הנשף

רוזי, התעוררת!"

זו אימא. ממש יש לי כוח להתמודד עם השטויות שלה. למרות שאני זוכרת מה קרה עם מאלפוי וסנייפ, אני מעדיפה לסבול את הדאגות אחר כך ורק לראות את מאלפוי המזורגג הזה.

אבל חייבים להודות בעובדה שהוא הציל לי את החיים. אני לא לוקחת את זה בחשבון. תחשבו על זה.

"איפה מאלפוי?"

"היי." הוא בלונדיני מתמיד, וכמובן שהפרצוף שלו לבן.

"היי."

אדום בטוח הולך טוב עם ג'ינג'י. כי אני אדומה, לא וורודה. המצב ממש גרוע, נכון?

"אהה, חמודים, ניתן לכם דקה לבד."

אבא מחמיץ פנים. "רונלד!" היא גועשת. הוא הולך איתה במרמור אל העולם שמחוץ לחדר. איזה יופי. רק אני ומאלפוי, כמו פעם. ועוד מיליון אנשים מתחתינו שצועקים "הצילו!". אבל לא אכפת לי כל עוד אני בת וויזלי אנוכית.

"מאלפוי, הכל בסדר?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן. "אני זה שצריך לא

דאוג לך, רוז."

רוז? הוא הרגע קרא לי בשמי הפרטי? ברצינות? עדיף שתהרגו אותי מאשר שמאלפוי יקרא לי בשמי הפרטי. הדבר הבא זה שהוא יזמין אותי לבית שלו, להכיר את האימא הנפלאה שלו ואת אביו, אוכל המוות "לשעבר".

לא אמרתי כלום.

"למה, כמה זמן ישנתי?"

שתיקה. הוא מלבין פנים. ושותק, זה ברור.

"סקורפיוס מאלפוי, כמה זמן ישנתי?"

"היית בתרדמת, רוז."

"מאלפוי!"

"שנתיים, רוז! " הוא צועק. "סליחה."

שנתיים? שנתיים? אז מה אתך רוצים להגיד? העיקר שהתעוררתי, ברור! זה בכלל לא חשוב שבזבזתי שנתיים של ילדות די נחוצה לחיים, אה?

אוה, כולכם יכולים ללכת לעזאזל מצידי! וכן, גם הילד שהציל את החיים שלי!

"מה?"

לא לבכות, וויזלי. את יכולה. פשוט לנשום עמוק. 

לא, אני לא יכולה. אתם חושבים שזה כזה פשוט?

הדמעות זולגות מעיניי ובשנייה אני מוחה אותם. 'איזו גיבורה, רוז'. 

"בוא נעוף מכאן, מאלפוי." אני אומרת לו. אני פשוט מנתקת את המחטים מהזרועות שלי ויוצאת מהחדר. שם אמא ואבא.

"אמא, אבא... אני צריכה קצת מרחב. אתם בטוח מבינים, נכון? סקורפיוס יספר לי את כל מה שקרה שלא הייתי.

הם מהנהנים ומחייכים בהבנה. כמה קשה זה לא לגלגל עיניים שיש לך הורים כל כך מבינים.

הם בטוח לא יבינו שמאלפוי מחבב אותי. זאת אומרת, אבא בטוח יתאבד שמאלפוי מחבב אותי. אימא תיכנס לדיכאון לכמה ימים (אבא שלו קילל אותה וכמעט הרג אותה, בכל מקרה), דוד הארי ייכנס לתת - תזונה ודודה ג'יני פשוט תתבודד.

התגובות שלהם יהיו הרבה יותר מוגזמות אם יגלו את מה שמאלפוי הרגע אמר לי.

" ההורים שלי אמרו שאת יכולה לבוא לאחוזה לכמה זמן. אך את רוצה, כמובן."

לא, לא נראה לי (כן! ברור שכן! כן כן כן!).

"אהה, תודה. למה לא?"

יופי. המסלול כבר מתחיל והדרך ארוכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא