רבע פוסידון

רייצ'ל דר כתבה את האבחנה שהבליחה ביומנה. רק ליתר בטחון:

אהבה היא אש. מים מכבים אש. אש זה גחלים לוחשות. ואומץ.

החוכמה היא מים. מים הם החוכמה.

המלחמה היא האדמה. מים מרעידים את האדמה. האדמה היא הידידות.

האוויר הוא... מה?

****

"טוב," אמר ניקו וחיכח את ידו בשערו. "אז גם אם את יסוד הזמן," אמר לקליפסו.

"אם?"

"כן. אנחנו לא בטוחים. בכל מקרה. יש לנו בעיה יותר דחופה, כי זה לא שאנחנו יודעים מה לעשות עם זה. הרבה יותר חשוב לדבר עם הכריסטינה הזאת."

"אתה חושב שיש לה מידע מבפנים?" שאלה אנני.

"היא לא חושפת את זה באופן חד משעמי, אבל סביר להניח שכן. זה לא משנה כרגע, כמו העובדה שהיא יודעת בכלל על קיומנו".

"אז מה נעשה? פשוט מתקשר אליה?" שאלה אנני בחוסר אונים.

"זה הכי פשוט," משכה קליפסו בכתפה. "מי לקח לוקח את הכסף?"

ניקו פישפש בכיסיו ומצא מספיק מטבעות כדי לרכוש פלאפון פרה היסטורי. מאחר ואף אחד מהם לא התמצא בלקנות בחנויות מודרניות, קליפסו התנדבה. היא עשתה כמה פרצופים למוכר, שהיה מוקסם מיופיה עד שהתעלם מפרטים זוטרים אחרים.

העיקר, היא חזרה עם טלפון, אחד שעובד. (או, מכשיר איתות למפלצות. איך שתבחרו).

ניקו הקלוש את המספרים שאנני הקריאה. נשמע צליל חיוג לכמה רגעים, ואז נשמע קול מהצד השני. "הלו?"

"כריסטינה? כריסטינה? זו את?"

"כ-ן" בקול מהצד השני משך את ההברה.

"אנחנו מעוניינים לשלוח את ילדנו ל... מחנה קיץ הזה."

"כן?" נשמע שפניה אורו. "מה שמכם?"

ניקו בלע רוק בעצבנות. "ניקו ואנני".

"אוווווו" חייכה קליפסו. "הורים".

"מצויין. מה שם הילד?"

"שמו, אה, שמו. זה לא משנה. אנ - אנחנו רוצים לקבוע איתך. כן. לקבוע איתך פגישה. שנדבר ונבין מה יש שם ו... וזהו."

"מתי אתם פנויים?"

"עכשיו זה טוב?"

****

"אתנה. אלה נעלית. אנה התגלי לפנינו!" קראה אנבת' בחוסר ביטחון. להורות לאלה מה לעשות? קצת גדול עליה.

הם המתינו כמה דקות, היא ופרסי, קראו שניהם לאלה להופיע, שוב ושוב. "הסגולה המטומטמת הזאת שקרית! זה לא עובד!" קראה אנבת' ביאוש.

"תני לי נסיון אחרון," אמר פרסי וחייך חיוך מתוח ושובבי.

"מה אמרת?" שאלה אנבת'.

"אנבת' צייס. צייס. צייס. אני לא אוהב את השם הזה."

"סליחה?" אנבת' חבטה בו.

"השם הזה לא רציני. אנבת' ג'קסון, לעומת זאת... כן," הוא המהם. "זה כבר יותר טוב".

"אתה כרגע-" אנבת' השתנקה, עינייה עגולות ומשתוקקות והמומות. "הצעת לי--"

"את מעדיפה את זה רשמי יותר? לכרוע ברך?" פרסי החל להשתופף כשסכין הוצמדה לגרונו.

"אתה! לא! תעז!" שאגה אתנה באוזנו.

אנבת' נראתה מבועתת. זומבים מהלכים? לשסע טיטאנים? קלי קלות. הצעת נישואין? בזה היא כבר לא מסוגלת לעמוד.

פרסי, לעומתה, חייל מאוזן לאוזן. "ידעתי שזה יעבוד," אמר בתגובה.

"שחררי אותו," הורתה אנבת' העייפות לאתנה.

"לפקודתך," ליגלגה האלה הבכירה, אבל שיחררה את אחיזתה בו.

"אין לנו זמן לזה," אמרה אנבת'. "אני יוצאת מנקודת הנחה ששמעת את הנבואה הגדולה."

"כן," השיבה אתנה ברצינות.

"אז בקשר לסכסוכים בין פוסידון לבינך.. מה את חושבת שיכול להיות?"

"לא סיימנו!" לחשה אתנה לפרסי הזחוח, ופעלה לביתה: "אני מניחה שהמרעבה על אתונה. כן. והיריבות ארוכת השנים שלאחר מכן..."

"כבר השלמתם," הזכיר פרסי. "אתם השליטים על האולימפוס ביחד."

"אני מניחה שהשרץ הקטן צודק," ענתה אתנה במיאוס.

"אז זהו? פשוט ככה? זה נפתר?"

"אני מניחה שלא באמת הייתה ביננו בעיה. לא כמו... טוב. אממ. אני, אלת החוכמה, שאותם מסמלים המים. פוסידון. אל המים. תמיד הייתה ביננו... כימיה מסויימת."

אנבת' נראתה כאחת השקועה במחשבות חשובות.

לעומתה, פרסי נתפס לפרטים הקטנים. "מה זה אומר? כימיה מסויימת?" הצביע עליה האצבע מאשימה.

אתנה רק חייכה. "זה עוד לא רשמי, כמובן, אבל שמעתי שהוא מתכנן להציע לי לצאת איתו. כמו עוד שליט מים פתטי שאני מכירה. לא-לא. אני לא מאשרת שתתחתן עם ביתי."

ובמילים אלו, היא נעלמה.

***

"הם פה!" לחשה כריסטינה לטוביאס. "הם פה! אני רואה אינטרקום!"

"תפתחי," הוא הורה.

שער הברזל נסוג לתוך החומה, מאפשר לניקו, אנני וקליפסו להיכנס.

אנשים! השקעתי בזה כל כך, ואני מתכננת לחזור לרצף ולעדכן. אמרתי לעצמי שאני לא מתחנן לתגובות אבל זה פשוט כיף! אז תשקיעו חצי שנייה

הפרק הקודם		הפרק הבא