עשן ומראות

מצטערת על העיכוב הארוך, האמת שסיימתי לכתוב את הפרק הזה מזמן אבל הייתי כל כך עסוקה שפשוט לא מצאתי את הזמן. קריאה מהנה (:

פרק 12:

אש וקרח

הנוכחות שלהם דבקה כמו ריח עשן לקירות דירתו. עברו שעות מאז התייאשו ועזבו, אבל העיר לא נשארה כשהייתה. הם הכתימו אותה עם הזיכרונות שלהם, עם כל מה שהוא הרגיש שהוא חייב להם. הוא לא התכוון להמשיך לברוח לנצח, הוא לא עמד להזניח את החוב שלו, הוא רק רצה קצת זמן. הוא התחנן לעוד קצת זמן לשלם את החוב חסר הספרות שלו לפני שפניהם יטביעו אותו.

הוא דפדף בחוסר נחת בספר מפואר של היסטוריית עולם הקוסמים בימי הביניים, חלק ממשימת הקריאה של רג'ינה לאותו שבוע, וכל כמה דקות שב והציץ בשעונו בין הכריכות. רג'ינה ישבה בכורסא מולו, ספר שינוי צורה בחיקה, וחזרה וניסתה להפוך כרית סיכות לקיפוד בהתמדה מרשימה.

המחשבות על חבריו הסתחררו בראשו כמו דבורים מזמזמות, לא מאפשרות לו להתרכז ולתכנן איך יתמרן את האירוע שיתרחש בעוד ארבע דקות בדיוק. רג'ינה ישבה בשיכול רגליים, שיערה פזור בחופשיות על כתפייה, ופנייה המרוכזות והרציניות העידו שהיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום בזמן הקרוב.

הארי הסתכל שוב בשעונו. שלוש דקות. הוא סגר את הספר וקם.

"אני הולך לנשום קצת אוויר," הוא תירץ.

רג'ינה הרימה את מבטה, הכיווץ שבין גבותיה מתיישר. היא מייד נראתה צעירה ופגיעה יותר.

"הוא לא יגיע," היא אמרה כשהוא פנה לכיוון הדלת.

הארי התבלבל. זה כמעט נשמע כאילו היא יודעת. "מי?"

רג'ינה לא הסיטה את מבטה ממנו, כמעט ולא ממצמצת. "ספקין. הגמדון. הוא לא יגיע לדווח לך יותר."

הארי קפא במקומו. הוא היה צריך לדעת שזה יקרה, ובכל זאת... הוא חשב על גמדון הבית שהסתכל בו בהערצה במטבח ביתה של פרימרוז, והרגיש דקירה מרה עמוק בתוך חזהו.

"אז היא גילתה?" הוא שאל בקול עצור.

רג'ינה הנהנה, ממשיכה למדוד את תגובתו בקשב.

"מה היא עשתה לו?"

רג'ינה השפילה את מבטה לחלקיק שנייה, מספיק כדי להבהיר שהיא לא אדישה למה שהתרחש. "הוא ימשיך לעבוד אצלה. היא רק הכאיבה לו."

המילים שחררו גשם קר של קוצים בתוך גופו של הארי. הוא ידע שזה יקרה, אבל זה לא עצר אותו. גם גמדון הבית ידע את מהות הסיכון, אבל היה מוכן לעשות את זה בשבילו. הנבחר. והוא עשה את זה בשבילה... הוא הסתכל בה מלמעלה וניסה לשכנע את עצמו שזה היה שווה את זה. את הכאב של היצור הזה, רק כדי להבטיח שהיא תישאר קרובה אליו. להבטיח שהוא יישאר בשליטה מלאה בחייו החדשים.

פרץ של זעם הציף אותו. הוא סב לאחור וקפא כשראה את השתקפותו בדלת הזכוכית של המרפסת. הוא אחז במשקוף בשתי ידיו והתרכז באורות העיר כדי לא לראות את עצמו, מרגיע את עצמו. הוא לא רצה שהיא תראה אותו ככה.

כל אחד אחר ידע שבמצב כזה צריך לעזוב אותו לנפשו, לברוח לפני שהפצצה המתקתקת תתפוצץ. רג'ינה כנראה עוד לא למדה זאת. הוא הרגיש אותה מתקרבת ונמתח כמו קפיץ. היא כרכה את זרועותיה סביב חזהו והוא הרגיש דחף להדוף אותה, אבל זה נעלם לאחר שנייה.

המתח בכתפיו נרפה קלות. הוא הצמיד את מצחו לזכוכית הקרה. הוא עשה טעות. הוא עשה מעשה אנוכי ורע, והוא לא אמר לה את האמת למרות ששאלה אותו שוב ושוב. אבל היא לא כעסה, לא הזילה דמעה, רק נשקה ברפרוף את עורפו, בהבנה. והוא אפילו לא היה צריך לומר דבר.

"אני מצטער," הוא אמר בצרידות, אוחז בידה הרזה שנחה על חזהו, ומייד הרגיש קצת יותר טוב. כל הצהרת חיבה מצד רג'ינה הייתה אירוע בפני עצמו.

"אני יודעת," היא השיבה.

"מעכשיו אני לא אוכל להפריע לך יותר," הוא אמר, מתגבר על שמץ המרירות בקולו, מודד את תגובותיה. "תוכלי לעבור את המבחן של פרימרוז."

היא שתקה. הוא אמר לעצמו שהוא לא מדמיין את זה, שרג'ינה באמת לא שלמה עם עבודתה אצל פרימרוז במאת האחוזים. שבמקום מסוים היא כן יודעת שמגיע לה משהו טוב יותר, שהיא לא חייבת לחיות ככה. גם אם היא לא רצתה שהוא ידע את זה.

"לא הייתי מתנגדת שתכשיל עוד משימה אחת," היא אמרה כנגד כתפו כשהוא חשב שהיא כבר לא תדבר.

"למה את מתכוונת?" הוא שאל, חש נימה קודרת בקולה.

היא נרעדה וניגשה לקחת את הסוודר שלה מהספה, לבשה אותו וחיבקה את עצמה, כאילו הטמפרטורה בחדר ירדה פתאום. היא נראתה צעירה ופגיעה בסוודר הרחב ובשיער פזור.

"היא נתנה לי עוד משימה היום," היא סיפרה לו בחוסר נחת ברור. "היא מצאה את הענק האמיתי..."

"איפה הוא?" הארי שאל כשהיא השתתקה, יודע שהתשובה לא תמצא חן בעניו.

"זוכר... את הלילה שהתקשרתי אליך מתא הטלפון? הלכתי לראות את אימא שלי במוסד באותו הלילה..."

"הוא אצל אימא שלך?" הארי הגיע למסקנה בכוחות עצמו, מבין שרג'ינה מתקשה להגיע לשורה התחתונה.

רג'ינה הנהנה בשפתיים חתומות, נשענת על גב הספה ומחבקת את עצמה.

הארי לא ידע מה לומר. הוא רצה לשאול איך היא הניחה את ידיה על הענק, אבל התשובה תמיד הייתה זהה אצל אוכלי המוות; תמיד היו להם שתולים במקומות גבוהים שהטו את כפות המאזניים לטובתם. הוא ידע שזה לא השתנה, אפילו שוולדמורט כבר לא היה שם לרדות בהם. אבל לא נוצר בו הרושם שאימה של רג'ינה הייתה מכשפה חזקה במיוחד, והיה דרוש קוסם חזק כדי לשלוט בכוחו של הענק...

פתאום גם הוא התחיל להרגיש שהחדר קר. הוא לא באמת ידע מה הענק מסוגל לעשות, לא היו לו הכלים ללמוד זאת. הוא לא רצה לחשוב על האפשרויות הבלתי נדלות שהוא פתח בפני אוכלי המוות.

"איך פרימרוז יודעת את זה?" הוא שאל לבסוף. "איך היא יודעת שהם גנבו אותו? המועצה יודעת?"

"היא אמרה שמישהו השתמש בו," רג'ינה ענתה. "אתמול בערב. אני לא יודעת אם המועצה יודעת."

הארי הסתובב לעבר החלון כאילו ציפה לראות את העיר משתנה. הכל נראה בדיוק אותו הדבר. מה הייתה תוכניתם של אוכלי המוות? לרגע הוא כמעט השתוקק שתהיה לו היכולת הבלתי רצונית לחדור אל מחשבתו של וולדמורט רק כדי לדעת ולהשקיט את המתח שגבר בתוכו.

הוא היה חייב לעשות משהו. אם לא בשביל העיר הזו, בשביל העולם הזה, אז בשביל לא לצאת מדעתו.

הוא הסתובב אל רג'ינה. היא הסתכלה בו בבלבול.

"מתי היא קבעה שתחדרי לשם?" הוא שאל.

רג'ינה חיבקה את עצמה חזק יותר. "בימים הקרובים. כשיגיע הרגע המתאים..."

"מצוין," הארי אמר בהחלטיות מחושבת, פונה אל חדר השינה. "הרגע הזה לא יגיע. אני הולך לשם עכשיו."

רג'ינה הלכה אחריו, חסרת מילים. רק כשהוא לבש ז'קט והחל תר אחרי גלימת ההעלמות שלו, היא שאלה, "אתה מדבר ברצינות?"

"אני לא צוחק בקשר לדברים כאלה."

הוא חיכה שהיא תגיד שזה מסוכן, שהוא לא יכול לעשות זאת, אבל היא אמרה, "אני באה איתך."

היא הפתיעה אותו. והוא הפתיע את עצמו כשהוא לא התנגד מייד. היא הלכה לאסוף את חפציה והארי אמר לעצמו שבכל מקרה הוא לא יכול לעצור אותה מלעשות מה שהיא רוצה, ושבמקומה הוא לא יכול היה לסבול לשבת בבית ולחכות לראות מה יקרה. זה היה יותר מידי אישי.

כשהוא חזר לסלון רג'ינה הייתה מוכנה ליציאה, לבושה במעיל העור השחור שלה ושיערה אסוף בפקעת גבוהה. הם החליפו מבטים במבוכה מסוימת. הארי השתעשע במחשבה שהם יוצאים לדייט, ומשום מה זה הלהיב אותו. האדרנלין כבר התחיל לפעפע בדמו. התחושה הייתה טובה, כמו לחזור לסם ישן.

"שכחת את הכובע שלך," רג'ינה אמרה בניסיון אופייני להתיר את האווירה הסבוכה.

"במקום אליו אנחנו הולכים לא אכפת לי שכולם ידעו בדיוק מי אני," הארי השיב. משום מה הוא לא הרגיש פחד, רק נחישות, וצורך בנקמה שהתעורר לאחר שהיה רדום כמה חודשים.

הוא פרש את גלימת ההעלמות ונעמד קרוב מאד אל רג'ינה, כך שהיא כיסתה היטב את שניהם.

"עדיף שלא ידעו שאנחנו שם עד שלא תהיה ברירה אחרת," הוא אמר לה.

"אתה רק מחפש סיבה להתחבק איתי מתחת לשמיכה," רג'ינה השיבה בעוקצנות המחודדת המוכרת.

הארי החליט לחזק את עמדתה בכך שנישק אותה. היא נענתה לו אבל לאחר כמה רגעים קצרים דחפה אותו ממנה.

"תוכל לעשות את זה כשנחזור," היא אמרה, לא בלי שמץ סיפוק.

הארי רצה מאד להתריס כנגד החיוך המרוצה שלה ולמשוך אותה לעוד נשיקה, אבל זה באמת לא היה הזמן. הוא היה צריך להתרכז במשימה שלפניו. והרי יהיה להם כל הזמן שבעולם כשיסיימו.

הוא שילב את אצבעות ידו בשלה והתעתק. הם הופיעו ליד תא הטלפון בו מצא את רג'ינה מסתתרת לפני זמן שנדמה ארוך מאד. אנשים בודדים התהלכו ברחוב העירוני המוזנח, ואף אחד מהם לא ראה את הזוג תחת הגלימה.

רג'ינה סקרה את הרחוב באי נחת.

"את בטוחה שאת מוכנה לעשות את זה?" הארי ווידא.

עיניה של רג'ינה נראו כמעט כסופות כשדוגמת קורי העכביש של הגלימה השתקפה בהן. הן היו רחבות במיוחד, דרוכות וחוששות, ובו בזמן מלאות נחישות. היא הייתה דומה לו במיוחד בתחום הזה. אולי בגלל זה הרגיש קרוב אליה כל כך.

"בוא נעשה את זה."

היא הובילה אותו ברחובות הקרים, בין תחנות אוטובוס וחנויות מוזנחות, עד שהגיעו לבניין לבן כעצם מוקף גדר ברזל. שלט מתקלף על השער אישר שזה אכן היה מוסד שיקומי לחולי נפש. החלונות הצרים המכוסים סורגים גם הם חיזקו את הרושם.

שעות הביקור כנראה עוד לא הסתיימו, כי הדלת הראשית והשער היו פתוחים לרווחה. הארי ורג'ינה חצו את שביל הגישה בשתיקה ועלו במדרגות הבטון המוארות אל אולם הכניסה.

מוזיקה שקטה ונעימה התנגנה שם. כמה אנשים מבוגרים ישבו מסביב לשולחן באזור הביקורים ושחקו קלפים בתנועות רובוטיות. אחות לבושה מדים החליקה על פני הארי ורג'ינה בפנים חתומות, מבלי לראות אותם. תחושה רעה מאד התעוררה בהארי.

הוא ניגש בזהירות אל דלפק הקבלה, מאחוריו ישבה אחות אחרת. היא בהתה במסך טלוויזיה זעיר שנח על הדלפק מבלי למצמץ. הוא רכן להסתכל לתוך עיניה ורג'ינה נאלצה לחקות אותו כדי שגלימה לא תימשך מעליה.

עיניה של האחות היו מזוגגות מסך של עשן לבן. חשדותיו התאמתו – כל המוגלגים האלה היו נתונים תחת כישוף אימפריוס.

הוא משך את רג'ינה לעבר המדרגות, כך שאוזניהם המעומעמות של המקוללים לא ישמעו אותם.

"כולם פה תחת קללה," הוא לחש באוזנה. "אימפריוס. זו קללה שאין עליה מחילה. אין ספק שיש כאן אוכלי מוות ברגע זה ממש."

רג'ינה הנהנה בדריכות והובילה אותו במעלה המדרגות.

המסדרונות היו מוארים אורות ניאון חיוורים שהדגישו את ריקנות הקירות המסוידים לבן. דלתות החדרים היו פתוחות לרווחה, אבל דיירי המיטות והכיסאות לא עשו שום מאמץ לעזוב את חדריהם. כולם היו שרויים במן תרדמת מכושפת בעניים פקוחות לרווחה. הדממה המבשרת רע הייתה מסוגלת לחדור תחת העור.

רג'ינה ידעה בדיוק לאן הם הולכים. היא האטה כשהם התקרבו לאחד החדרים, שהיה סגור מאחורי דלת ברזל, ולולא אחזה בידו של הארי פתאום הוא לא היה מנחש שהיא לא רגועה לחלוטין. היא הציצה דרך האשנב שבדלת ופנייה הלבנות החווירו באחת.

הארי הסתכל גם הוא. החדר היה זהה לחדרים סביבו, רק שבמיטה הבודדה שבו שכבה אישה לבושה שמלה כבדה וגלימת קוסמים מיושנת, שעונה על הכריות בתנוחה מעט לא טבעית. לאור הנר הבודד שהבהב לצד המיטה, הענק של נפרטיטי נצץ כמו כנפי שפרריות על צווארה הלבן.

זו הייתה אימה של רג'ינה. היא לא הייתה צריכה לומר דבר כדי שהארי יבין זאת. האופן הדרוך והכואב בו הסתכלה בה דרך האשנב הבהיר זאת, אפילו שכלל לא היו דומות.

היא שלחה את ידה אל הידית לפני שהוא הספיק לעצור אותה. הוא ציפה שתהיה תגובה כל שהיא, שצרחה של כישוף הגנה תמלא את הבניין, אבל דבר לא קרה. הדלת אפילו לא הייתה נעולה. רג'ינה פשוט נכנסה, ולהארי לא הייתה ברירה אלא ללכת בעקבותיה.

היא ניגשה הישר אל המיטה, בעוד הארי סוקר את החדר תחת מסך הכסף של הגלימה בחיפוש אחר דרכי מילוט מיידיות למקרה הצורך. לא יכול להיות שזה כל כך קל.

"אני הולכת לקחת אותו," רג'ינה לחשה לו.

"תיזהרי," הוא התרה בה ואפשר לה לצאת מתוך הגלימה.

רג'ינה הופיעה בחדר. שום דבר עדיין לא קרה. היא ניגשה אל אימה השרועה, הביטה בה לרגע קצר, ושלחה את ידיה בזהירות אל הענק. בהבעת כאב היא ניתקה והרימה אותו בזהירות. ברגע שהתכשיט התנתק מעורה הקפוא אימה של רג'ינה פקחה את עיניה לרווחה. רג'ינה נבהלה ושמטה את הענק. גברת וורן פתחה את פיה והוציאה צרחה מחרידה.

הארי משך את רג'ינה חזרה לפני שרכן והרים את הענק, מעלים גם אותו תחת הגלימה.

צעדים נמהרים נשמעו מחוץ לחדר. הארי משך את רג'ינה לפינה רגע לפני ששלושה אנשים התפרצו לחדר. הם דיברו זה אל זה בלהט, מבחינים מייד שהענק נעלם, אבל לא ניתן היה לשמוע את המילים מעל צרחותיה הבלתי נפסקות של האישה.

רג'ינה נשמה בכבדות לצד הארי. הוא אחז בידה וסימן לה להיות בשקט. היא כיסתה את פיה כדי להחליש את קול נשימותיה, אבל לא הצליחה להסתיר את המבט הנסער בעיניה.

אישה נוספת נכנסה לחדר בסערה של שמלה כסופה. היא ניגשה מייד אל אימה של רג'ינה והניחה את ידה על פיה ללא רחמים. הצרחות נפסקו מייד, כבעורך קסם, והתחלפו בהתייפחות שקטה.

רג'ינה נמתחה לצד הארי. הוא הרגיש חשוף באופן מוזר תחת מבטה של האישה הזו, שסקרה את החדר בעניים ירוקות, חתוליות, כאילו ידעה שהם שם איפה שהוא.

"הענק לא יצא מהבניין," היא אמרה בקול רך וחודר כמו יהלומים המחליקים על פני יריעת משי. "מצאו אותו."

שלושת אוכלי המוות רצו החוצה לפקודתה. הם השאירו את הדלת פתוחה – זו הייתה ההזדמנות שלהם. הארי ניסה למשוך את רג'ינה החוצה, אבל היא סירבה לזוז. היא בהתה באישה הגוהרת מעל אימה, קפואה.

***

רג'ינה הייתה מודעת רק במעורפל לעובדה שהארי מנסה לגרום לה לזוז. היא לא הייתה יכולה לומר לו זאת בלי להישמע, אבל היא לא הייתה יכולה לעזוב, לא עכשיו, כשכל הנקודות התחברו ברגע אחד. האישה הזו, ששיערה הכסוף כמעט נתן לה מראה של רוח רפאים לאור הנר, הייתה האישה שרג'ינה ראתה בחלומה ביום שלפני. ועכשיו היא ידעה מדוע היא הייתה מוכרת לה כל כך: לפני כמה חודשים פנייה היפות באופן כמעט לא טבעי היו מכוסות יריעה שחורה של אלמנות כשהיא דחפה את רג'ינה מהגג.

כשנותרה לבדה עם אימה של רג'ינה האישה הסירה את ידה החיננית מעל פיה. הבכי החרישי המשיך.

"זה מספיק, אימוג'ן," היא אמרה בטון קר, כאילו הייתה מדברת אל ילדה. "רג'ינה הייתה פה?"

אימוג'ן הפנתה את ראשה הצידה, הרחק מרג'ינה, כאילו ניסתה לברוח מיצור דוחה.

"אין טעם להכחיש, את יודעת שהיא היחידה שיכולה להיכנס לחדר הזה בלי להפעיל את ההגנות. אם רק היית מצליחה לגרום לה להישאר בפעם הראשונה, לא היינו צריכים לדאוג מפני פריצה." האישה פנתה לעבר החלון, כמעט מחליקה על פני הרצפה בהליכתה. היא הסתכלה החוצה, תרה את החצר. "אבל היא לא הייתה יכולה לצאת מהבניין עם הענק. היא כאן, היכן שהוא, הבת החמקמקה שלך... אלא אם כן..."

היא הסתכלה מעבר לכתפה ורג'ינה נתקפה תחושה נוראית שהיא יכולה לראות אותה. היא שלפה את שרביטה בתנועה כה מהירה שלא היא ולא הארי הספיקו להגיב, ומשב רוח אלים, כמו טורנדו, הכה בקירות החדר.

הארי ורג'ינה נהדפו מעל רגליהם. הגלימה החליקה לרצפה.

"בראבו!" האישה קראה בארסיות קפואה כשדמויותיהם נחשפו. "כמעט חמקת שוב, פוטר. מתי תפסיק להתערב בעניינים שלא נוגעים לך? אצ'יו!"

הענק נמשך בעוצמה מבין אצבעותיו של הארי למשמע הפקודה, אבל הוא נעצר באוויר קרוב לתקרת החדר, שרשרת הזהב שלו תלויה ברפיון בעודו תקוע בחצי הדרך. האישה התבלבלה, והבלבול הפך כמעט מייד לכעס. הארי ניצל את ההזדמנות כדי לקפוץ לרגליו ולקלל אותה. עד שהספיקה להבין מה קורה היה מאוחר מידי, והיא הוצמדה לחלון בעוצמה שסדקה את הזכוכית.

הענק צנח לרצפה. רג'ינה זינקה והרימה אותו. היא הספיקה להסתכל לעבר מיטתה של אימה בפעם האחרונה, רואה אותה מתרוממת ומסתכלת סביב, מתחילה להיות מודעת למתרחש. מבטיהם הצטלבו לרגע קצר לפני שרג'ינה הפנתה את גבה ורצה בעקבות הארי.

היא בקושי שמה לב שצווחה מילאה את המסדרונות, כמו מן אזעקה. אוזניה צלצלו, והיא לא הצליחה להפסיק לראות את אימה, אפילו שאנשים התחילו להופיע במסדרון בעננות של עשן שחור.

מישהו צעק, צעקה כל כך חזקה ונוראית ששמעו אותה אפילו מעל האזעקה. אותו אדם התנפל על הארי בידיים חשופות, אפילו בלי שרביט, והארי הפיל אותו בלי מאמץ.

האחרים היו מעט יותר חכמים. הכל התחרש מהר כל כך שרג'ינה לא הספיקה לעשות יותר מאשר לירות כמה קללות מגננה מסביב. לולא הארי יצר שדה הגנה מסביבם, היא לא הייתה שורדת רגע.

המגן קרס תחת עוצמת הקללות. הארי פירק מנשקו אוכל מוות שעמד קרוב אליו, זה וויתר על השרביט והנפל עליו. רג'ינה כיוונה לעברו קללת שיתוק אבל פספסה, כי נהדפה הצידה על ידי אוכל מוות נוסף שסייע לחברו להדוף את הארי לתוך חדר קרוב. כמה מהם רצו אחריהם, מתעלמים לחלוטין מנוכחותה של רג'ינה, ודלת הברזל נסגרה אחריהם בטריקה. רג'ינה קמה ורצה לעבר הדלת, אך נעצרה על ידי חבל בלתי נראה שנכרך סביב מותניה ומשך אותה בעוצמה לאחור.

היא נפלה על הרצפה על גבה. האישה עם המבט הנורא דרכה על פרק ידה האוחזת בשרביט של רג'ינה ברגל עטויה נעל עקב כשהיא ניסתה לקלל אותה. הכעס שלה היה כל כך קר שפניה נראו כמו מסכה של קרח. היא רכנה ומשכה את הענק שבצבץ מתוך כיסה של רג'ינה. היא ניצלה את הרגע כדי לשלוף את אקדחה הטעון ולירות בה היישר בחזה. אבל הכדור סטה ממעופו ופגע בקיר קרוב.

"את לעולם לא לומדת?" האקדח נזרק מידה של רג'ינה. "עכשיו אני נזכרת שניסית את התעלול המוגלגי הזה עלי בפעם הראשונה שנפגשנו. התקדמת הרבה מאז, אבל לא מספיק. חלאה חצוית דם."

טבעת פלדה נסגרה סביב גרונה של רג'ינה. היא אחזה בצווארה בידה החופשייה, מנסה בכל כוחה להתנער מאחיזת החנק הנוראה. לא היה לה אוויר.

"קורדל, מספיק!" אפילו על סף עילפון היא זיהתה את קולה של אימה, מפוחד אבל צלול, כמו שהיה פעם.

קרן אור התנפצה על כתפה של האישה. היא יצאה מריכוז ואחיזת החנק נפסקה. רג'ינה גמעה אוויר בנשימות נואשות.

"תחזרי לחדר, אימוג'ן, עשית מספיק נזק," קורדל הכישה לעברה בכעס מתגבר.

"קיבלת את הענק בחזרה! את לא צריכה לפגוע בה!"

"הו, אני צריכה. הלוואי שהייתה לי ברירה אחרת. את תוכלי להסתכל, ואז אולי תביני שכל זה באשמתך. אם לא היית בורחת ולוקחת את הילדה, אם רק היה לך שכל להשאיר אותה מאחור, היא הייתה חיה היום כמו מלכה, ולא כמו מוגלגית מטונפת. היא לא הייתה צריכה למות. היא תמות עכשיו, באשמתך."

היא דיברה על רצח בכזו אדישות שרג'ינה לא הצליחה להפנים מה עומד לקרות. היא ניסתה להשתמש בשרביטה, אבל קורדל לחצה על ידה חזק יותר בעקבה.

קול חבטה מתכתי מצלצל נשמע כשדלת פלדה נורתה מעל ציריה ופגעה בעוצמה בקיר שממול. ריח עשן מילא את המסדרון. רג'ינה ניצלה את ההפתעה של קורדל כדי למשוך את ידה. עורה נחבל ונקרע תחת העקב, אבל היא השתחררה, וכיוונה אל קורדל את הקללה האלימה ביותר שהכירה. קורדל נהדפה והוצמדה לתקרה כאילו כוח המשיכה התהפך. הענק נפל מכיסה על הרצפה.

הארי יצא מהחדר המעלה עשן, מחניק להבה קטנה שדבקה בז'קט שלו בעזרת כישוף. חולצתו וצד פניו היו מוכתמות דם, אבל הוא הלך ביציבות. רק אז רג'ינה הבינה שלא היו עוד אוכלי מוות עומדים. מלבד אימה.

"אתה בסדר?" היא שאלה את הארי, שנראה כאילו השתתף בתגרת רחוב ולא בקרב קוסמים.

לפני שהוא הספיק לענות קורדל השתחררה מהקללה ונחתה בקלילות ביניהם. הארי קילל אותה אבל היא הדפה את הקללה. היא לא הייתה מרוכזת ברג'ינה – היא הייתה יכולה לתקוף אותה מאחור – אבל מישהו משך וסובב אותה. אימה אחזה בזרועה בחוזקה, כאילו פחדה שהיא תיקרע מאחיזתה. הענק היה תלוי על צווארה.

"מה את עושה?" היא ניסתה להשתחרר מאחיזתה של אימה, אבל הדרך בה הסתכלה עליה הסיחה את דעתה. היא מעולם לא ראתה אותה מסתכלת עליה ככה, בשילוב של איימה ואהבה.

"לא דם הוא שנשפך," היא אמרה בקול יציב בצורה לא אופיינית, וצל של חיוך מר חלף על פניה. "אני מצטערת על הכל, רג'ינה."

ההבנה הייתה כמו יתד כסף במוחה של רג'ינה. אימוג'ן כיוונה את שרביטה, השרביט שרג'ינה כל כך הוקסמה ממנו בילדותה, אל הענק שעל צווארה. היא ידעה מה היא עומדת לעשות. היא לא חיכתה שהיא תאמר עוד משהו, היא סבה והתחילה לרוץ, לרוץ הרחק מאימה, כמה שיותר רחוק.

הארי עדיין ניהל דו קרב עם קורדל. היא הצליחה להדוף אותו לרגע והסתובבה, רואה את אימוג'ן עם הענק.

"שלא תעזי!" היא צרחה. היא פנתה אליה, אבל אימוג'ן הקדימה אותה; גל חום ואור כחול מילאו את המסדרון. רג'ינה העזה להציץ לרגע מעבר לכתפה. במקום בו עמדה אימה היה כדור בוער של אור אפל, הענק המנופץ זוהר מתוכו. להבות שחורות התפשטו מסביב. המראה היה יפיפה. קורדל בהתה באיימה ותדהמה.

רג'ינה חלפה על פניה בריצה. הארי רץ לקראתה, הלהבות המתפשטות משתקפות על משקפיו הסדוקות. הוא תפס בידה והתעתק. הם נעלמו רגע לפני שהלהבות הקיפו את המקום בו עמדו.

הם נחתו בחוסר יציבות בדירתו של הארי. רג'ינה הלכה מייד אל החלון, מסתכלת בעיר. לא נראו אורות או סימני שריפה. הם היו רחוקים מידי.

רג'ינה הפנתה את גבה למחזה. הארי נשען על גב הספה, מסדר את נשימותיו. פניו היו מכוסות דם וזיעה. רג'ינה חיבקה אותו בכוח.

הארי הופתע לרגע מעומק המחווה ואז חיבק אותה בחזרה. היא הרגישה דחף נוראי לבכות, אבל רק דמעות בודדות חמקו מעיניה ונספגו בחולצתו.

"אני מצטער," הוא אמר בצרידות.

רג'ינה לא השיבה. כל חייה חיכתה לשמוע את המילים האלה מאימה, אני מצטערת על הכל... אבל עכשיו היא לא הרגישה שהיו להן משמעות כלל. אם אימוג'ן הרגישה שההקרבה שלה אמורה לפצות על משהו, היא טעתה טעות מרה. רג'ינה לא הרגישה שמשהו השתנה לטובה. היא רק הרגישה קרה.

"אל תצטער," היא אמרה להארי בקול יציב, מתרחקת. "זה היה אנוכי מצידה."

הארי לא אמר דבר. לא היה דבר שהיה יכול לומר שהיה נכון באותו רגע, היא הבינה זאת. היא הסירה את משקפיו כדי לבחון את פציעותיו.

"רוב הדם הוא שלהם," הוא אמר. הוא צדק, על פניו נראו רק כמה שריטות שטחיות וחבורה שהתחילה לקבל גוון שחור בזווית עינו.

הוא לא התנגד כשהיא לקחה אותו לחדר הרחצה שבחדר השינה, הורידה את הז'קט והחולצה המוכתמים דם וניקתה את הדם במגבת רטובה בזהירות מפניו החבולות. היא הייתה מודעת למבטו שעקב אחרי תנועותיה, אבל היא לא השיבה לו מבט. היא לא רצתה לדבר על זה. היא לא רצתה לשמוע שהוא מבין איך זה מרגיש. היא בעצמה לא רצתה להבין איך זה גורם לה להרגיש.

הוא בתמורה חבש את ידה המדממת שנחתכה מעקבה של קורדל. רג'ינה הבינה שהיא בקושי מצליחה לזכור איך נראו פניה. כל אירועי הלילה כמו נשרפו בלהבה השחורה שכילתה את גופה של אימה...

היא לא רצתה לחשוב עליה ככה. לא כעל אימה. היא מעולם לא הייתה אימא בשבילה. רק עוד דמות מאכזבת בחייה.

"רג'ינה..." הוא ניסה לומר לה משהו.

"אני לא רוצה לדבר על זה," היא קטעה אותו. היא רצתה רק לנשק אותו, אז היא עשתה את זה. הוא היה האדם היחיד בחייה שלא אכזב אותה, שתמיד היה שם בשבילה, לא משנה מה. היא סיכן את חיו עבורה. היא לא רצתה לחשוב על אימה, היא רצתה לנצל כל רגע אפשרי בזרועותיו, להרגיש נאהבת, לפני שהכל יגמר.

היא כרכה את זרועותיה סביב מותניו החשופות ומשכה אותו לחדר השינה. הוא חיבק אותה קרוב אליו והפסיק את הנשיקה כשהיא התקרבה אל המיטה.

"את בטוחה - ?"

"זה לא הזמן להיות ג'נטלמן," היא הקניטה אותו. היא תמיד אהבה את הסנטר המסותת שלו, אז היא ניצלה את הקרבה ביניהם ואת האפלה כדי לנשוך אותו. פניו נמתחו בחיוך של הנאה. "אתה תיקח אותי להילחם בקוסמים אפלים אבל לא למיטה?"

הוא נראה כאילו הוא רוצה להמשיך להתנגד, אבל ההתנגדות גוועה במהרה.

היא לא המשיכה לחשוב על מה שקרה באותו הערב הרבה זמן. מהרגע הראשון מגעו של הארי גרם לה שילוב של הנאה ואי נוחות, כאילו הייתה קרח תחת מגעה של להבה חשופה, נסדקת ונמסה והופכת לאדים רכים של מים אותם הוא היה יכול לעצב כרצונו, אם רק תאפשר לעצמה להוריד את ההגנות. היא התאמנה בזה בכל פעם שנגעו. הלילה היא נתנה לעצמה ליפול, לא חושבת על השלכות או על הבוקר שאחרי. היא רק ידעה שאם לא תיתן לו להתקרב, אם לא תאפשר ללהבה שלו ללטף אותה, יכול להיות שהיא תפסיד את הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא