לילה שקט

תודה לכל מי שהגיב (:

רוןרון- תודה על התגובה הבונה(: אני אשמח לשמוע מה בדמויות היה OOC לדעתך כדי לשים לב לזה בעתיד.

קריאה מהנה!

פרק שלוש- עשרה

לילי התעוררה לאחר שעות בודדות של שינה אל החשכה של לפני עלות השחר. שוכבת במיטה, ההחלטה התגבשה בה לבסוף, כאילו המשיכה להרהר בה בחלומותיה הטרופים. היא כעסה על בלק ששם אותה במצב הזה, ואפילו על רמוס שלא הצליח לעצור אותו מלנטוע את הספק בליבה, אבל היא החליטה שבתור התחלה תיקח חלק בתוכניתם המסוכנת. היא תגלה לאן ג'יימס הולך ועם מי, וברגע שתבין שבלק טעה וג'יימס לא מסתיר דבר, אלא אמר את האמת לאמיתה, היא תחשוף את עצמה ותגלה לו את כל האמת. סביר להניח שיכעס עליה, גם אם רוב האשמה תיפול על חבריו, אבל היא ידעה שבסוף הוא ירגע ויסלח לה. לא היה לה ספק שהוא יסלח. אחרי הכל, היא רק דואגת לו.

היא הייתה לחוצה מכדי להכניס משהו לפיה בארוחת הבוקר. חוסר הנחת התחלף בתחושת אשמה צורבת כשג'יימס נכנס לחדר האוכל וחייך אליה. בניגוד למנהגו הוא לבש גלימת קוסמים כהה שלא הלמה את מזג האוויר השמשי, וגרמה לו להיראות מבוגר מגילו. היא צפתה אחריו לאחר שקשר העין ביניהם ניתק והוא תפס את מקומו בראש השולחן, מנסה לפענח האם ייתכן שהוא מסתיר ממנה דבר מה. היא לא הייתה מסוגלת לגלות, וזה הפחיד אותה.

הפחד הזה חיזק אותה מעט כשיצרה קשר עין עם בלק, שנכנס עם פיטגרו רגעים בודדים לאחר מכן. הוא הבין את משמעות מבטה מייד.

"אני אביא לירחוני ספל תה," הוא דיווח לנוכחים. ג'יימס הנהן לעברו בעת שמילא את צלחתו, ולילי לא הצליחה להבין איך הוא לא מבחין כמה מתוח וחשוד פיטגרו נראה למשמע ההצהרה. בלק, לעומתו, נראה רגוע ומחושב. מאחורי גבו של ג'יימס הוא סימן ללילי לעקוב אחריו.

לילי נתקפה תחושת לחץ חונקת. היא הסתכלה לעבר ג'יימס, שהיה עסוק בדפדוף בעיתון, האוכל המהביל שבצלחתו זנוח. לאחר כמה רגעים היא הודיעה לגברת צ'מברס שהיא מתחילה בניקיון הטרקלין ויצאה, השקר מכביד עליה. ג'יימס הדביק אותה בתחתית המדרגות.

"הי, לאן את ממהרת?"

"יש לי הרבה מה להספיק היום," היא אמרה, נמנעת מקשר עין ישיר.

"בסדר," הוא אמר, סודותיה לא נגלים לפניו למרות שהרגישה שהוא יכול לקרוא אותה כמו ספר פתוח אם ירצה. "אני יוצא בקרוב. נתראה בערב?"

"כמובן," לילי השיבה, מחט קרה דוקרת את ליבה בעת שנישק אותה בעדינות על השפתיים. "רק... תיזהר."

"אל תדאגי לי, לילי," הוא אמר בביטחון שובה לב. אם לא הייתה יודעת טוב יותר, הייתה מאמינה לו.

"אני לא שולטת בזה," היא אמרה בכבדות.

חיוכו דעך מעט. הוא חפן את עורפה בידו, מעסה את שורשי שיערה במחווה שהייתה אמורה להיות אוהבת ומרגיעה, אבל היא רק גרמה ללילי להימתח.

"הכל יהיה בסדר, את תראי," הוא אמר בקול רך. אם היא רק לא הייתה כבולה באשמה כל דאגותיה ללא ספק היו מתמוססות. "ברגע שאוכל אני אספר לך כל מה שקרה, אני מבטיח."

לילי הנהנה, לא מציינת שעד אז זה עשוי להיות מאוחר מידי.

מפחדת שאם תישאר שם עוד רגע היא תחשוף בפניו את כל האמת, היא נתנה לו נשיקה אחרונה ומיהרה במעלה המדרגות. רק כשיצאה מחוץ לטווח הראייה שלו הרגישה שהיא יכולה לנשום.

היא חיפשה את בלק בחדרו של ג'יימס, ואז, משלא מצאה אותו שם, בחדרי האורחים. לבסוף מצאה אותו בחדר סמוך, יושב על קצה המיטה. רמוס ישב עליה בפיג'מה, גבו שעון על קרש המיטה וברכיו צמודות לחזהו. הוא נראה חולה מאד. לאחר מחשבה קצרה היא הבינה שעבר כמעט חודש מאז שנתקלה בו בדמות זאב – הירח המלא שוב התקרב.

"לילי..." הוא פתח לאחר כמה שניות של שתיקה מתוחה, כשם שרצה להתנצל אבל לא ידע למצוא את המילים.

לילי הנדה בראשה, מסמנת לו שהיא לא רוצה לשמוע כרגע. היא פחדה שאם תדבר על מה שהיא עומדת לעשות היא תיבהל ותתחרט. "מה התוכנית?"

בלק לא בזבז זמן, שולף חבילה שהייתה מוסתרת תחת המיטה. כשהוא פרש אותה לילי הבינה שזו גלימה, שקופה למחצה ודקיקה כמו קורי עכביש, בעלת ברק כמו של מים לאור הירח. היא הייתה יפייפיה.

"זו גלימת היעלמות," בלק אמר, לא בלי שמץ של שביעות רצון. "ככה תעקבי אחריו."

לילי ניגשה ונגעה בבד בקצות אצבעותיה, מרותקת. הוא היה קריר וחלקלק כמו מים, כלל לא מרגיש כמו בד.

"ככה עשיתם את זה?" היא שאלה, ההבנה שוקעת בה. "ככה ביצעתם את כל המתיחות בלי שאף אחד תפס אתכם?"

"כן, למרות שגם השתכללנו עם השנים," בלק אמר בגאווה.

"את היחידה חוץ מארבעתנו שיודעת עליה, להוציא את ההורים של ג'יימס," רמוס סיפר לה.

"היא שייכת לג'יימס?"

"אמרתי לך שאת אחת מאיתנו עכשיו," בלק אמר בניסיון להתעלם מהשאלה. לילי הבינה שהתשובה חיובית.

האם היא הייתה אמורה להרגיש פגועה שג'יימס לא סיפר לה על קיומו של החפץ הזה? היא התחילה לחשוב שלא, כי הם בעצם לא הכירו טוב כמו שהיא חשבה. זה גרם לה להתחיל לתהות אילו עוד סודות ג'יימס מסתיר מפניה, והמחשבה הפחידה אותה.

מחשבותיה האפלות כנראה נכרו בפניה, כי בלק לא ניסה להמשיך לעודד אותה. הוא כיסה את כתפיה בגלימה ומשך את הברדס על ראשה. מתחת לגלימה הייתה תחושה קרירה ומוגנת, מחיצה של בד שקוף חוצצת בינה ובין העולם. כשהיא הסתכלה לעבר המראה גילתה שהיא עצמה נעלמה כליל.

"מה תגיד לגברת צ'מברס?" היא שאלה, מרגישה בטוחה ומוגנת מספיק כדי לדבר על התוכנית.

"אנחנו נדאג להעסיק אותה ככה שהיא לא תשים לב שנעלמת," בלק אמר, "ואל תדאגי, אנחנו ננקה בתורות. היא לא תחשוד בכלום. תתרכזי בלשמור על קרניים."

לילי הנהנה לפני שהיא נזכרה שהם לא יכולים לראות אותה.

"בסדר. אני הולכת."

"בהצלחה," רמוס אמר לה.

היא יצאה מהחדר, מודעת לתנועותיה בצורה מוגברת, וירדה לחדר האוכל, עושה מאמץ עילאי שצעדיה לא ישמעו. היא נכנסה לחדר ואף אחד לא הכיר בנוכחותה. היא נעמדה בפינה, משתאה. הייתה נחמה עצומה באפשרות להיות בלתי- נראה, וגם כוח ממכר.

לאחר כמה דקות רמוס ובלק נכנסו אחריה, תופסים את מקומותיהם ליד ג'יימס ופיטגרו. שניהם היו שקטים במיוחד, ולולא ג'יימס היה מרוכז במיוחד בעיתון הוא בוודאי היה שם לב שדבר מה לא כשורה.

לבסוף הוא קיפל את העיתון בקול רשרוש וקם בהחלטיות, מודיע שהוא צריך ללכת. יושבי השולחן נפרדו ממנו וחבריו איחלו לו בהצלחה. הוא נפרד מהם בחיוך חסר דאגות ויצא. לילי מיהרה אחריו.

הוא יצא מהדלת הקדמית וטרק אותה אחריו. מבינה בתסכול שזה יהיה קשה בהרבה משחשבה, היא חיכתה כמה רגעים ויצאה אחריו, סוגרת את הדלת בשקט. הוא כבר צעד בשביל, אבל כנראה ששמע את רחש הדלת כי הוא סב לאחור. לרגע קצר ומפחיד היא חשבה שהוא מסוגל לראות אותה, אבל אז הוא הסתובב והמשיך ללכת.

הוא חצה את שטחי האחוזה בצעד מהיר, ולילי הייתה צריכה כמעט לרוץ כדי להדביק את הקצב שלו. עד עכשיו לא היה לה מושג כמה הוא מאט את צעדיו כשהלכו יחדיו. הוא נופף למקסוול, שישב בכיסא נוח בפתח ביתו, ויצא משטח האחוזה. לילי חמקה מחוץ לשער לפני שיסגר והכינה את שרביטה, ליבה דופק במהירות. ג'יימס התעתק, לא מודע שהיא ממתינה לכך, והיא הצליחה ללכוד את הכישוף בדיוק בזמן, נמשכת אחריו.

כשהגיעו ליעדם היא כמעט נפלה. הגלימה חשפה את רגליה לרגע אבל ג'יימס לא הבחין בכך, כי עמד כשגבו אליה. הם עמדו בסמטה צרה מאד, ובחוץ נשמעה ההמולה הגועשת המוכרת של סמטת דיאגון.

ג'יימס יצא אל הרחוב הראשי והתחיל ללכת מבלי להתמהמה, מאלץ את לילי להיאבק לא להיתקל בקונים האחרים בניסיון לא לאבד אותו בהמון. לאחר כמה דקות הוא נכנס לחנות. לילי מיהרה אל החלון, מפחדת לאבד אותו בפנים, והצליחה לראות אותו משוחח עם קוסם שעמד מאחורי הדלפק, מאחוריו הוצגו לראווה עשרות בקבוקי זכוכית בצבעים וגדלים שונים. זו הייתה חנות משקאות. המוכר בחר בקבוק מלא נוזל ענברי והעביר אותו לג'יימס בתוך שק. הוא שילם ויצא.

התחנה הבאה שלו הייתה חנות טבק במרחק קצר משם. הפעם לילי הצליחה לחמוק פנימה אחרי שהדלת נסגרה, מוצאת את עצמה מוקפת ריח כבד ודחוס של טבק. גם הפעם ג'יימס ניגש אל המוכר, שוחח איתו שיחת חולין קצרה ואז שאל אותו על סוגי טבק. אז הם נכנסו ביחד לחדר האחורי, ולילי נותרה לבד בחנות. בדיוק כשהתחילה לדאוג שאולי זו הייתה תחבולה שמטרתה הייתה לחמוק ממעקב, השניים חזרו וג'יימס שילם למוכר על שקית קטנה.

מוסיף את הקנייה לשק עם בקבוק הוויסקי, ג'יימס חזר אל הרחוב והמשיך ללכת. לילי התחילה להיות מבולבלת. היא לא חשבה שג'יימס שותה, והיא ידעה בוודאות שהוא לא מעשן טבק.

ככל שהמשיכו ללכת כך הרחוב הפך להיות צר יותר, וההמון התחלף באנשים בודדים שחלפו הלוך ושוב בצד מהיר, שקועים בעסקיהם. החנויות הפכו צרות ומפוארות פחות, ובתי הקפה והגלידריות הפכו למשבאות שהיו סגורות לעת יום. ג'יימס הלך בשולי הדרך, וכשנכנסו לצל אחד הבניינים משך את ברדס גלימתו על ראשו וחמק אל גרם מדרגות יורד.

השמש התקשתה לחדור אל תוך המעבר הצר שבין הבניינים שהלכו והפכו גבוהים יותר. ככל שהמשיכו לרדת כך חשדותיה של לילי התגברו באשר אל המקום אליו הלכו. כשהמדרגות הסתיימו בסמטה מפותלת ומוזנחת לא היה לה כבר ספק – הם היו בסמטת נוקטרון.

ג'יימס הצליחה להשתלב בין העוברים והשבים הקודרים בגלימתו הכהה, הולך בראש מושפל בצורה לא אופיינית, מנסה שלא לבלוט. לילי, שהלכה קרוב בעקבותיו בין השלוליות והקוסמים המדיפים ניחוחות שיקויים ואבק, ראתה כיצד דמותו משתנה כנגד עיניה. פתאום גבו נראה כשל אדם זר. התקווה הזעירה שאולי דמבלדור עוד יופיע שם והכל יתברר כחלק מהתוכנית שלו נמוגה. לא היה לה ספק שהמנהל לא היה שולח את ג'יימס למקום הזה לבדו.

לאחר כמה דקות ארוכות של הליכה ג'יימס פנה אל סמטה צדדית צרה ומוזנחת ודפק על דלת עץ מתקלפת צבועה שחור. עינית הארד נפתחה בקול נקישה והפכה לעין גדולה וחודרת שבחנה את ג'יימס מכף רגל ועד ראש. הוא לא נראה מוטרד מכך.

"תפתחו!" הוא קרא כשהעין התמהמה עליו, ממשיך לדפוק על הדלת באגרופו.

הדלת נפתחה ובפתח עמד יצור שהיה עשוי להיות טרול, לולא היה קרוב יותר למימדי אדם, והיה לבוש בגדים אנושיים מוזנחים. הוא הפיץ צחנה כה חמוצה שלילי הייתה מוכרחה לחסות את אפה. ג'יימס עשה פרצוף והשתעל, לא נכנע לדחף לעשות את אותו הדבר.

"מה אתה רוצה?" קול דיבר מאחורי הטרול.

"אני פה לעשות עסקים," ג'יימס אמר, מנסה לראות את הדובר אבל לא מצליח, כמו גם לילי.

"אין לך מה לחפש פה, ילד."

הטרול פנה לסגור את הדלת אך ג'יימס עצר אותה בידו. "תגידו לו שג'יימס פוטר רוצה לדבר איתו."

במשך כמה רגעים לא קרה דבר, ואז הטרול זז הצידה. ג'יימס נכנס לחלל האפל, לילי מייד אחריו. הטרול טרק את הדלת אחריה והיא חמקה תחת זרועו אל פינת החדר, מרגישה שהיא עשויה להתעלף מרוב הצחנה.

החדר היה ריק מלבד שולחן עמוס בקבוקים וקלפים וכמה כיסאות. עשן כחלחל נתלה בקרבת התקרה האפלה, ממלא את החלל בניחוח שרוף של טבק. לא היו חלונות ולא דלתות. בשולחן ישבו שני קוסמים מאיימים למראה, שסקרו את ג'יימס בפקפוק.

"אתה לבד?" הקוסם שדיבר קודם אמר, בעוד שותפו קם ומתקרב אל ג'יימס. לילי החזיקה את שרביטו בהיכון, למרות שג'יימס לא עשה זאת.

"זה נראה כאילו יש כאן עוד מישהו?"

"אל תתחכם," הקוסם שניגש אליו נהם וחטף את השק מידו, מוציא את הוויסקי והטבק. נראה מאד מרוצה מעצמו, הוא זרק את הטבק לשותפו ופתח את הבקבוק, מרחרח אותו בשביעות רצון ולוגם ארוכות.

"זה, אה – " ג'יימס פתח והשתתק כשהקוסם הסתכל עליו באיום, כמתרה בו להעז להתנגד.

"טוב, אני מניח שאתם יכולים לקחת את זה," הוא אמר בכניעה. לילי נדהמה מכישורי המשחק שלו. ג'יימס שהיא הכירה לעולם לא היה נותן למישהו להתייחס אליו ככה. אבל כעת זה שירת את מטרתו, גורם לקוסמים לחשוב שהם חזקים ממנו ושהוא לא מהווה איום. רק ילד חסר עמוד שדרה.

"איזה מן עסקים יש לך פה?" הקוסם שליד השולחן חקר אותו, ממלא את מקטרתו בטבק המשובח שהוא זה עתה קנה.

ג'יימס משך בכתפיו, ממשיך בהצגה של המתבגר שהיה מעט טיפש. "אני מחפש השקעה. שמעתי שאדון דולוחוב מבין באוניות."

הקוסמים החליפו מבטים ספקניים. הטרול נהם ליד הדלת.

"מה?" ג'יימס חתך את המתח שבאוויר בשאלתו הטפשית כמעט. "למה אתם מסתכלים עלי ככה?"

הוא ידע בדיוק למה, וכך גם לילי. דולוחוב הזה ללא ספק היה אוכל מוות, תומך של וולדמורט, ולכן קשור לרצח הוריו של ג'יימס. הם ניסו להבין האם הם יכולים להיות בטוחים שהוא לא חושד בכך, ושהוא בא למטרת עסקים בלבד.

"בסדר, תכניס אותו," הקוסם שליד השולחן קבע בעודו מדליק את המקטרת. הקוסם השני פנה אל הקיר המרוחק והקיש בשרביטו על אחת הלבנים הגסות. הקיר שקשק ואז הלבנים סרו לשני הצדדים, חושפות מדרגות עץ ממורקות.

ג'יימס הודה לקוסם באדיבות והחל לטפס. לילי מיהרה אחרי הקוסם הזר והספיקה להיכנס שנייה לפני שהמעבר נסגר. הם טיפסו בגרם המדרגות המואר נרות עד שהגיעו לדלת עץ. הקוסם הקיש עליה בשרביטו והיא נפתחה, חושפת טרקלין מפואר. כשהייתה בפנים והקוסם סגר את הדלת לילי הבינה שזו הייתה בעצם תמונה גדולה של חבל ארץ שופע.

קוסם בסביבות שנות הארבעים לחיו קרא עיתון בכורסא מול האח. הוא לבש גלימה יוקרתית מאד ואצבעותיו החיוורות היו מעוטרות טבעות. פניו הבהירות היו נוקשות, גבותיו הכהות עבות אך מסודרות, ושיערו משוך לאחור על ראשו בלי שיערה שחורגת ממקומה. לא היה ספק שהוא היה עשיר מאד, בוודאות טהור דם, וגאה בכך במיוחד.

הוא לא נראה מופתע לראות את ג'יימס, אך סקר אותו בחשדנות גדולה מעבר לעיתון. ג'יימס ניגש אליו ביד מושטת אך שומר הראש אחז בכתפו בגסות ועצר אותו.

ג'יימס לא נתן לזה לערער את ביטחונו. "נעים מאד, אדון דולוחוב," הוא אמר בנימוס ממרחק בטוח. "קוראים לי ג'יימס פוטר – "

"אני יודע מי אתה," דולוחוב קטע אותו ברצינות תהומית.

"מעולה," ג'יימס המשיך, אדיש אל העוינות של בן שיחו. "אני יכול לשבת? קיוויתי שאוכל להציע לך להשקיע במיזם החדש שלי."

דולוחוב לא נראה משוכנע. "הכרתי את הוריך," הוא אמר בלי שמץ טוב לב.

"אני יודע," ג'יימס השיב, מרצין מעט. "אני יודע שלא הייתם ביחסים טובים. אבל זה לא חייב להאיב על היחסים בינינו. אני מאד שונה מהורי כשזה מגיע לעסקים."

דולוחוב קיפל את העיתון והניח אותו בצד ברוב חשיבות, מתחיל להשתכנע שג'יימס באמת הגיע להציע הצעה עסקית. הוא סימן לשומר הראש שלו והאיש לקח צעד לאחור, לוגם מבקבוק הוויסקי שהחרים מג'יימס וממשיך לפקח על ההתרחשות. ג'יימס חייך והנהן אליו בתודה.

"מה ההצעה שלך, אדון פוטר?" דולוחוב אמר בחצי עניין, מציץ בשעונו היקר. "תשתדל לדבר בקצרה, יש לי פגישה במשרד הקסמים בעוד חצי שעה."

ג'יימס חייך אליו, משלב את זרועותיו מאחורי גבו ומציץ בשטיח, כאילו שקל את מילותיו.

"ובכן?" דולוחוב האיץ בו בקוצר רוח.

ג'יימס גיחך במבוכה. "אני מצטער. פשוט לא חשבתי שתשתכנע כל כך מהר."

לפני שלילי הספיקה להבין מה מתרחש כמה דברים קרו בו זמנית; שומר הראש גנח בכאב והתעלף, דולוחוב זינק על רגליו וקילל את ג'יימס בדיוק בזמן שג'יימס השתמש בקללה שלילי לא הכירה; הקללה של דולוחוב קפאה באוויר, רוטטת ומזמזמת כמו דבורה אדומה ענקית וזוהרת, דולוחוב עצמו נזרק לאחור וקפא באוויר, הכורסא שלו נופלת מעוצמת הקללה.

לפני שלילי הספיקה לחשוב לעשות משהו הכל נגמר. ג'יימס עקף את כתם האור הזוהר שרטט במרכז החדר וניגש אל המקום בו דולוחוב ריחף במאוזן באוויר, צופה אחר ג'יימס בשנאה. ג'יימס חייך אליו בשביעות רצון, חטף את שרביטו מידו והרים את הכורסא שנפלה.

"ההפסד כולו שלך שלא היית ביחסים טובים יותר עם ההורים שלי," הוא אמר לדולוחוב בנונשלנטיות. "אימא שלי המציאה את הקללה הזו, אתה יודע. שימושית מאד. אל תצפה שיקרה משהו, זו לא קללת מגננה אז אף אחת מההגנות שלך לא הופעלה. ושומרי הראש האחרים שלך לא יגיעו." הוא החווה בראשו אל הקוסם המעולף, שכעת שכב בשלולית של וויסקי. "ועצה נוספת – אם תהיה לך הזדמנות, תשכור עובדים מקצועיים יותר."

דולוחוב לא דיבר. ג'יימס נעמד מעליו, מסתיר אותו מעיניה של לילי. היא נעה בשקט, מתקרבת אל ההתרחשות, סקרנית ומבוהלת. מה ג'יימס עומד לעשות לו?

"אין לך מה לומר?" הוא המשיך בקול קר, "אתה בטח מנסה להבין כמה אני יודע. אז אני אחסוך לך את הטרחה – אני יודע הכל. אני יודע שאתה במעגל הפנימי של וולדמורט – "

"איך אתה מעז?!" דולוחוב סינן בארסיות, מכיש כמו נחש. "אין לך זכות לקרוא לו בשמו!"

"אתה יודע, אנשים לוקחים את עניין השם יותר מידי ברצינות," ג'יימס דיבר בטבעיות, אבל לא הצליח להסתיר את הקודרות הקרה שהייתה נטועה במילותיו. "עכשיו, אם אתה לא רוצה לאחר לפגישה שלך, אני מציע שתתחיל לספר לי איפה למצוא אותו."

דולוחוב הסתכל על ג'יימס כאילו יצא מדעתו. ואז הוא התחיל לצחוק. "אתה רוצה לפגוש את אדון האופל? אל תדאג, ילד, הוא כבר ידאג למצוא אותך ו– " הוא השתתק בקול חנק.

"זה לא מה שאני רוצה לשמוע," ג'יימס אמר לו כאילו היה ילד קטן שלא הצליח לענות על שאלה פשוטה מאד. עניו של דולוחוב התבלטו בארובותיהן, והוא נראה כמתקשה לנשום. לילי הרגישה בחילה. "אין לי את כל היום, אז זה מה שנעשה – בכל פעם שתתחיל לספר לי דברים שלא מעניינים אותי, אני אעשה את זה. זה לא נעים, נכון? מרגיש כאילו קשרו לך את הלשון? אז בוא ננסה שוב – איפה וולדמורט מסתתר?"

דלת הטרקלין נפתחה ללא אזהרה. "אדון דולוחוב, השר – "

לילי הספיקה להבחין במעורפל בלוציוס מאלפוי בפתח. עניו נפערו כשהוא הבחין במתרחש, אך לפני שהספיק להגיב ג'יימס שיתק אותו.

באותו רגע רצפת העץ גנחה ברעש מחריש אוזניים. דולוחוב התרסק והקללה שלו המשיכה את תנועתה וחרכה את הקיר. לילי נפלה; הרצפה תחת רגליה התחילה לנוע כמו ים גועש. גם ג'יימס היה על הרצפה, מספיק להתגלגל הצידה בזמן כדי להתחמק מהקללה של דולוחוב, שהצליח להחזיר את שרביטו. עבורו הרצפה הייתה יציבה. ג'יימס ניסה לקום אך נפל שוב מייד. דולוחוב גיחך בשביעות רצון ופירק אותו מנשקו.

"אני מצטער, אתה לא מספיק חשוב כדי לראות את פניו של אדון האופל," הוא אמר ברשעות. "אבל תתנחם בכך שלפחות תראה שוב את ההורים שלך. אבדה – "

"פטריפוס טוטאלוס!"

דולוחוב קפא במקומו כמו פסל, ברק המוות עוד בעניו, אותן הוא הפנה לכיוון לילי שבריר שניה לפני שהלחש הושלם. ג'יימס הסתובב לכיוונה במהירות של הצלפת שוט. הגלימה החליקה מעליה בעודה שוכבת על הרצפה הגועשת.

הם בהו זה בזו במשך כמה רגעים. לילי לא הצליחה לחשוב ולו על מילה אחת לומר, במיוחד מכיוון שעוד לא יצאו מטווח הסכנה.

"הוא ראה אותך?" היה מה שג'יימס דרש לדעת, נושם בכבדות.

לילי לא הייתה בטוחה. לא הייתה לה דרך לדעת. היא ניסתה למצוא את המילים לומר זאת, אבל ג'יימס כבר איבד את סבלנותו – "הוא ראה אותך או לא?!"

"אני לא יודעת!" לילי צעקה במצוקה.

ג'יימס קילל בחריפות. הוא ניסה לזחול לעבר דמותו הקפואה של דולוחוב כדי להחזיר את שרביטו אבל רצפת העץ הדפה אותו לאחור בגלים גבוהים, מגנה על בעליה במסירות.

לילי זחלה לכיוון הציור הגדול, מטפסת במאמץ מעל גופו של שומר הראש המעולף, וניסתה לפתוח את דלת הסתרים. אך היא מיענה להיפתח. הפחד שלה התחיל להתגבר, והלחץ הקשה עליה לחשוב.

היא לא הכירה את כישוף המגננה הזה, ולא ידעה איך לבטל אותו. החדר תוכנן כך שהפולש לא יוכל לברוח, גם אם הצליח לגבור על בעל הבית. הם היו לכודים שם.

מסתכלת לעבר ג'יימס, שנאבק לעמוד על רגליו, היא הבינה שהרצפה שמול הפתח הייתה יציבה – במקום בו השומר המעולף שכב הכישוף לא הופעל. במחשבה נואשת, היא הרימה את זרועו בכבדה במאמץ והצמידה אותו לציור. המעבר נקש ונפתח.

"ג'יימס!"

ג'יימס הבחין שהמעבר נפתח, אבל לא מיהר לעברו. הוא הסתכל לעבר דולוחוב.

"אציו!" השרביט של ג'יימס זינק אל ידה של לילי. "בוא!" היא קראה לעבר ג'יימס, לא מבינה למה הוא עדיין משתהה. "לפני שעוד מישהו יגיע!"

היא זחלה לתוך המעבר. המדרגות היו יציבות. היא הזדקפה והסתכלה לעבר ג'יימס בציפייה. הוא בחן את דולוחוב רגע נוסף, ואז נע לעבר הפתח בזחילה מהירה. הוא עבר בפתח וחלף על פני לילי מבלי להסתכל בה, יורד במדרגות בריצה.

"כסי את האף," הוא זרק לעברה רגע לפני שהגיעו לתחתית. החדר שלמטה היה מוצף עשן צהבהב, בתוכו הקוסם והטרול שכבו מעולפים. המקטרת המעשנת הייתה זרוקה על הרצפה. ג'יימס חלף על פניהם במהירות ויצא מהדלת האחורית. רק כשהיה בחוץ וודא שלילי עדיין בעקבותיו והתחיל לרוץ עמוק לתוך הסמטה. מוצפת אשמה מעורבת באדרנלין, לילי גלגלה את גלימת ההיעלמות בזרועותיה ורצה אחריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא