ניוט סלמנדרה השני

"על מה עלית?" שאל אדי בסקרנות את רולינג.

"אני סבורה כי הקשר בין אדי לניוט הוא שהביא את ניוט לכאן, ולכן זה גם יהיה המפתח לעזיבתו," אמרה רולינג.

"למה את מתכוונת?" שאל ניוט.

"אתה ואדי קשורים אחד לשני באופן מיוחד, וזאת הסיבה שאתה הופעת כאן ולא קרידנס או טינה או קוויני," הסבירה רולינג.

"אולי זה סתם כי אני השחקן הראשי," חיווה אדי את דעתו.

"אני חושבת שזה לא בגלל זה," אמרה רולינג, "אתה היית הבחירה הראשונה לשחק את ניוט, מה שהופך אותך להיות דומה לדמות שאתה מגלם יותר מכל שחקן אחר כאן, אתם כמו תאומים זהים.

והקשר המיוחד הזה, שהביא לכאן את ניוט, הוא כנראה זה שיחזיר אותו בחזרה."

"איך?" שאל ניוט.

"אולי... אם אדי יגיד שאתה משוחרר, יכול לחזור לביתך, זה פשוט יקרה," אמרה רולינג בפחות ביטחון בדבריה מאשר קודם.

"שננסה?" הציע אדי.

"לאאאאאא," אמר עזרא, "ואם ניוט פשוט יעלם לנו מול העיניים?"

"זאת המטרה, בן אדם," הזכיר לו דן.

"אבל ככה?" נחרד עזרא, "בלי פרידות, בלי נאומים מרגשים, בלי שניוט יעשה לכולנו סיור במזוודה שלו?"

"אין צורך בנאומים מרגשים," אמרה קתרין, ואז פנתה אל ניוט, "אבל זה באמת רעיון טוב שתכניס אותנו למזוודה שלך."

כולם הסתכלו על ניוט בציפיה, חוץ מאדי, שכבר יצא לו להיות במזוודה הזאת.

"טוב," אמר ניוט.

הוא פתח את המזוודה שלו ונכנס פנימה, מסמן לאחרים לבוא בעקבותיו.

יצור קטן, בעל פרווה כהה חלף על פניהם בריצה.

"ניפלר, לא!" קרא ניוט, אבל עזרא תפס אותו.

"אני לא מאמין שאני באמת מחזיק אותך!" ילל עזרא בהתרגשות, "מי ניפלר קושקוש מתוק ונפלא של אבא'לה?"

אפילו ניוט הרים גבה לנוכח מפג החיבה המופרז הזה,

ואדי ממש קיווה שהוא סתם דמיין את עזרא מנשק את היצור.

כולם התפעלו מאוד מהיצורים המופלאים שפגשו, והפעם במציאות.

אליסון ודן אהבו במיוחד את עגלי הירח- היצורים עם העיניים הענקיות, הזרחניות בצבע תכלת עז, שתמיד מסתכלים כלפי מעלה, אדי שוב לקח לניוט את פיקט, מה שגרם להם לריב קצת.

קתרין התפעלה מאוד מהאוקאמים הקטנים והכחולים-ירוקים ורולינג לא הצליחה בשום פנים ואופן להחליט איזו חיה קסומה היא הכי שמחה לפגוש.

"וויייייייי," התפעל אדי, "לא שמתי לב קודם שהתמונה של ליטה לסטריינג' כאן.

והיא אפילו זזה!"

ניוט הסמיק ולקח מידו של אדי את התמונה.

"זה לא עניינך."

"אם אתה אומר," אמר אדי והסתכל לניוט בעיניים.

ניוט השיב מבט, לשם שינוי.

"יש לך עיניים יפות," הוא מצא את עצמו אומר, משום מה.

"תודה, שלך יותר יפות," גיחך אדי.

"הי, ניוט, איך קוראים ליצור הזה?" שאלה פתאום קתרין,

וניוט בא בעקבותיה כדי לראות במה מדובר, משאיר את אדי לבהות לבדו בתמונה של ליטה לסטריינג'.

לאחר זמן מה, כולם יצאו מהמזוודה.

"טוב, אדי," אמרה רולינג, "שחרר את ניוט."

אדי התקרב אל ניוט.

"ניוט," הוא פתח, "אני..." ואז הוא שתק לרגע, כיוון שהמילים נתקעו לו בגרון.

"אני כל כך הולך להתגעגע אליך," הוא אמר פתאום, ואז חיבק את ניוט.

ניוט השתנק- הוא לא היה רגיל לגילויי חיבה כאלה מצד בני אדם.

נכון, קודם לכן קתרין ווטרסטון חיבקה אותו, אבל המוח שלו היה אז דייסתי מכדי להיבהל מכך.

"הו," אמר ניוט בקול חנוק, "אתה לא תתגעגע אלי, אני סתם מעצבן אנשים."

אדי גלגל עיניים, עדיין מחבק את ניוט, ואמר: "כל המעריצים לא הספיקו כדי להוכיח לך שזה לא נכון?

אנשים כן מחבבים אותך.

יותר מזה, אנשים אוהבים אותך.

וברור שאני אתגעגע אליך, כי כמו שרולינג אמרה, יש בינינו קשר מיוחד, אנחנו כמו תאומים, אתה מבין?"

העיניים של ניוט הוצפו בדמעות לשמע דבריו של אדי.

"אוף, אל תבכה עכשיו, כי עכשיו גם אני אבכה," אמר אדי ואכן גם עיניו התמלאו דמעות, "תפסיק... חתיכת בכיין ורגשן חסר תקנה שכמוך."

המשפט האחרון היה יכול להיות מעליב אלמלא אדי היה בוכה אותו.

סוף כל סוף, ניוט החזיר לאדי חיבוק.

"קח אותי איתך," ביקש אדי, "ונלך למקום כלשהו. או לכל מקום.

אתה מבין, אני בחיים לא אמצא מישהו כמוך."

"יש עוד מליונים כמוני," אמר ניוט, מחייך מתוך הדמעות."

"לא," אמר אדי, "יש רק אחד כמוך."

"הלו?! אלה השורות שלי ושל אליסון!" מחה דן פוגלר.

אדי התרחק מניוט."אתה רשאי לחזור לביתך," הוא אמר מבעד לדמעות, "אני משחרר אותך לדרכך."

השתררה שתיקה ארוכה ומביכה מאוד, כי כלום לא קרה.

"יש לי רעיון," הפרה רולינג את הדממה המעיקה, "אני חושבת שיקרה משהו אם תתרחקו אחד מהשני מאוד, כלומר, בינתיים הייתם מאוד קרובים פיזית אחד לשני."

"שווה לנסות," אמר אדי, "להתראות, ניוטון ארטמיס פיידו סלמנדרה."

ובזאת הוא הסתובב והתרחק משם, בהתחלה הולך לאט, ואז יותר מהר, עד שמצא את עצמו רץ בכל המהירות.

מתנשם, הוא נעמד, הסדיר את הנשימה, והזמין מונית שתיקח אותו רחוק מהכפיל המרושע שלו, מעצמו שתיים, מהשיבוט, מהתאום הזהה שאף פעם לא היה לו, עד שפתאום קרע את הגוף ואת הנפש שלו כאב עז, ואדי ידע שחלק ממנו הלך לבלי שוב, שניוט חזר הביתה.

בו בזמן, צוות השחקנים ורולינג בהו בניוט, שלפתע קווי המיתאר של דמותו נעשו מטושטשים,

והוא נעשה שקוף יותר, ומטושטש יותר, מעורפל יותר ויותר, עד שהוא נעלם... נעלם.... נעלם...

הסוף!

הפרק הקודם		הפרק הבא