ג'יני וויזלי בהוגוורטס

רון פתח את הדלת אל כיתת שינויי הצורה, ומצא שם את האחרונים שלהם ציפה.

"ג'יני, דראקו, אתם מוכנים לצאת? תמשיכו את- אה- מה שאתם עושים עכשיו אחר כך. אני צריך לפגוש כאן מישהו."

ג'יני גיחכה ואמרה, "אולי אותי, במקרה?"

"מה ג'יני, על מה את מדב-"

רון לא הספיק לסיים את המילה, כי הדלת נפתחה בבת אחת והארי נכנס אל הכיתה.

"רון, תקשיב. אני חייב לומר לך שאני מצטער. אם סלחת לג'יני, אני מתחנן שלפחות תקשיב לי, ואולי תמצא סיבה לסלוח לי!"

רון ההמום, לא ידע מה לומר. הוא רק פתח וסגר את פיו כמו דג. אחרי כמה שניות של הפתעה הוא סימן להארי להמשיך.

"אני סיפרתי לג'יני. הכל. והיא סלחה. עכשיו, אני יודע שהסיפור הזה נשמע מופרך, אבל זה הסיפור, ואני מבקש שלא תשפוט אותי.

"אז בסדר, הכל התחיל כשהגעתי אליך, למחילה..."

הארי גולל בפניו את כל מה שקרה, החל ברכבת וכלה בשיחה שלו עם ג'יני, בחג המולד.

כשהארי סיים ורון, שחייך חיוך רחב, פצה לבסוף את פיו, הדלת נפתחה בעוצמה, ולחדר נכנסה הרמיוני.

"אוי, לא! הארי! אמרת שתחכה לי!"

"הרמיוני, רון הגיע לפניך, ולפני הארי! לא יכולנו לחכות!" ג'יני שילבה את ידיה בכעס.

"אוח... טוב, נו, הארי סיפרת לו?" הארי הנהן. "הכל?"

"הוא סיפר לי הכל, הרמיוני." הרמיוני סובבה את ראשה מהר כל כך, שהוא כמעט ונתפס לה.

"אתה... אתה..."

"אני יודע הכל, ואני מצטער. אני סולח."

"אוי, רון!" הרמיוני קפצה על רון בחיבוק מוחץ, ולג'יני היו הוכחות רבות לכך שהיא בוכה. רון ליטף את גבה של הרמיוני, מביט בהארי המתקרב אליהם.

"אני מצטער, רון."

הרמיוני עזבה את רון, שניה לפני שזה טפח על כתפו של הארי ואמר, "זה בסדר, הארי. אנחנו לגמרי בסדר." הוא חייך.

ג'יני רצה אליהם, חיבקה את רון ואמרה, "אני כל כך שמחה שחזרנו להיות בדיוק כמו שהיה קודם!"

"לא." אמר הארי וכל המבטים הופנו אליו. "לא כמו קודם. יש לנו בונוס." הוא חייך אל דראקו, שהשיב חיוך מופתע.

כשיצאו יחד מהכיתה, מתבדחים וצוחקים ומחליפים חוויות מהשנה שעברה עליהם, היחידה ששתקה היתה ג'יני.

"- ואז פרוואטי, שבאותו זמן יצאה עם דין, העיפה לו כזאת כאפה! הוא כמעט בכה!" רון התפקע מצחוק. כשצחקו, דראקו סקר את פניה של ג'יני, צוחק גם הוא, אבל כשהבחין במבט המהורהר על פניו, הוא הפסיק.

"ג'יני, קרה משהו?"

"הממ?" ג'יני התנערה כאילו התעוררה הרגע מחלום כלשהו. "אה, זה כלום..."

"ג'יני, אולי לא דיברת איתי שנה, אבל אני עדיין זוכרת איך את נראית כמשהו מטריד אותך. זה נראה בדיוק ככה." הרמיוני בהתה בה בחשד קל.

"זה פשוט שחשבתי שוב על העניין הזה עם לוציוס מאלפוי.," דראקו התכווץ מעט. "אני לא בטוחה אם אמא ואבא יסכימו עם התוכנית שלי..."

רון הזדקף. "איזו תוכנית?"

ג'יני עטתה על פניה חיוך תמים. "אה, זה כלום... אם לוציוס ידע עלי ועל דראקו, לא יהיה לדראקו לאן לחזור אחרי הוגוורטס, אז חשבתי שהוא יוכל לגור בחדר שלך...?"

"רון," דראקו מיהר לדבר. "אני מבטיח שאני אעזור כמה שאני יול. אני לא אהיה עליכם למעמסה, בחיים לא."

רון גיחך. "אם תדבר ככה עם אמא שלי, היא תעיף אותך מהבית. אני זוכר את הפעם האחרונה שהארי דיבר איתה על לעזור... הוא הציע לשלם לה בעד הלינה שלו שם, לפני שלוש שנים. היא הסתובבה בבית כל היום, ממלמלת את השם שלו ושוברת כלים, שורפת חביתות..." רון חייך בחולמניות.

"גם אני זוכר את זה," הארי צחק בקול. "חשבתי שהיא עומדת לכרות לי את הראש! ואז הרמיוני אמרה לה שאני לא מתכוון ברצינות, והיא עוד יותר התעצבנה.."

"כן," צחקה גם הרמיוני, "היא שאלה אותך אם אתה חושב שזה מצחיק, לעבוד עליה ככה..."

דראקו העיף בג'יני מבט מבולבל, והיא צחקה כמו האחרים.

"פשוט- אל תציע לאמא שלי עזרה כספית. תוכל לעזור לה רק בזה שתגיד לה שהיא מבשלת נהדר... הארי מצליח ככה כבר שש שנים, וגם הרמיוני."

דראקו צחק צחוק משוחרר.

"עכשיו אני אפילו לא דואג ממה שיהיה כשאבא שלי יקבל את המכתב של פרקינסון."

"כן, בטח," התגרה בו הארי. "אני לא שכחתי איך ברחת כשהיינו ביער האסור, בשנה הראשונה שלנו!"

"תזהר, אני עוד אבריח אותך מהחדר כשנגור ביחד,"

פניו של רון קדרו.

"בלי תעלולים והצקות! סבלתי מזה מספיק כשפרד וג'ורג' ישנו בחדר מעלי!"

כולם צחקו.

"ועכשיו, דראקו, שיקויים! עם סלגהורן!" הארי בחן את פניו של דראקו, שנשארו כשהיו.

"פרופסור סנייפ... באמת מירר לכם את החיים, אה..? טוב, הפעם, אין לי למה להתחנף. אם ניתקתי את הקשר שלי עם אבי היקר, לא אצטרך להתחנף לחבריו, נכון?" הוא צמצם את עיניו.

"ולי, יש שיעור עם סנייפ." התלוננה ג'יני. "אוך, שיעור שעבר הוא נתן לי עבודה לעשות. באורך של מטר וחמישים ושבע סנטימטרים, רק כי קיללתי את אלנבי, סלית'ריני מטומטם, שזרק עלי כדור נייר ענקי"

"נטייל אחר כך? כדי לנסות ולנחם אותך אחרי שיעור מדכא שכזה?" ניסה דראקו לנחם אותה, והצליח. ג'יני חייכה, נישקה אותו והלכה לכיוון מגדל גריפינדור, כדי לקחת את התיק שלה.

כשהגיעו אל המרתף בו התקיים שיעור השיקויים, הארי, הרמיוני, רון ודראקו התיישבו סביב שני שולחנות, קרובים אחד לשני.

דראקו העיף מבט מרוצה לעבר הסלית'רינים, שנעצו בו מבטים מתעבים.

"דראקו, זה מוזר. נראה כאילו המבטים שלהם של "אם תמשיך לחייך ככה, אני אדחוף לך עיני עטלפים למיץ הדלעת מחר בבוקר" משמחים אותך, אם לא ממריצים." אמרה הרמיוני.

"את לא מבינה, הרמיוני?" הוא שלח מבט מתגרה נוסף בסלית'רינים. "כבר לא איכפת לי מה הם יעשו, יחשבו או יאמרו. ואני גם לא אוכל איתם מחר בבוקר, אז לא יהיה להם מיץ דלעת לשפוך לתוכו עיני עטלפים."

הארי ורון, ששמעו את השיחה שלהם, התערבו פתאום.

"מה זאת אומרת- לא אוכל איתם? איפה בדיוק חשבת לאכול?" שאל רון, אבל הלחישה שלו היתה, נכראה, לא מספיק שקטה, כי סלגהורן גער בו.

"מר וויזלי, אתה מוכן להפסיק לקשקש שם?! אתה רוצה להגיש לי עבודה באורך של שני מטרים על שיקוי האהבה?"

"לא, פרופסור!" קרא רון והזדקף בכיסאו כשהארי, הרמיוני ודראקו גיחכו.

רון ישב זועף, לאורך כל השיעור, בעוד הרמיוני מאיצה בו, בהארי ובדראקו (שתווכחו בשקט על מי מצמד מלוויו לשעבר של דראקו יותר מפגר, קראב או גויל) להקשיב.

"הרמיוני, אני ממש לא צריך לדעת איך להכין שיקוי אהבה!" התומם הארי כשהיון בדרך אל האולם הגדול.

"כן, כי כולן במילא עוקבות אחרי כל צעד שהוא עושה. מה הוא צריך שיקוי מטופש?" לגלג דראקו.

"אוך, סתום ת'פה, מאלפוי," אמר הארי שעוד לא התגבר על ההרגל הישן, לקרוא לדראקו בשם משפחתו.

הם נכנסו לאולם הגדול. דראקו תר במבטו אחרי ג'יני, שרצה אליו ונופפה בידה. הוא נופף לה חזרה והאיץ את צעדה, לא שוכח מהטיול שהבטיח לה. כשהגיע אליה הוא חיבק אותה, ובדיוק אז נשמע הקול שממנו חשש יותר מכל.

הפרק הקודם		הפרק הבא