הנכד של וולדמורט

פרופסור מקגונגל בדיוק עמדה לשים את הכובע המרוטש על הראש שלי כששמעתי קול צועק "אני מסרבת למיין אותו!!!! אני לא מבינה איך אתה עדיין שפוי עברת יותר משילד שנישאר בחיים יעבור איי פעם!!"

'מה? מי לעזאזל אמר את זה?' שאלתי את העצמי וניסיתי להסתכל מסביב כדי למצוא את מי שהקול שייך לו.

"מה הכוונה שלך בזה?" יכולתי לשמוע בקושי את הקול של פרופסור מקגונגל שואל את הקול הקודם.

"זה הייתי אני אידיוט!" אמר הקול רק שהפעם נראה שהוא מגיע מתוך הראש שלי, "אני הוא מגבעת המיון לא שמעת את השיר שלי קודם לכן?"

'ואני חשבתי שראיתי הכל... אבל כובע מדבר עוד לא פגשתי...' חשבתי לעצמי, 'רגע אתה היית זה ששר קודם?'

"כן בהחלט מה אתה חושב על השירים שלי ילד?" המצנפת שאלה אותי.

'זה נשמע כאילו אפולו נגע בך ובגלל זה את שרה שירים מוזרים שמנסים לנבא את העתיד...' אמרתי בשיא הרצינות, נותן לקצת מהפרסאסיות (הערת הכותבת- Persasy* הייתי חייבת...) לצאת החוצה...

שמעתי קול צחוק ואני די בטוח שהפעם זה לא היה בתוך הראש שלי.

"אני מתחילה ממש לחבב אותך ילד," אמרה המצנפת (אני ממש מתחיל להתעייף מלקרוא לה 'מצנפת' אני באמת צריך לשאול אותה מה השם שלה...), "יותר מכל אני מחבבת את העובדה שחסמת את הזיכרונות שלך, אם הייתי ממשיכה לראות אפילו עוד קצת הייתי מאבדת את השפיות שלי ברגע!" המצנפת אמרה בקול שנשמע אפל יותר מקודם.

'תגידי מה השם שלך?' שאלתי אותה פתאום בתוך הראש שלי, ואם כובעים יכולים להיות מופתעים אני די בטוח שהכובע הזה היה.

"אני היא מצנפת המיון כמובן, איזו שאלה מוזרה זו בכלל?" המצנפת שאלה אותי כאילו יצאתי ברגע זה מדעתי.

'אבל מצנפת המיון זה יותר התיאור של התפקיד שלך לא? אני שאלתי מה השם שלך אם יש לך אחד כזה בכלל...'

"אם אתה מנסח את זה ככה אז הרי שאין לי אחד כזה..." המצנפת אמרה ואני די בטוח שהיא היתה קצת עצובה, אם זה אפשרי כמובן.

'טוב אז הגיע הזמן לשנות את זה לא ככה? מה דעתך על... טום אולי?' שאלתי אומר את השם הראשון שעלה לי לראש.

"טום מצנפת המיון... מצנפת המיון טום." המצנפת מלמלה לעצמה, "אני אוהבת את זה!" טום קראה בשמחה.

'יופי!' אמרתי ויכולתי להרגיש חיוך עולה על השפתיים שלי.

"תודה," יכולתי לשמוע את הקול של טום אומר לי בשקט, והיה משהו מאוד חמים בקול שלה.

'אין שום בעיה.' עניתי שמח שיכולתי לעזור איכשהו.

"למה את מתכוונת ב'אני מסרבת למיין אותו'?" שמעתי את פרופסור מקגונגל.

"אני מתכוונת ש... לא תפסיק תחסום אותם! אתה חייב להמשיך לחסום אותם!" טום התחילה לענות למקגונגל כשפתאום היא התחילה לצעוק עלי להמשיך לחסום את הזיכרונות שלי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי אני לא מסוגל להדחיק אותם ליותר מדי זמן כשאני לא מרגיש מאויים, תאמינו או לא זה מעייף מאוד (זה עובד על ריכוז אוקיי, אני לא טוב בלהתרכז אתם אמורים לדעת את זה כבר...) והרגשתי את החומה שבניתי נשברת לאט, לאט ומאפשרת לזיכרונות לשוטט בראש שלי, גורמים לי לראות ולחוות את הדברים הגרועים ביותר שקרו לי בחיים שוב, כל מסעות החיפושים שעברתי, המלחמות והכי גרוע הנפילה לטרטרוס.

"אני מצטער אני לא יכול להחזיק אותם יותר טום..." מלמלתי בשקט ויכולתי להרגיש איך הצבע עוזב את הפנים שלי.

יכולתי להרגיש את הצער של טום בשבילי וגם את הפחד שלה מהזיכרונות שלי... אבל לא יכולתי לעשות שום דבר בנושא.

"אני לא יכולה למיין אותו גם אם הייתי רוצה!" טום צעקה, "הוא אמיץ יותר מכל בית גריפינדור ואולי אפילו יותר מגריפינדור עצמו!! יותר נאמן וטוב לב מהפלפאף עצמה!!!" היא צעקה ואז בתוך הראש שלי מלמלה, "מי כמוני יודעת..."

"יותר מתוחכם ושנון מכל רייבנקלו! אפילו אם זה לא נראה ככה מהציונים שלו בבית הספר! ויותר ערמומי כלפי אויביו מכל סלית'רין!! אני לא יכולה למיין אותו!" היא המשיכה לצעוק, ואם לומר את האמת התחלתי לדאוג לטום קצת, אני יודע כמה זה קשה להיות בתוך הראש שלי (אני הרי חי שם אתם יודעים...) וזה לא דבר פשוט, אני יודע שבלי החברים שלי הייתי הופך להיות קו-קו על כל הראש כבר לפני שנים.

בדיוק עמדתי לגמול את טום מהסבל שלה בכך שאני יוריד אותה מהראש שלי אבל הרגשתי את היד של פרופסור עוצרת אותי.

"לא," היא אמרה לי ואז פנתה לטום ואמרה, "את תמייני את הבחור הצעיר הזה."

"בסדר! בסדר! אם כך הפלפא- גריפינדור!! גריפינדור!!! רק תורידו אותי מהראש שלו!!" טום צעקה, אני מוכרח לומר שאני די מבולבל הייתי אומר שאני יותר מתאים להפלפאף בגלל שהפגם הבסיסי שלי (הערת הכותבת- my fatal flaw* זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית...) הוא נאמנות אחרי הכל, זה פשוט צורח הפלפאף לא?

"אתה צודק אבל אתה לא תוכל להשתלב בהפלפאף כמו שצריך ואתה לא תוכל למלא את מלוא הפוטנציאל שלך שם... ולכן הבחירה שלי היא גריפינדור." טום אמרה בקול שקט יותר, עכשיו כשהיא לא על הראש שלי היא נראתה שקטה יותר.

שמעתי קריאות ותשואות מכיוון השולחן באדום וזהב וניחשתי שזה בטח השולחן של גריפינדור ולכן התקדמתי לכיוונו.

ראיתי את רון, הרמיוני והארי יושבים בשולחן הזה, יחד עם נוויל ג'יני, פרד וג'ורג', נופפתי להם לשלום והתיישבתי בקצה השולחן איפה שהיה מקום.

פרופסור מקגונגל לקחה את השרפרף ואת טום ולקחה אותם מקדמת החדר למקום אחר, ואני קיוויתי שיצא לי לפגוש את טום עוד פעם כדי שאני אוכל להתנצל  על מה שהיא נאלצה לראות. 'רגע, טום היא בת או בן, מגבעת זה... אוף אין לי מושג אני אצטרך לשאול אותם בפעם הבאה שנפגש...' חשבתי לעצמי, מנסה להחליט מה שכנראה היה לוקח שעות אם דמבלדור לא היה מתחיל בדיוק לדבר, "לתלמידים החדשים שלנו," הוא התחיל, בקול חזק, בזרועות פתוחות ובחיוך גדול אני חושב שראיתי את העיניים שלו מסתכלות לעברי לרגע ויכולתי רק בקושי לראות את הניצוץ המוזר הזה בעיניים שלו, אבל אני לא בטוח כי הייתי ממש רחוק, "ברוך בואכם! ולוותיקים שלנו- ברוך שובכם! לכל דבר יש עת, ויש עת לשאת נאומים, אבל לא עכשיו. בתיאבון!"

כשהוא סיים לדבר הסתכלתי סביב וראיתי שהיו על השולחן הרבה צלחות וכלי הגשה ריקים, ולא ידעתי אם הם שם רק לקישוט או שהם כבר סיימו לאכול בלעדי, ואם זה היה המקרה אז דמבלדור פשוט מתח אותי כרגע מתיחה שלא תבייש את טראוויס וקונור. בדיוק עמדתי לשאול את מי שישב לידי מה הסיפור של הכלים הריקים, כשהם התמלאו באוכל באורח פלא, בדיוק כמו בארגו II ובמחנה החצויים.

העמסתי את הצלחת שלי בכל מה שהיה לידי והשתדלתי לשים כמה שיותר מאכלים בצבע כחול (אני חייב להגיד שאני מאוד מאוכזב מהמחסור באוכל כחול בארוחה הזו, אני חייב לברר עם יש אפשרות שיעשו את האוכל שלי כחול...) ובדיוק כשעמדתי להתחיל לאכול נזכרתי שעוד לא הקרבתי שום דבר לאלים... דבר שדי הפך להרגל אצלי.

הסתכלתי על דמבלדור שישב באמצע השולחן שאני מניח ששייך למורים, מנסה לתפוס את המבט שלו כדי שאני יוכל להתחיל לאכול, אחרי משהו כמו דקה (שהרגישה בשבילי כמו נצח!!) נראה שהוא קלט את המבט שלי והסתכל עלי בשאלה כאילו הוא לא מבין מה לא בסדר. למזלי הוא הבין את זה לפני שהיה לי זמן לשקול לקום וללכת לשם כדי להגיד לו מה אני צריך.

הוא נופף בשרביט שלו פעם אחת וגביע נוסף הופיע ליד הצלחת שלי מכוסה במכסה, כשפתחתי אותו ראיתי אש יוונית דולקת בפנים וחיוך עלה על הפנים שלי, לקחתי את החלק הטוב ביותר מכל דבר על הצלחת שלי והקרבתי אותו בשביל אבא שלי, הסטייה והקטה, יכולתי להריח את הריח של הים, האש שינתה לרגע את הצבע שלה לאש רגילה שאפשר לראות בכל אח וניצוצות קטנים וצבעוניים וידעתי שהמנחה שלי התקבלה, אז סגרתי את המכסה והתחלתי לאכול, מתעלם מכל המבטים שנעצו בי.

כשכולם סיימו לאכול את המנות העיקריות שלהם הן פשוט נעלמו כאילו מעולם לא היו שם, אני יודע שזה אמור להפתיע אותי והכל אבל כמו שאמרתי קודם, כבר מאוד קשה להפתיע אותי...

בכל אופן במקום המנות העקריות הופיעו עכשיו הקינוחים, כמובן שאני אכלתי את אלה שהיו בצבע כחול, כי כל מה שבצבע כחול הוא טעים יותר! וכשגם זה נגמר השולחנות התרוקנו עוד הפעם וכולם התחילו לדבר עם אלה שיושבים לידם, טוב זה לפחות מה שקרה עד שדמבלדור נעמד עוד פעם לדבר: "טוב. וכעת, כשכולנו מעכלים עוד סעודה מרהיבה, אני מבקש עוד כמה דקות של תשומת-לב כדי למסור לכם את ההודעות הרגילות של תחילת השנה, התלמידים החדשים צריכים לדעת שהכניסה ליער שבשטח בית הספר..." בחלק הזה לא הצלחתי יותר להתרכז במה שדמבלדור אומר.

אני יודע, אני יודע, אתם בטח חושבים שזה לא כזה נורא והייתי צריך לנסות להקשיב לפחות עד סוף המשפט אבל באמת שלא הייתי מסוגל יותר להתרכז, ובמקום להקשיב למה שדמבלדור אומר עברתי להסתכל מסביב על הפנים של שאר התלמידים והמורים שבקדמת החדר ואז על האולם עצמו, כלומר זה לא ממש אולם זה יותר כמו חדר ממש גדול... אוף שוב איבדתי ריכוז, הפרעת קשב מעצבנת!

בכל אופן זה מה שעשיתי עד ששמעתי את השיעול הכי מזויף ששמעתי בחיי והסתובבתי לראות אישה שנראית כמו קרפדה לבושה כולה בוורוד, אני נשבע לכם שהיא לבשה כל כך הרבה וורוד עד שאפילו אפרודיטה היתה מתעלפת ואומרת שזה יותר מידי וורוד (והיא אף פעם לא אומרת שמשהו הוא וורוד מידי, תסמכו עלי בענין הזה) בכל אופן, נראה שכולם היו מופתעים ממה שקרה והיה לי ברור שמה שלא קורה כאן לא אמור לקרות.

"תודה לך, המנהל," הקרפדה התחילה, בקול הגבוה והמתוק עד-הרמה-שבא-לי-להקיא-רק-מלשמוע, "על דברי הברכה היפים. אכן, כמה נחמד להיות שוב בהוגוורטס..." ומכאן היא המשיכה אבל מן הסתם אני כבר לא יכולתי להקשיב למה שהיא אמרה, אפילו אני יכולתי להבין כבר מההתחלה של הנאום הארוך ומייגע שלה (לפחות בשבילי הוא היה כזה...) שהדבר היחיד שהקרפדה הוורודה הזו הולכת להביא לנו הוא צרות, צרות ועוד קצת צרות. איזה כיף! כאילו לא היה לי מספיק מזה בחיים שלי! (חשוב לציין, לא יכולתי להיות יותר ציני מזה גם אם הייתי מנסה.) (הערת הכותבת- note the sarcasm* לא יכולתי לתרגם את זה בצורה יותר טובה, ואין מה לעשות זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית...)

בכל מקרה, שאר הזמן עבר די מהר הודות לעובדה שלא הקשבתי אפילו למילה אחת שהקרפדה הורודה או דמבלדור אמרו, כל מה שעשיתי היה לחשוב על מה אנבת' עושה עכשיו ומה אם אמא שלי ופול, ולתהות אם כולם בסדר במחנה... בקיצור הבנתם את הרעיון.

בסופו של דבר כולם קמו מהמקומות שלהם והתחילו לעזוב, עקבתי אחריהם בלי לחשוב על זה יותר מידי, הלכנו לאורך הטירה ועברנו ליד עוד כמה ציורים שיכולים לזוז, ועלינו על גרם מדרגות שיכול לזוז והכול, אבל לא יכולתי ממש להתלהב מזה, לא יכולתי לנער את ההרגשה שמישהו מסתכל עלי, כל הדרך הסתכלתי מסביב וניסיתי למצוא את מי שעוקב אחרי, אבל לא יכולתי למצוא אף אחד... (מה שהיה יכול להיות די קריפי אם הייתי כל אחד אחר מלבדי...) ואז הגענו לאן שרצינו, שהתברר להיות קצה ללא מוצא עם דיוקן של אישה מלאה מאוד, מאוד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (כי חונכתי יותר טוב מפשוט להגיד את המילה הזו, שלא לדבר על זה שאם אמא שלי או אנבת' היו שומעות אותי אומר את המילה הזו הן היו הורגות אותי בדם קר ובדרך הכי כואבת שאפשר *צמרמורת* עדיף שאני אפילו לא יחשוב על זה) בשמלת משי וורודה, "סיסמא?" האישה בתמונה שאלה.

"מימבלוס מימבלטוניה" ענתה לו הרמיוני, והתמונה של האישה נפתחה לרווחה חושפת מעבר סודי שבטח מוביל לחדרים שנישן בהם בשנת הלימודים קרובה. נכנסתי פנימה והמחשבה הראשונה שלי היתה שזה החדר הכי אדום שראיתי בחיי. כל המקום היה מכוסה בצבעים אדום וזהב (כמו השולחן שיבנו בו). בצד אחד של החדר היה כורסאות, ספות ושולחנות מפוזרים מסביב לאח בצד השני יכולתי ליראות לוח שאני מניח שהוא לוח מודעות וממש מולי היו שני גרמי מדרגות שאני מניח שמובילים לחדרים שאנחנו אמורים לישון בהם, בנים עלו בגרם מדרגות אחד והבנות בשני, אבל לא עקבתי אחריהם ידעתי אם אני אלך לישון עכשיו בטוח יהיו לי סיוטים ואז המצב יהפוך למאוד לא נעים.

במקום זה בחרתי כיסא שנראה נוח במיוחד מול האש והתיישבתי בו פשוט בוהה. אני לא יודע כמה זמן עבר עד שהפרוטרייט נפתח פעם נוספת חושף את הארי ואת נוויל, לא היה לי מושג מה עיכב אותם כל כך אבל שמחתי מאוד שהם לא שמו לב אלי ופשוט המשיכו לחדרי השינה או מה שזה לא יהיה שנמצא במעלה המדרגות. אחרי כמה שעות שהייתי בטוח שאף אחד אחר לא הולך להכנס החלטתי לשלוח לאנבת' הודעה באיריס-נט.

השתמשתי בכוחות שלי כדי ליצור קשת מאיזה כוס מים שהיתה על אחד השולחנות והאש מהאח.

"הו איריס, אלת הקשת, קבלי את מנחתי, קשרי אותי לאנבת' צ'ייס, מחנה החצויים." אמרתי וזרקתי את הדרכמה שהייתה לי (למזלי) בכיס, הקשת זזה ושינתה צורה עד שאנבת' הופיעה מולי, היא ישבה על הדשא מתחת לעץ איפשהו קוראת ספר.

"אנבת',"אמרתי כי נראה שהיא אפילו לא שמה לב שאני שם, "אנבת'!" אמרתי עוד פעם רק יותר חזק, מה שלא ציפיתי אליו וכנראה שכן הייתי צריך לנחש שיקרה- היה העובדה שאחרי שקראתי לה בפעם השניה- תוך רגע היא כבר כיוונה עלי את החרב שלה שעשויה מעצם של דרקון.

"הו, פרסי זה רק אתה," היא אמרה אחרי שראתה אותי דרך הקשת, "איך אתה? איך עבר היום הראשון בבית ספר לקוסמים ומכשפות? זה שונה מבית ספר של בני תמותה? ברור שזה שונה. איך האנשים שם? אל תגיד לי שהם שונאים אותך בגלל הסבא המרושע הזה שלך, ומה אם-" היא התחילה לשאול שאלות בקצב מדהים שאפילו לא היה לי רגע להשחיל מילה בין לבין אז לא היתה לי ברירה אלא לקטוע אותה.

"אנבת' תירגעי אני בחיים לא אצליח לענות על יותר שאלות ממה ששאלת עכשיו." אמרתי בטון ילדותי, מנסה להסתיר את החיוך הגדול שמנסה להופיע לי על הפנים ונכשל, "לענות על השאלות שלך עד עכשיו: אני בסדר רק קצת בהלם זה הכל. היום הראשון היה בסדר, לפחות עד כמה בסדר שבית ספר יכול להיות. יש פה אנשים נחמדים, למרות שעל הרכבת בדרך לפה פגשתי כמה בריונים, לא משהו רציני, למרות שנראה שהארי ורון עדיין שונאים אותי..." הוספתי רואה איך היא שותה כל פיסת מידע שאני רק ייתן לה.

"פרסי מה קרה?" אנבת' שאלה במבט מודאג אחרי שסיימתי לענות על כל השאלות שלה.

"פגשתי היום כובע מדבר, דרך אגב היכולת שלו לשיר דומה מאוד לזו של אפולו שאני לא יכול שלא לחשוב שאפולו בירך את הקובע הזה, ושאני בכלל לא יתחיל לדבר על זה שבתוך השיר הכובע הזה דחף נבואה." התחלתי לספר לה, ויכולתי ליראות שהיא מבינה עד כמה הכובע גרוע במה שהיא או הוא עושה (אני עדיין לא בטוח אם הוא בן או בת...), "בכל מקרה, חזרה לנושא שלנו, נראה שהכובע קורא מחשבות או משהו וכדי להכניס אותי לאחד הבתים בהוגווארטס הוא היה חייב להראות לי את כל מה שעברתי בחיים, לא שגם טום נהנה מזה אבל עדיין..." הסברתי לה מנסה להראות בסדר, למרות שאני יודע שלא משנה כמה אני ינסה היא תמיד תהיה מסוגלת ליראות דרך המסכה שאני שם.

"טום? לא משנה אני לא רוצה לדעת אפילו." היא שאלה ואז מיהרה להוסיף את החלק השני של המשפט. היא עצרה לרגע, ונראה היה שמשהו מציק לה אבל היא לא יודעת איך להגיד לי את זה, אחרי כמה דקות של שקט היא לקחה נשימה עמוק ואמרה, "פרסי לא משנה לי מה מקורה תישאר בטוח בסדר? אני לא ידעת מה אני יעשה אם יקרה לך משהו" היא היתה עכשיו כבר על סף דמעות ואין דבר שאני יותר שונא מאשר ליראות את אנבת' בוכה בלי להיות מסוגל לעשות משהו, כל דבר כדי לעודד אותה.

"אל תדאגי אנני (Annie), הכול יהיה בסדר אני מבטיח, לא משנה מה אני אחזור אלייך." אמרתי יודע שהיא יכולה ליראות עד כמה אני אוהב אותה דרך המבט שבעיניים שלי, ורואה את אותו  המבט בעיניים שלה, "אל תשכחי, אני לא ייתן לך להיעלם לי, אנחנו נישאר ביחד לא נשנה מה."

"כל עוד אנחנו יחד," היא אמרה הדמעות לא נעלמו אבל לפחות עכשיו היא מחייכת, " אני מצטערת פרסי אני צריכה ללכת יש לי פגישה עם אפרודיטה לגבי המקדש שלה באולימפוס בגלל ש'הוא לא יפה מספיק בשביל להיות המקדש שלי' כמו שהיא אהבה לשים את זה."

"שיהיה לך בהצלחה." אמרתי בפרצוף ניגעל ואז החזרתי אותו למצב הרגיל שלו והוספתי, "אני אוהב אותך, חכמולוגית."

"גם אני אוהבת אותך מוח אצה." היא אמרה והעבירה את היד שלה דרך הקשת, מסיימת את השיחה שלנו, משאירה אותי לבד ליד האש שבאח.

אני כבר מתגעגע אליה, והיתה לי הרגשה שיהיה לי מאוד קשה לשמור על ההבטחה שלי.

מקווה שנהנתם =)

הפרק הקודם