני בתקווה.

“לא, ברור שלא, אתם יודעים איך היא," אמרה הרמיוני באנחה. "למרות זאת, היא כן העניקה לגריפינדור חמש נקודות."

"מה? על מה?" שאל הארי, מופתע.

"עבור זה שנתתי לה דבר מה לקנטר את סנייפ," אמרה הרמיוני, נאנחת באומללות. "היא תמיד מחפשת סיבה- אתם יודעים איך הם, תמיד מתווכחים, מסתבר שהם חברים ממש טובים, הם פשוט מתחרים ורבים הרבה- והיא הודתה לי על האפשרות לקנטר אותו בנוגע לתלמידים שעושים דברים גסים על שולחנו."

“מסכנה שכמוך," אמרה ג`יני, מלטפת את ידה.

 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"אני באמת לא יכול להאמין לזה," אמר פרד בזעם לג`ורג` ולי. "אני מתכוון, אחרי כל זה, מתברר שהיא נשמעה לעצתה של מקגונגל? פרופסור תקוע-לי-משהו-בתחת? היא צחקה ללא שליטה, על חשבוני, בעוד הרמיוני סיפרה לה הכל בקול הנבוך הזה. יכולתי להרוג אותה, אני חושב שזה מה שהייתי עושה אם הייתי איתה באותו החדר-"

"למען האמת, פרד, אני חושב שכל העניין של דלי-על-הראש-שלך היה מעט נורא," אמר ג`ורג`, מנסה נואשות שלא לצחוק. "הן מאותו הסוג, אחרי הכל, הרמיוני ומקגונגל..."

"כן, ובכן, אני הולך לנקום בה על זה," זעם פרד, מעביר את מגבתו על שערו שוב. "מדברים על חוצפנות... גורמת לי להיתפס על ידי סנייפ... המבט שהיה לו בעיניים כשהוא ראה אותנו, כאשר הוא התקדם לעברנו, סמרטוט בין רגליה של הרמיוני והמגב עדיין בידי, מים בכל מקום..."

“תסתכל על הצד החיובי," אמר לי, "לעולם לא תצטרכו לנקות שוב את כתתו של סנייפ."

"רעיון גאוני, לספר לה שאתה מאוהב בה," הוסיף ג`ורג`.

פרד הסמיק, אבל למזלו לא ראה את פניו, שכן הן הוסתרו על ידי המגבת. "כן...ובכן..אני לא בטוח שהיא האמינה לי, למרות שהיא לא התנגדה כשהתנשקנו."

"כמו שאמרתי כשהכל התחיל- אולי היא באמת אוהבת אותך," אמר ג`ורג`. "זוכר? אולי היא מנסה לגרום לך לאהוב אותך על ידי להדליק אותך."

“כל מה שהיא עשתה עד עכשיו זה להעניק לי הרבה צרות ודלי על הראש," אמר פרד בחמיצות.

"ובכן, הנה משהו שיעודד אותך," אמר ג`ורג`, "ארול הופיע עם מכתב מאמא כשהיית בריתוק, והיא כתבה שביל וצ`רלי יבואו לחג המולד, אני בטוח שיהיה להם הרבה רעיונות עבורנו-"

“אלא אם הם יבחרו להצטרף להרמיוני," אמר לי.

“ביל תמיד העדיף את ג`יני," ציין פרד, "ביל הוא כמעט כמו אבא עבורה."

“כן, ובכן, אתם מכירים את ביל, גם אם הוא יעזור לג`יני הוא עדיין יעזור לנו, סביר יותר מאשר שלא," ענה ג`ורג`. "ובדרך כלל צ`רלי נמנע מלבחור צד."

“ובכן, תעדכנו אותי במהלך החג," אמר לי. "אני מצפה שהארי, רון, הרמיוני ג`יני יחליטו על הפסקת אש לא רשמית כשתהיו במחילה, חושבים עד כמה אמך יכולה להיות מפחידה."

“אולי אמך תניח לך לבוא אלינו לחג המולד, גם כן," אמר פרד בתקווה.

“לא, כבר שאלתי," ענה לי; הוא ביקש מאימו לבלות בחגים עם פרד וג`ורג` כל הזמן, אבל לרוב היא סרבה, כי היא חשבה שזהו חג משפחתי. "זאת השנה האחרונה שלי, אתם יודעים, אני מצפה לנסוע הביתה גם בפסחא." הוא נאנח בקדרות; הוא אהב את משפחתו, אבל הרבה קרובי משפחה שבאו בחגים, הייתה נטייה להפוך לאסון. "אם יהיה לי מזל, בפעם הזאת דודה ליסה תשתכר ותתעלף לפני שתספיק לריב שוב עם אמא."

“ובכן, בהצלחה," אמר ג`ורג`. "נשלח לך הרבה ינשופים... אר, למרות שאולי עדיף אם תשלח את שלך קודם כדי שפשוט נוכל לשלוח לך תשובות; ארול עדיין נעדר, והאגריד מחפש אותו..."

“ותגיד לנו אם תחשוב על משהו, תשאל כמה מהאחיינים הרשעים שלך," הוסיף פרד, נשכב לישון. "אני הולך לגרום לה לסבול."

בעוד פרד שכב ער, מנסה לישון, לא היו אלה מחשבות נקמה שמילאו את ראשו, אלא מחשבות ותהיות על מתי יצא לו לנשק שוב את הרמיוני.

הפרק הקודם		הפרק הבא