ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 13:

"נראה לי שאני משתגע" הארי צנח לתוך הכיסא, "אני ממש מצטער, אבל אני לא יודע איך להמשיך מכאן".

"אולי דיי כבר עם ההתנצלויות?" אמר רון, מתיישב לידו.

הארי העביר את אצבעותיו בשערו, גורם לו להיות יותר פרוע מהרגיל, "אני משתגע בחוסר מעש הזה, מהלחץ".

"תנסה להירגע קצת חבר".

"איך בדיוק?" אמר הארי בעצבנות, "זה לא שאני יכול ללכת להליכה ארוכה או משהו כזה".

"אז אולי כדאי שתלך לכפר ליד, תקנה כמה דברים שנגמרו לנו" הרמיוני הציעה.

הארי הנהן, וקם בחוסר רצון, לוקח איתו את גלימת העלמות אל מעבר ללחש המגן עליהם כדי שיוכל להתעתק.

רון הוציא אוויר בנשיפה ארוכה, "חשבתי שאני העצבני" גיחך.

הרמיוני הנהנה בהיסח דעת, למרות שהיא כבר לא הסמיקה בנוכחותו, היא עדיין הייתה מעט מובכת.

"חשבתי שכבר עברנו את הקטע הזה".

"איזה קטע?" היא שאלה.

"זה" הוא העביר את ידו הלוך ושוב ממנו אליה, כמסמן 'בינינו', "הקטע שאת מתעלמת ממני".

"אני לא מתעלמת ממך".

הוא הרים גבה בפקפוק.

"לא הכל סובב סביבך, אתה יודע?" היא שיקרה. גם כשהיא עסוקה במשימה, גם כשמוחה מתכנן וחושב, הכל תמיד סבב סביבו.

הוא הרים את שתי ידו בכניעה, והתרחק ממנה.

"חזרתי" פרצופו של הארי התגלה בין יריעות האוהל.

רון והרמיוני החליפו מבטים למשמע הטון העליז שלו.              

"שמעתי במקרה שני בחורים מדברים בחנות וזה נתן לי רעיון. נמאס לי להיות כל הזמן לחוץ, ולמען האמת אני חושב שאם נשתחרר קצת זה יעזור לנו לחשוב על דברים חדשים שעדיין לא שקלנו אותם." ובזה הוא הוציא בקבוק זכוכית מלא באלכוהול, וודקה לפי התווית. "בנוסף, זה מאלחש כאב, ואני יודע שלכולנו יש פציעות ברמה כזאת או אחרת..."

הרמיוני הסתכלה בפקפוק על הבקבוק, "אתה בטוח שזה רעיון טוב? עד כמה שאני שמחה שהמצב רוח שלך השתפר-"

"אוי, הרמיוני, תשתחררי קצת" הארי אמר והניח שלוש כוסות על השולחן.

היא שילבה את ידיה, תמיד שנאה כשאמרו לה להשתחרר, אך לא התנגדה כשראתה שהארי מוזג את המשקה גם לכוסה. היא ידעה שהם צריכים להירגע, היא ראתה כמה טוב זה עשה לשלושתם כשהם היו ליד האגם, אך ההשפעה של זה נגמרה מהר מאוד כאשר הם היו צריכים לעזוב למקום חדש.

הם היו משועממים לאחר שבועות כשהם עוברים ממקום למקום בלי לעשות דבר, בלי למצוא קצה חוט לצעד הבא שהם צריכים לעשות. וכאשר מגיעים לרמת שעמום כאלה, גם ההגנות יורדות מעט.

רון משך בכתפיו ולקח מהארי כוס אחת.

הרמיוני התחבטה עם עצמה אך לבסוף לקחה את הכוס הנוספת. לאחר שהארי אמר לחיים והם השיקו כוסות, היא יצקה את המשקה החריף לתוך פיה.

הם לא היו רגילים לכמות גדולה של אלכוהול. לרוב, המשקאות שהגישו ב'שלושת המטאטאים' היו נטולי אלכוהול או עם כמות קטנה, ומהר מאוד שלושתם השתעלו קלות לאחר ששתו.

אך לא היה אפשר להתנגד להרגשה הטובה, הקלילה שבאה לאחר מכן.

"אתם רואים? אמרתי לכם" הארי אמר, חיוך מרוח על פניו לאחר כמה כוסות.

רון והרמיוני המבוסמים צחקו גם הם.

האווירה באוהל הייתה רגועה, קולות צחוק בוקעים מדי פעם, ולא תמיד כי הבדיחה הייתה מצחיקה אלא כי זה היה בסדר לצחוק, סתם כך.

הבקבוק כמעט והתרוקן אך בעזרת קסם הם מילאו אותו שוב.

"אני מתגעגע לג'יני" הארי אמר בעצבות ונשכב על המיטה שלו, משאיר את שני חבריו לצד השולחן.

"אני חושבת שאולי שתית יותר מידי, הגעת למצב של שיכור עצוב", הרמיוני גיחכה בעל כורחה.

אך הארי לא שמע אותה, הוא היה עם הגב אליהם ונשמעה נחירה מכיוונו.

"אז הוא פרש" רון אמר ומזג לשניהם כוס נוספת.

"אני חושבת שכדאי שגם שאנחנו נפרוש, כוס אחרונה", הם שתו בלגימה אחת את כל הכוס ונעמדו ביחד.

החזה של רון היה צמוד לפרצופה, והריח שלו שכ"כ אהבה שיכר אותו אפילו יותר והיא מעדה, אך לפני שנפלה הוא תפס אותה חזק בשתי ידיו.

"את בסדר?"

"כן... כן, תודה".

"בשביל מה אני כאן אם לא כדי למנוע ממך ליפול?" שאל בשקט, הוא סילק תלתל כהה מלחיה, עיניה עוקבות אחרי תנועת היד העדינה שלו, מנוגדת ליד החזקה השנייה שלו שתופסת אותה חזק במותנה.

הוא הרימה את סנטרה כדי לפגוש בעיניו הכחולות, ולפני שיכלה לפצות את פיה הוא נישק אותה.

שפתיו היו בשרניות אך מעט יבשות, אולם החספוס כנגד שפתיה היה נעים.

לאחר כמה שניות הוא התרחק ממנה, מסתכל עליה בשאלה אילמת.

לפני שהיא הספיקה לחשוב, היא שלחה יד אל עורפו ומשכה אותו אל שפתיה. הוא החזיר לה נשיקה ללא היסוס, הם שמעו כוס נופלת על הרצפה אך לא יכלו לעצור.

הרמיוני חסמה כל מחשבה על המתרחש, על המשמעויות הנלוות, על התסבוכת שזה עלול ליצור, היא רק רצתה לנשק אותו לנצח. 'קדימה, תחיי' היא אמרה לעצמה, זורקת כל מחשבה הגיונית לעזאזל, כך שנשאר רק ערפל מתוק בתוך ראשה.

הוא משך אותה צמוד אליו, שניהם מתנודדים כגוף אחד העשוי מידיים ושפתיים.

הטעם והתחושה שלו היו משכרים אפילו יותר מאשר הריח שלו. זיקוקים זעירים התפוצצו בתוך גופה, מעירים חלקים ממנה שלא ידעה שקיימים.

החלום שחלמה עליו, כל הפנטזיות שדמיינה, היו גרסה חיוור של המציאות.

הוא הרים אותה והיא התלפפה סביב גופו הרזה והארוך, ידיו על ישבנה לתמוך בה. למרות שהוא רזה מאז שהם בדרכים, היא עדיין יכלה להרגיש את שריריו ואת גופו המוצק שהיה צמוד לשל שלה.

היא נשקה לפניו, לאוזנו, אצבעותיה גיששו בשערו הבהיר ופרעו אותו.

הוא הושיב אותה על שולחן העץ, ידו נכנסה מתחת לחולצת הפיג'מה שלבשה, אך לא עולה גבוה יותר מקו המותן, ואילו היד השנייה עוברת הלוך ושוב על ירכה.

"פאק" רון אמר בשקט, הפה שלו במרחק סנטימטרים בודדים משלה, נשימתו חמה ומתוקה.

הנשימות שלה נעשו שטוחות, לבה דופק במהירות.

ידו גולשת ללחייה, הוא נשק לה נשיקה ארוכה, איטית ומתוקה, עד שגופה התקמר והיא הופכת לצורך וכמיהה. קולו ממלמל את שמה בשקט בין הנשיקות, הופך אותו ליקר מפז.

היא הפשיטה את חולצתו, זורקת אותה הצידה, נעצבת שהיה צריך להוריד ממנה את ידיו כדי לעשות זאת, אך אצבעותיו חזרו במהירות, מסתבכות ברעמת שערה.

לשונו חדרה לתוך פיה, מגששת בהתחלה בביישנות ואז ברעבתנות. היא לא טעמה טעם נפלאה כמוהו.

היא לקחה את ידו השמאלית, מצמידה אותה אל שדה הימנית. הוא הפסיק לרגע את הנשיקה בהפתעה, אך חזר לנשק אותה בהשתוקקות, חופן את שני שדיה עם ידיו.

גניחות ואנחות יצאו מבין שפתותיהם, נשימות קצובות נשמעו בשקט ששרר באוהל.

היא לפתה את ישבנו המוצק, תוצאה של ישיבה מרובה על גבי מטאטא. משכה אותו קרוב יותר אליה, רגליה משולבות על גבו. היא יכלה להרגיש עד כמה הוא רצה אותה, עד כמה איברו קשה כנגדה.

הארי פלט נחירה רמה שגרמה לשניהם לקפוץ ולהתרחק אחד מהשני בהפתעה, והערפל שבמוחה נמוג מעט.

הם הסתכלו לראות האם הוא התעורר אך הוא עדיין היה שקוע בשינה עמוקה.

רון הוציא אוויר מבין שפתיו "זה היה קרוב" ורכן אליה שוב.

ידיה על חזהו כדי לעצור אותו, "אני לא רוצה שהוא יקום ויראה אותנו, שיכניס לעצמו לראש שהוא איזה גלגל שלישי".

"הוא ישן יותר עמוק משסקאברס היה ישן. הוא לא יקום בזמן הקרוב, תסמכי עליי".

היא התירה את רגליה מאחורי גבו. המילים האלה גרמו לה להקיץ, להתעורר לגמרי, לעשות סוויץ' בראש ולראות את כל הבעיות במצב שהם היו בו.

היא דחפה אותו מעליה, "בחירת מילים גרועה".

גבותיו זינקו מעלה, מופתע מהשינוי.

"לסמוך עלייך? אני אומנם כבר לא כועסת אלייך, אבל איזו ערובה יש לי שלא תעזוב אחרי שנסיים את המשימה? אחרי שהמלחמה תגמר ואתה תמשיך ותרצה לעשות משהו אחר? בלעדיי?" אמרה ברוגז.

"אני מבטיח שאשאר".

"אני לא מאמינה לך" נשמה עמוק, "לא לגמרי".

הוא הנהן בהבנה, כאב ניכר על פניו.

"נראה לי שכדאי שנלך לישון, שלא נעשה משהו שנתחרט עליו. הרי בכל מקרה זה קרה רק בגלל שאנחנו שיכורים, נכון?" הקול שלה נשבר בסוף.

היא הסתכלה על רון,  הוא נראה כאילו אוטונוס לילה בדיוק פגע בו. הוא בלע רוק ואמר "צודקת, זאת הסיבה היחידה". חייך חיוך מאולץ. "נראה לי שאלך לשמור, כדאי שתלכי לישון". ובזה הוא הפנה את גבו להרמיוני ויצא החוצה.

'לא היינו צריכים לשתות, זה גרם לו להבין עד כמה הוא בודד ובגלל זה הוא נישק אותי' חשבה בכאב, 'זה לא שהוא רוצה אותי באמת. הייתי צריכה לסרב כבר מההתחלה', חשבה, מודעת לזה שלא הייתה יכולה לסרב להרגשה הנהדרת של שפתו כנגד שפתיה. היא ירדה בקפיצה מן השולחן וראתה את חולצתו של רון שוכבת על הרצפה. היא הרימה אותה ויצאה החוצה להחזיר לו אותה.

"קח" הושיטה לו את החולצה, "שלא תקפא מקור".

הוא לקח את החולצה בהפתעה, לא מודע כלל שחלק גופו העליון עירום.

היא הסתובבה לכיוון האוהל אך נעצרה כששמעה אותו קורא בשמה.

הוא נעמד מולה, לובש תוך כדי את החולצה שלו. "אני יודע שעשיתי טעות כשעזבתי" אמר בכאב, "ואני באמת משתדל לפצות על כך. אבל גם את יצאת לא בסדר".

היא הרימה אליו את עיניה בהפתעה.

"את מחקת חברות של שנים, שנים שאני עומד לצדך ולצד הארי, מנסה להגן עליכם, מתחלק אתכם בכל הדברים שיש לי, לא משנה כמה הם מעטים. אז בגלל טעות אחת את כבר לא מאמינה לי? בגלל מעידה, לא משנה כמה גדולה היא, היא עדיין מעידה, אז את כבר לא זוכרת את כל הפעמים הקודמות שכן הייתי איתך? שכן תמכתי? גם בזמנים לא פשוטים, ושנינו יודעים שחווינו דברים לא פשוטים לכמה מחזורי חיים. ובעתיד אני עדיין אעמוד לצדך ואתמוך בך, לא משנה איזה רעיון משוגע יהיה לך" אמר בשטף מילים לא אופייני. "אני יודע שעל הנייר אני ואת לא מתאימים, ואם את אומרת שמה שקרה מקודם זה רק בגלל ששתינו אז את כנראה יודעת על מה את מדברת, כי אני כן סומך עלייך. אבל אם תחליטי שיש עוד סיבה, שהאלכוהול זה רק תירוץ, ושאת כן רוצה לנסות, את זאת שתצטרכי לקחת את הצעד הראשון בפעם הבאה, ולנשק אותי". בזה הוא סיים והלך לשבת על האדמה, מול האש שהבעיר.

היא הכריחה את עצמה להיכנס באיטיות לאוהל, מנסה לעבד את מה שרון אמר לה. 'האם בעצם הוא אומר שמה שאני מרגישה כלפיו זה הדדי?' חשבה בהתרגשות 'שהוא רוצה שאני אנשק אותו שוב?', אבל עדיין לא יכלה להתנתק מתחושת הנטישה לחלוטין, היא עדיין הייתה שם, למרות שהיא כמעט ונמוגה.

לאחר לילה עם מעט מאוד שינה, הרמיוני התעוררה כדי לגלות את הארי יושב בשולחן, פניו בין ידיו.

"בוקר טוב" אמרה והוא נאנח.

"חמרמורת?"

הוא גנח שוב בכאב.

היא גם הרגישה את ראשה מתחיל לדפוק בכאב מאחורי האוזניים. היא מילאה 3 כוסות מים והעבירה את שרביטה מעליהם תוך כדי מלמול לחש שגרם לכוסות לזהור לרגע.

"קראתי על זה איפשהו בספר אבל לא יצא לי להשתמש בזה לפני כן, אני מקווה שזה יעזור" והיא והארי שתו מן המשקה.

כבר לאחר 2 דקות היא הרגישה הקלה בכאב הראש ונראה כי גם הארי מתחיל להתאושש.

"אני לא זוכר כמעט כלום מאתמול, את ורון נשארתם הרבה זמן אחריי?"

היא הרגישה שסומק עולה בלחייה, "לא, לא הרבה אחרייך" מלמלה כשרון נכנס לתוך האוהל.

"קח" הארי הושיט לו את הכוס השלישית, "זה עוזר".

"אני בסדר, אין לי הנגאובר או משהו כזה. נראה לי שלא יזיק לך עוד אחד כזה, שתית דיי הרבה אתמול חבר".

"כן, אני לא ממש זוכר משהו" אמר ושתה גם את הכוס של רון.

הרמיוני הרגישה שרון מסתכל עליה, אך היא קברה את ראשה עמוק יותר בתוך הספר שקראה.

לאחר כחצי שעה של קריאה היא ראתה סמל שראתה כבר בכמה וכמה הזדמנויות. "אני חושבת שאני יודעת לאיפה אנחנו צריכים ללכת" אמרה.

"חשבת על מקום נחמד לחנות בו?" הארי שאל.

"לא ממש, אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת לבית של לאבגוד", והיא הסבירה להם מדוע. אומנם זה לא קידם אותם במשימה למציאת ההורקרוקסים, אך זה עדיין נתן להם הרגשה שהם עושים משהו, לכן רון והארי הסכימו ללכת איתה.

לאחר ששתו כמה כוסות שהרמיוני כישפה ושגרמו להם להרגיש כמו חדשים, הם ארזו במהירות את הדברים שלהם והתעתקו לבית של לאבגוד.

 תגובות יתקבלו בברכה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא