לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

"סיריוס בלק!" הכריז הארי בבוקר שלמחרת.

זה קרה בשעה שהוא, הוריו ואחיו הצעיר אכלו את הרוחת הבוקר שלהם בבית.

"סליחה?" שאל סוורוס בבלבול, "מה פתאום סיריוס בלק?"

"לא משנה," אמר הארי, "סתם, נזכרתי בו, לא נפגשנו הרבה זמן."

הארי, כמובן, שיקר. הוא עדיין חשב על מה שהסוהרסן ההוא סיפר לו אתמול. הוא הבין שהיחיד שיוכל לעזור לו להיכנס לראש של ג'יימס בלי לשאול יותר מדי שאלות הוא סיריוס בלק. כמובן שלהוריו הוא לא יספר, כי הם לא יאמינו. אימו תרחם עליו ואביו יתעצבן עליו. לכן, הברירה היחידה הייתה לפנות לסיריוס בלק.

"מה לך ולבלק? הפעם האחרונה שנפגשתם הייתה בליל כל הקדושים לפני כמה שנים," אמר לו סוורוס. בכל שנה, בליל כל הקדושים, מתקיימת מסיבה של חברי המסדר לציון יום השנה בו הארי הביס את וולדמורט כפי שנאמר בנבואה ההיא. כמובן שגם תבוסה באמצעות אלימות פיזית היא תבוסה, ומוולדמורט הם לא שמעו מאז למרות חרושת השמועות שהתעוררה לאחרונה.

"הוא כזה מצחיק ונחמד," אמר הארי, "נכון רמוס?".

רמוס סנייפ לא הבין מה הארי רוצה ממנו. הוא גירד בשיערו האדמוני שגדל פרא ומלמל משהו כמו, "אני בקושי זוכר את בלק."

"אוי, סוורוס, תן לו לפגוש את סיריוס," אמרה לילי, "הוא אדם ממש נחמד והוא הציל את חיינו, להזכירך!"

"אני זוכר," אמר סוורוס באיבה. הוא שנא להיות חייב למישהו.

"למרות שלמיטב זכרוני השבנו לו את החוב כשהארי הביס את וולדמורט," הוא אמר.

"אבא," אמר הארי לסוורוס, "אני מבין שאתה לחוץ בגלל ההודעה של דמבלדור אתמול. בכל זאת, לא בכל יום מנהל הוגוורטס פורש וממנה אותך להחליף אותו. אבל בכל זאת, אני סיימתי את לימודי אתמול וכעת אני אדם בוגר וחופשי. אני יכול ללכת לאן שארצה. אל תגזול את זה ממני, אבא, אני אבקר את סיריוס בלק ואחזור!"

"אני יכול לבוא איתך?" שאל רמוס.

הארי צחק במבוכה. "רמי, אולי עדיף שלא..."

"למה לא, הארי? קח אותו איתך, זה יהיה זמן איכות נהדר של אחים," אמרה לילי בחיוך.

"אבל... אמא..." אמר לה הארי.

"כן, חמוד?" שאלה אותו לילי.

"חשבתי, את יודעת, לקחת את הרמיוני לשם..." הוא אמר לה כדי לגרום לה להבין שרמוס לא שייך. גם זה, כמובן, היה שקר.

"הרמיוני?" שאל סוורוס, "מה יש לה לחפש אצל סיריוס בלק?"

"סתם, סתם, מה פתאום כל כך אכםת לכם מה אני עושה?" שאל הארי.

"לא אכפת לנו כל עוד זה הגיוני במידת מה," אמר סוורוס בשפתיים הדוקות. הארי הבין שהוא הסתבך.

"אבל מה לא הגיוני בלערוך ביקור אצל סיריוס בלק?" שאל הארי.

"זה הגיוני, חוסר הרצון לקחת את אחיך וההחלטה התמוהה לקחת את בת הזוג שלך היא קצת..." החל סוורוס לומר.

"הארי, מה אתה מסתיר מאתינו? אתה יודע שאתה יכול לספר לנו הכל," אמרה לילי ברוך.

"לא, אני לא!" אמר הארי, קם בהפגנתיות ממקומו ויצא מהבית. הוא בכלל לא היה צריך להזכיר את שמו של סיריוס בלק מלכתחילה.

סיריוס גר בכיכר גרימולד מספר 12 בלונדון. הארי סנייפ הגיע לשם יחד עם הסוהרסן, הלא הוא הארי פוטר. הארי והארי דפקו על דלת הבית, מצפים לתשובה.

דלת הבית נפתחה וסיריוס המחויך עמד במפתן הבית, אבל ברגע שראה מי הם אורחיו חיוכו נמחק והוא החוויר.

"ה-ה-הארי! לא! אסור לך להיות פה! ולמה יש פה סו-סו-סו-סוהרסן! לא!!! אלה יצורים רעים, הארי! פגשתי אותם באזקבאן!" אמר סיריוס בלחץ ופנה לסגור את הדלת.

"לא! סיריוס, אין לך מה לדאוג, הכל בסדר! אני אספר לך הכל!" אמר הארי והכניס את רגלו בין הדלת למשקוף, "זה לא סתם סוהרסן! אתה חייב להקשיב לי!".

"לא! לך! לכו מפה!" אמר סיריוס.

"הכל בסדר," ליחשש הסוהרסן, "הכנס אותנו."

"לא!" צעק סיריוס.

"סיריוס, בבקשה, גורל העולם תלוי בזה!" הפציר בו הארי.

"אני יודע," אמר סיריוס באימה, "ואתה לא יודע כמה אתה מסתבך, הארי, בחיי."

לילי המודאגת ישבה במשרדה, ממתינה לחדשות מסוורוס שהלך יחד עם שאר ראשי הבתים לפגוש את דמבלדור ולהבין מדוע החליט לפרוש. האח שבמשרדה קמה לחיים פתאום, ומתוך האח עלה ראשו של סיריוס בלק.

"לילי!" הוא צעק, "לילי! את חייבת לבוא הנה!"

"מה העניין, סיריוס?" שאלה לילי, מקווה שסיריוס לא יאמר לה שהארי אצלו.

"הארי אצלי," הוא אמר את הנורא מכל, "והוא בא עם סוהרסן."

"עם מה?!" צעקה לילי. סוורוס התפרץ לתוך המשרד בפחד.

"לילי! מה קרה? רציתי לספר לך ה דמבלדור אמר, אבל אז שמעתי אותך ו-" הוא קטע את עצמו והביט בסיריוס.

"בלק," הוא אמר בקצרה.

"סנייפ," בירך אותו סיריוס בחזרה, "הארי הגיע אליי, מלווה בסוהרסן."

"המצב רק הולך ומסתבך," אמר סוורוס בלב כבד, "איך הוא ידע?"

"אני לא יודע," אמר סיריוס.

"ולא הצלחת להבריח אותו?" שאלה לילי.

"בחיי שניסיתי," אמר סיריוס, "אני ידעתי מההתחלה שזאת הייתה טעות להביא את הגוף של וולדמורט אליי כל עוד המוות שלו לא ודאי."

"כן, ובדיוק יום אחרי שוולדמורט הגיע אליך הארי החליט שהוא רוצה לבוא אליך," אמר לילי בחשש, "מה אם זה נכון?"

"מה, שאוכלי המוות מתאגדים?" שאל סיריוס, "שהפרישה של דמבלדור היא חלק מהתוכנית שלהם להפגיש את הארי ווולדמורט וככה להעיר אותו מהתרדמת?"

"אני מאוד מקווה שלא," אמר לילי, "אני מאוד מקווה גם שהחשש שלנו, שברגע שבו הארי יפגוש בגופו החבול של וולדמורט, וולדמורט לא יתעורר מהתרדמת בה הוא שרוי כמעט שבע עשרה שנה."

סיריוס נחרד פתאום.

"מה קרה?" שאל סוורוס בפחד.

"הוא והסוהרסן באים הנה!" אמר סיריוס, "אני חייב ללכת!" וראשו נעלם.

לילי וסוורוס החליפו מבטים מודאגים.

"הכל יהיה בסדר, לילי. הוא הביס את וולדמורט פעם אחת והוא יכול לעשות זאת שוב."

גופו של וולדמורט שכב על שולחן המטבח של סיריוס, נושם בכבדות ונראה בריא ושלם מלבד העובדה שמאז שחבטו בו כה וכה הוא לא התעורר.

"הארי! תצא מפה!" אמר סיריוס.

"לא, סיריוס! אתה חייב להקשיב למה שיש לנו לומר! אל תתחבא!" אמר הארי וסיריוס שמע את צעדיהם של הארי והסוהרסן מתקרבים למטבח, "זה בקשר לג'יימס פוטר!"

"ג'יימס פוטר?" שאל סיריוס המבולבל, "הוא לא מת?"

הארי נכנס למטבח וסיריוס הבין מה קרה.

"לא! הארי! מה עשית?!" שאל סיריוס.

"מה עשיתי?" שאל הארי בתום לב.

"אתה-יודע-מי פה!" ענה סיריוס.

"אני רואה," אמר הארי.

"שבע עשרה שנה הצלחנו להסתיר אותו ממך, ועכשיו, כשיש שמועה שאוכלי המוות מתארגנים להחיות אותו, אתה עושה להם את העבודה!" צעק סיריוס.

"מה? על מה אתה מדבר?" שאל הארי.

"אנחנו משערים שברגע שאתה ווולדמורט תיפגשו, הוא יתעורר!" אמר סיריוס.

"מה?" שאל הארי בבלבול, "אילו שטויות!"

"אלו לא שטויות," נשמע קול שהארי וסיריוס לא שמעו זה כמעט שבע עשרה שנה. הם הסתובבו בחשש לעבר השולחן וראו עליו את וולדמורט יושב בשילוב רגליים, ער לחלוטין ומביט בשניהם.

"הארי סנייפ," אמר וולדמורט, "אתה הערת אותי משנתי הנצחית."

הארי הביט בהלם בוולדמורט.

"אני-אני אביס אותך שוב! אני-" החל הארי לגמגם. הוא מעולם לא התכונן לרגע הזה. כל חייו הוא גדל יחד עם הוריו בהוגוורטס ולא היה לו מושג מה עושים במצבים שכאלה.

"הו, ניסיון חמוד, אם כי קלוש," צחק וולדמורט, "אך אל דאגה, סנייפ. כבר הובסתי בעולם הזה, ולפי הנבואה איש לא יוכל לחיות כל עוד השני ימשיך להתקיים. אתה המשכת להתקיים ולכן אני לא יכול לחיות. נצחונך מובטח."

"מ-מה?" שאל הארי.

"ואתה החלטת לוותר על כך ולהחזיר אותי לערות. אך אני כבר חוויתי כמה וכמה נבואות בחיי ויודע כי לאחר שאלה מתגשמות אין להתערב בהן. לכן אני מכריז על תבוסתי."

סיריוס והארי החליפו מבטים מבולבלים.

"אתה נכנע?" שאל סיריוס, "זה אומר שאין יותר..."

"הס!" אמר וולדמורט, "האם זהו סוהרסן? ספרו לי, מה מתרחש פה?"

הארי הביט בסוהרסן, לקח נשימה עמוקה וסיפר לוולדמורט ולסיריוס הכל - על ג'יימס, על קראוץ', על העולמות המקבילים.

"עולמות מקבילים?" שאל וולדמורט, "וכל מה שעליי לעשות הוא לתת לסוהרסן לנשק אותי וכך להעניק לנשמתי חיי נצח!"

"אממ... כן, משהו כזה," אמר הארי לוולדמורט.

וולדמורט הנהן בשביעות רצון. "אתה גמלת לי טובה, סנייפ, בכך שהחזרת אותי, ולכן אגמול לך טובה בחזרה."

הארי וסיריוס הביטו בוולדמורט בסקרנות כשזה האחרון אחז בקצה סנטרו בחזקה.

"אני מזמן את משרתי הנאמן ביותר, זה שלו ורק לו קיים האו האפל בסנטר ולא בזרוע," אמר וולדמורט.

מיד הופיע במטבח סוהרסן נוסף.

"ג'יימס!" קרא הסוהרסן הראשון.

"מי אתה?" שאל הסוהרסן השני, "חציתי הרים וגבעות, ימים יבשות, עולמות ויקומים, רק כי חשתי באות של האדון המקורי שלי."

"האדון היחיד שלך," אמר וולדמורט והסוהרסן הסתובב בפראות וראה את וולדמורט מולו.

"אדון!" קרא ג'יימס.

"שמעתי על הבגידה שלך, איך חינכת את כולם לנהוג באלימות פיזית כנגדי בכל עולם ועולם. על כך תשלם."

"כיצד? אני סוהרסן!" אמר ג'יימס וצחק.

"ואני האדם היחיד בעולם שיודע כיצד להמודד עם סוהרסנים," אמר וולדמורט והכניס את ידו לתוך הברדס של ג'יימס. הסוהרסן מיד צרח והתאדה באור לבן ומסנוור.

"לא עוד ג'יימס פוטר," אמר וולדמורט, "לא עוד בוגדים. הארי סנייפ, נחישותך והקרבתך למעני מוערכת ולכן לא אפגע בך לרעה. מה גם שאין טעם שאעשה כן, כי בעולם הזה אין לי עוד תכלית. אבל אם אכן יש עולמות מקבילים, חייב להיות עולם בו אני ניצחתי ואני הוא השולט. אני אמצא את העולם הזה, ובו אשתכן."

הארי וסיריוס ההמומים הביטו בוולדמורט מוריד את הברדס מהסוהרסן שהיה הארי פוטר, מנשק אותו ונשאב לתוכו.

"היו שלום," אמר להם הסוהרסן שהכיל בתוכו גם את הארי פוטר וגם את וולדמורט, "ותודה."

הסוהרסן הפליג משם לעולם אחר, משאיר את הארי וסיריוס ההמומים לבדם במטבח.

"מה זה היה?" שאל הארי.

"אני לא מעכל כלום," ענה סיריוס, "סוהרסנים? ג'יימס פוטר? וככה בקלות וולדמורט הולך? זה ממש... דאוס אקס מכינה..."

לילי וסוורוס הגיעו למטבח בריצה.

"הגענו הכי מהר שיכולנו," אמר סוורוס, "מה קרה?"

הארי חייך. "יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם, אמא ואבא."

העולם שוולדמורט הגיע אליו היה עולם משונה ביותר. הוא לא מצא בו את הוגוורטס בכלל ולא חש בקסם באוויר כמו תמיד. כאילו מעולם לא היה קוסם. הוא הביט סביבו ונדהם למראה עיניו: כרזות פרסומיות לסרטי וספרי הארי פוטר.

"סרטים? ספרים? מה קורה פה?" הוא שאל והביט ברחוב סביבו. אחד האנשים הצביע עליו ואמר לו: "אחלה תחפושת וולדמורט, אחי."

וולדמורט לא הבין מה זה העולם המשונה בו הוא נמצא. הוא ראה אישה בגיל העמידה מתקרבת אליו, אולי היא תוכל לסייע לו.

"חיכיתי לך, טום רידל," היא אמרה לו בחיוך.

"מה זה? מי את?" הוא שאל אותה בפחד.

"זה העולם אותו חיפשת, טום," היא אמרה לו והניפה את שיערה הבלונדיני לאחור, "זה העולם המתאים ביותר לשליטתך."

"איך את מכירה אותי?" הוא שאל.

"שמי ג'ואן רולינג ואני פרסמתי את הסיפור שלך, טום, ועכשיו זה הרגע שלנו לשלוט. הצטרף אליי ויחד נשלוט בעולם הכל כך נוח הזה."

הסוף :)

הפרק הקודם