הוגוורטס

פרק י"ג

אובליוויאייט

ל

למד קבוצת נערים כיצד להשתמש בשרביט היה קשה בהרבה מאשר שגודריק סבר בתחילה. בימים הראשונים של בית הלימוד, קוסמים בוגרים רבים שהשתתפו בסעודה התעקשו להישאר בטירה ולצפות בשיעורים. הדבר הפריע מאד לריכוז של גודריק, וכך גם של תלמידיו, שרבים מהם למדו להחזיק שרביט בפעם הראשונה. הדבר גרם להתפרצויות קסם מסוכנות מצידם, וגודריק חרק את שיניו בכל פעם שחברת המועצה הזקנה, שהגיע לטירה על מנת לפקח, רשמה את הדבר בגיליון הקלף שלה.

"זה פשוט נורא," מלמלה רוונה אל גודריק אחר צהריים אחד, כשחלפו על פני שני קוסמים עבי כרס שעברו במסדרון שמחוץ לכיתת הלחשים (שברגעים אלה ממש קורצפה מאפר על ידי גמדוני בית). "איך התלמידים יכולים להתרכז כשנועצים בהם מבטים ומרכלים עליהם בזמן השיעורים?"

"אני מסכים," נהם גודריק, לאחר שהנהן בשעמום לכיוון מכשפה לבושה בהידור שעברה עם ילדיה. "על הילדים האלה להיפרד מהוריהם על מנת להתחיל ללמוד..."

"אבל תראה את הצד החיובי," אמר רוונה, מחייכת פתאום. "זה הופך את ילדי המוגלגים למוצלחים ביותר עד כה."

"בהחלט," אמר גודריק בצחוק, וסיפר לה כיצד ילידת מוגלגים כמעט פגעה בו עם קללה מכשילה בשיעור הדו- קרב באותו היום. "הם לומדים מהר משציפיתי."

הם נתקלו בסיגורד משוחח עם כמה הורים בכניסה לספרייה.

"גודריק, רוונה!" הוא קרא בעליזות כשהבחין בהם, ומייד ביקש את סליחתם של בני שיחו. הוא נדחק ביניהם, כורך את זרועותיו סביבם, וליווה אותם. "אמרתי ואומר שוב- בית הלימוד הוא הצלחה מסחררת!"

"אני שמחה שאתה חושב כך, אדון סיגורד," אמרה רוונה בחיוך מאולץ משהו.

"נו, רוונה, מספיק עם הכינויים האלה! ביקשתי שתיקראי לי בשמי. כעת עלינו לתכנן את חתונתכם. היכן נערוך אותה?"

גבותיו של גודריק ירדו מעל עניו. "אתה לא מתכוון לומר ש-"

"כמובן שכן! אני אדאג להוצאות החתונה!" הצהיר סיגורד.

גודריק ורוונה החליפו מבטים מוטרדים מעבר לראשו. גודריק שמח שנראה שרוונה חושבת כמוהו.

"אדון סיגורד, לא-"

"רוונה!" קרא סיגרוד, ספק נוזף ספק צוחק. "רק כעונש על הכינויים שאת מכנה אותי עלי לממן את חתונתך!"

הם נכנסו אל אחד מאולמות הלימוד, שם ישבו תלמידיהם הלחוצים מסביב לשולחנות והתאמנו על לחשים פשוטים. כריות קטנות או פיסות עץ עבות ריחפו באוויר מסביב, מידי פעם מתעופפות לכיוונים מסוכנים, ואורות צבעוניים פצפצו מסביב. קוסמים מבוגרים צפו בהם בעניין, מקיפים את קירות החדר.

"גברותי ורבותי!" קרא סיגורד לפתע, וכל המבטים בחדר הופנו אליו. "קוסמים ומכשפות, תלמידים ותלמידות, חברת המועצה הנכבדת-" הוא קד לכיוון חברת המועצה מגילדת המרפאים, זו ישבה בפינה ורשמה הערות על גיליון קלף. "אני מתכבד להזמין את כולכם לחתונתם של רוונה רייבנקלו וגודריק גריפינדור, שתיערך בסוף הקיץ הנוכחי בטירת הדרקון!"

הקהל מחא כפיים בנימוס. חברת המועצה רשמה משהו לפניה. רוונה וגודריק החליפו זוג נוסף של מבטי מצוקה.

"סליחה," אמר קול קר, ודממה כבדה נפלה בחדר פתאום. סלית'רין עמד בפתח, זרועותיו משולבות מאחורי גבו בחומרה, ולצידו הלגה, מהוססת. "אולם הלימוד הוא אינו מקום להילולה. אבקש מכולכם לצאת. מייד."

הקוסמים הבוגרים החלו לפנות לכיוון היציאה בחמיצות משהו, לא יכולים לערער על טון דיבורו הרציני והמחייב של סלית'רין. "גם את, חברת המועצה," אמר סלית'רין, "וגם אתה, סיגורד."

"סלזאר-" פתח סיגורד במן הזהרה.

"מייד."

סיגורד תקע בו את מבטו ערמומי, הנקמני, ויצא בצעד חלקלק על כפכפיו המשקשקים. חברת המועצה חלפה על פניהם ברוגז, משרבטת לכל אורך הדרך.

גודריק סגר את הדלת אחרי חברת המועצה. ארבעת המייסדים נותרו לעמוד בכניסה, ותלמידיהם תקעו בהם מבטים מתפלאים, בדממה מוחלטת.

"למה אתם מחכים?" דרש סלית'רין. "קדימה, לעבודה."

התלמידים חזרו מייד ללימודיהם, לא מעיזים להתווכח.

לשלושת האחרים, סלית'רין אמר, "עלינו לשוחח."

הם עלו במדרגות האבן הפנמיות אל חדר נוסף, קטן יותר, שהשקיף אל האגם.

"אנו מוכרחים לסלק מכאן את כל האנשים האלו!" פתחה הלגה ברגע שהיו לבדם, נסערת. "התלמידים לא מצליחים להתרכז בלימודיהם כשהם כאן, מזמזמים סביבם."

"דחוף יותר מכך," אמר סלית'רין, "עלינו לסלק מכאן את סיגורד."

הלגה נראתה מבולבלת. "אני דווקא מחבבת את סיגורד-"

"זה לא משנה אם את מחבבת אותו או לא," אמר סלית'רין בקרירות. "אנו חבים לו יותר מידי, ובמוקדם או במאוחר הוא יתחיל לבוא בדרישות."

הלגה הזעיפה את פניה. "ובכן, הוא באמת סייע לנו רבות. אם הוא לא היה עוזר לנו עם המועצה-"

"אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשיב לו," אמר סלית'רין בחלקלקות, כשם שהלגה הייתה קשת תפיסה במיוחד. "מחירו יהיה גבוה. גבוה מידי."

"מה אתה מציע?" שאלה רוונה בשקט.

סלית'רין חייך חיוך ערמומי, חולני, ולא מאושר בעליל. "נגיד ותארע לאדון סיגורד תאונה-"

רוונה הזדעזעה. "לא! סלזאר, איך אתה יכול להציע פיתרון שכזה?!"

"זהו הפיתרון היחיד."

"לא נכון!"

סלית'רין החל לכעוס. "הוא לא מעוניין בזהב, רוונה, ולא בידע. הוא רוצה כוח, שטחים, השפעה. אם לא ניפטר ממנו, הוא יבוא בדרישות אותן לא נוכל לספק. תהיי חייבת לו את חיי ילדייך- בזה את מעוניינת?"

רוונה שלבה את זרועותיה והתכווצה כאילו איים להכות אותה. "אני לא אקח חלק ברצח," היא לחשה, ענייה הכהות מחשיכות.

סלית'רין תקע את מבטו בגודריק, שואל, אך לא בהתלהבות רבה.

גודריק הציץ ברוונה. "חייבת להיות דרך נוספת," הוא התעקש.

סלית'רין גלגל את עניו, ושנאתו של גודריק כלפיו התלקחה כמו להבה. הוא יצא מבלי להוסיף מילה.

דממה כבדה השתררה בחדר לאחר שיצא.

***

סלזאר יצא מהחדר בזעף. הוא ידע שזו תהיה תגובתם של שלושת האחרים לרעיון שלו- מדוע רצה להאמין שהפעם יראו שזו הדרך היחידה?

כסילים. היה עליו לדעת שיהיה עליו לפעול בעצמו.

התלמידים עדיין התאמנו. הם היו עליזים הרבה יותר כשניתן להם להתאמן לבדם, בלי עניים צופיות רבות העוקבות אחרי תנועותיהם. אך ברגע שסלזאר נכנס, כולם השתתקו בשנית ועבדו במרץ.

סלזאר הבחין בזוג אחד שלא הבחין בו מייד, והמשיך להתלחשש בשקט מעבר לשולחן. מי אלה היו אם לא תלמידיהם הפראיים הראשונים ביותר. הם בלטו למדי, מבוגרים משאר התלמידים בכמה שנים. הם כבר היו כמעט גבר ואישה. הנערה הייתה נמרצת למראה ובעלת יופי מחוספס משהו, כדרך הפראים. הנער היה בנוי כלוחם חזק ומיומן ביותר.

סלזאר צפה בהם בעודו חוצה את החדר. המבט שחלקו היה ישיר, עוצמתי... סלזאר חדר לתוכו ולמחשבות שניהם, וידע בדיוק מה הם הרגשות העזים שהם חשים. כך רעיון מבריק עלה בראשו.

לפתע הבחינו בו ומיהרו להעמיד פנים שהם שוקדים על לימודיהם. סלזאר חלף על פניהם ויצא, חיוך על פניו.

מאוחר יותר באותו היום הוא היה שקוע בספר עתיק במרתפים כששמע נקישה על דלת המרתף.

"יבוא."

הוא ידע שזו רוונה לפי קול צעדיה הקלילים והשקטים. סלזאר סגר את הספר ופנה לכיוונה. "איך אוכל לעזור לך, רוונה?"

"סלזאר," אמרה רוונה, צועדת פנימה אל החדר הלח, בו האפלה הייתה טחובה, שומנית, וכמו הבליעה את אור הנרות. "לא באמת התכוונת למה שאמרת מוקדם יותר- בקשר לסיגורד- נכון?"

סלזאר הרים גבה. "ממתי אני אומר דברים בצחוק?"

רוונה הסוותה את מבוכתה בחוסר סבלנות. "אתה יודע למה אני מתכוונת, סלזאר. זה היה מתוך להט הרגע, נכון? אתה לא באמת רוצה ל... ל..."

"לרצוח אותו?" השלים סלזאר, ורוונה הצטמררה. "כנראה שאת לא מכירה אותי היטב כמו שחשבתי, רוונה."

הוא סב ממנה, לא מעוניין להביט בה. הוא טפטף בזהירות כמה טיפות של דם דרקון אל תוך השיקוי, בחש פעמיים ופיזר קרטוב של אבקה כסופה, מסתורית.

השיקוי שבקדרה הפיץ זוהר עז, אדמדם.

"מה אתה עושה?" שאלה רוונה, מציצה מעבר לכתפו.

"רוקח שיקוי. כמו מה זה נראה?" אמר סלזאר בחוסר סבלנות, סב שוב, הפעם על מנת להסתיר מענייה את קדרת השיקוי. "מעולם לא שמתי לב כמה את דומה לגריפינדור."

"מה זה אמור להביע?" דרשה רוונה, ואפילו שילבה את זרועותיה באותו האופן.

"כלום," החליק סלזאר, מעמיד פנים שהוא מסדר את שולחן העבודה שלו. "רק שאולי מתאים שתתחתנו."

רוונה השמיעה קול של חוסר סבלנות ויצאה. סלזאר נגע בתליון שעל צווארו, ולא הספיק להבליע אנחה כבדה, עייפה.

הוא חזר לעבודתו, מפציר בעצמו לחשוב על אייבורי.

הוא חיכה עד סעודת יום אמצע הקיץ. ביום זה, השמש שקעה מאוחר כל כך שהשמיים נותרו צבועים בכחול קטיפתי במשך כל הלילה, והכוכבים היו כסופים ועמומים כמו תכשיטי הגבירות שבאולם.

סיגורד ישב לצידו בשולחן הראשי, ומצידו השני חברת המועצה, שמבטיה הפכו ארסיים יותר ויותר ככל שהשתכר.

סלזאר חיכה עד שסיגורד היה שיכור מידי מכדי לשמור על שיקול דעתו, אך עדיין מספיק פיקח על מנת ללכת על שתי רגליו ביציבות, ואחז בזרועו.

"בוא נטייל, ידיד," הוא הציע בשפל קול. מוודא ששלושת עמיתיו עסוקים בענייניהם ושרוונה הפחיתה מערנותה הזהירה, הוא הוביל את סיגורד משם. הם נעצרו בפינה חשוכה באולם הכניסה.

"חשבתי," פתח סלזאר, "שהגיע הזמן שנשיב לך על כל שנתת לבית הלימוד."

"כמובן!" קרא סיגורד בשכרות, קולו מהדהד מסביב. סלזאר היסה אותו. "כן, לעזאזל, העמדתי את בית הלימוד הזה על הרגליים!" הוא חייך חיוך מרוצה אך עקום משהו. "זוכר את אדמות בית סלית'רין? אז-"

"לא," אמר סלזאר, "קודם תן לי להציעה לך תשלומים אחרים."

"תשלומים אחרים?"

"כן." סלזאר חייך בזחיחות. "יש לי הנאות רבות להציע לך, טובות פי כמה מאדמות משפחתי העלובות. ראה- לא יכולתי שלא לשים לב לכך שאתה רווק."

"אה... כן," מלמל סיגורד בבלבול.

"מה דעתך לקבל את ידה של התלמידה היפה והמושכת ביותר שלומדת בהוגוורטס?"

"הפראית?" שאל סיגורד, וסלזאר היה מרוצה מכך שכבר הבחין בה קודם לכן. "היא בהחלט משהו... אבל רגע, אני נתתי הרבה זהב-"

"היא רק חלק מהתשלום, כמובן," מיהר סלזאר לומר. "רק מן פתיח נחמד..."

סיגורד התנדנד מעט, אך חייך בזחיחות עצומה. "כן, כן, רעיון טוב... מתי-?"

"מייד. חכה פה, ואני אלך להביא אותה," אמר סלזאר. הוא הותיר את סיגורד יושב בפינה ונכנס שוב לאולם העליז. איש לא הבחין בהיעדרו.

הוא פנה מייד אל השולחן בו ישבו תלמידיו, ובדרך שלף בקבוק קטנטן מתוך כיס גלימתו.

הוא פנה אל סוואר ודרייד, ורבים ממבטי התלמידים הופנו אליו, כי הטיל בהם מורא. פתאום חש שתוכניתו תהיה קשה יותר לביצוע משחשב.

הוא העמיד פנים שהחליק על שולי גלימתו של אחד התלמידים הצעירים והתנגש בשולחן, מפריד בין סוואר לדרייד בגסות ומפיל את כלי ארוחתם. בעוד השניים מופתעים וממהרים לסייע לו לקום, הוא החליק שלוש טיפות של שיקוי אל תוך גביע קרוב.

סוואר סייע לו לקום ואז ייצב אותו בדאגה.

"תודה, נערי," אמר סלזאר, מעמיד פני מופתע מנפילתו. בשפת הפראיים הוסיף, "בוודאי איבדתי את  הריכוז והחלקתי. אני מצטער על שפגעתי בכם..."

"אין על מה, אדוני," אמר סוואר בנימוס.

סלזאר הציץ בדרייד, כמבקש גם את סליחתה. הוא הביט היישר אל תוך ענייה, וכשהאפור פגע בחום העז כמו מטר קיץ פתאומי ומסוכן על האדמה הצחיחה, הוא דיבר אליה מבלי שידעה.

לפתע פלטה שיעול חנוק ושלחה את ידה אל גביע קרוב על מנת ללגום ממנו ולהקל על גרונה.

סלזאר חש התרגשות, אך שמר אותה בתוך- תוכו.

"תלך איתי?" הוא אמר לסוואר. "ברצוני לשוחח איתך מעט."

"כמובן, אדוני," אמר סוואר, נרגש משהו, והשניים יצאו את האולם.

סלזאר הוביל אותו מחוץ לטירה ואז בצמוד אליה, היכן שצמחים טיפסו על קירות האבן הלבנים. כיפת השמים העמוקה כיסתה את העולם בסמיכה מחממת.

"אני מוכרח לציין, סוואר, שלא ציפיתי מהתלמיד המבוגר ביותר שלי להיות מהמוצלחים ביותר," אמר סלזאר.

"באמת, אדוני?" הופתע סוואר, "לא הבחנתי בכך. יותר מכך, מעט התביישתי שהילדים הקטנים מצליחים לבצע לחשים טוב יותר ממני..."

"כן, כן, הם טובים יותר בלחשים, אולי," אמר סלזאר, "אך אתה מצטיין בדו- קרב. הקללות שלך מלאות עוצמה מאין- כמוהן. לא היו לי צפיות גבוהות ממך, אני מודה, אך הרשמתי אותי מאד בחודש האחרון."

"תודה," אמר סוואר, וסלזאר סבר שהתרחקו מספיק מאולם הכניסה, ושעבר מספיק זמן.

הוא פלט קריאה של כאב והפתעה וצנח על ברכיו בעשב. סוואר ניגש אליו בבהלה.

"אדוני?"

"חיזיון," מלמל סלזאר מתוך ידיו שכיסו את פניו. "היה לי חיזיון... חיזיון רע מאד..."

"מה ראית?" קרא סוואר, שלא הטיל ספק ביכולות החיזיון של קוסמים גדולים בשל מוצאו הפראי.

"דרייד." סלזאר חש התרגשות עצומה, כי ידע שתוכניתו מתנהלת בדיוק כהלכה. "אהובתך דרייד... נקלחה למיטתו של אחר."

סוואר קילל בחריפות בשפתו. "מי זה?! מי לקח אותה?!"

"פארן סיגורד. ראיתי אותם עולים לחדרו, צוחקים, והיא נשקה לו..."

"היכן חדרו?!"

סלזאר סיפר לו. הנער רץ משם, מוציא את שרביטו, מוכן לקרב.

סלזאר נותר לרגע מאוחר, מחייך בזחיחות אל השמיים. הוא עשה את הצעד הראשון אחרי הנער, אך לפתע קול חיכוך אבן באבן נשמע, ופתח שחור נפער ליד מרפקו של סלזאר בקיר הטירה. מציץ פנימה, הוא גילה מדרגות מובילות אל החשכה.

חיוכו התרחב, מרוצה באמת ובתמים. אפילו הטירה צודדה בו. מה הייתה אומרת רוונה אם הייתה יודעת?

הוא צעד פנימה וטיפס זמן מה. המדרגות היו מתונות ותלולות, ישרות, מפותלות, עקומות. לבסוף הבחין באור. ידיו פגעו במשטח קשה. הוא דחף, והגיח לתוך מסדרון מאחורי פיסת קיר עליו היה תלוי שטיח שהעניק סיגורד לטירה.

ומי היה יודע- זה היה בדיוק המסדרון המתאים. הוא שמע קול צעדי ריצה במרחק, ואז אורות הבזיקו במסדרון. שומריו של סיגורד נפלו בזעקות הפתעה. סלזאר הציץ מעבר לפינה, בדיוק כשסוואר פרץ אל תוך החדר. צעקות נשמעו מבפנים, והבהוב אורות רבים.

סלזאר התקרב והביט פנימה. המשימה הושלמה- סיגורד היה שרוע על רצפת חדרו, לבוש למחצה, ועניו פעורות אל התקרה בהפתעה אילמת.

מעליו, סוואר אחז בדרייד בכוח, צועק בפראות, דמעות מתגלגלות על לחיו. דרייד, בגדיה מופשלים למחצה, בכתה בכי מר, שיערה מכסה את פניה ושד בשל אחד מבליח מתוך שמלתה.

סלזאר ניגש והפריד ביניהם בכוח.

"איך יכולת!" צעק סוואר מעבר לסלזאר. דרייד השיבה לו דבר מה לא ברור, עמום מבכי מעורר רחמים עד גועל. סלזאר הבין מדוע מכנים אותם פראים- הוא רבו ממש כמו שתי חיות פרא.

"אל דאגה," אמר סלזאר, שולף את שרביטו בקור רוח. "אני אטפל בבעיה."

"תטפל בבעיה?!" זעק סוואר, שוכח את מקומו מרוב כעס. "איך תוכל?! דרייד- אני לא מאמין-"

"אל דאגה," אמר סלזאר בשנית. "למזלכם, פיתחתי כישוף שמסדר בעיות לא נעימות שכאלה. אובליוויאייט."

***

בבוקר שלמחרת משתה אמצע הקיץ השמועה הספיקה להתפשט לחלוטין; פראן סיגורד נמצא בחדרו ללא רוח חיים. שומריו, שבעצמם נראו מבולבלים מאד, אמרו שלא זכרו דבר חריג שאירע במשך הלילה.

שמועה אחת אמרה שהאדון סיגורד שתה כל כך הרבה שגופו לא יכול היה לשאת זאת. אחרים אמרו שהלעיט את עצמו במזון למוות. הסברה הרווחת פחות אך המפחידה ביותר הייתה שנרצח- קולל או הורעל- על ידי שומריו או על ידי מתנקש חיצוני. אך אף שם מוכר לא הועלה בחשד, ורוונה תהתה האם הייתה היחידה שראתה את סלזאר עוזב את האולם בחברת סיגורד באמצע הסעודה.

הדבר עורר מהומה רבה בטירה. רבים מהאורחים מיהרו לעזוב, וכמה אף נטלו את ילדיהם עימם מחמת הסכנה. רוונה התייצבה בכניסה לטירה על מנת להיפרד מעליהם, למרות שרובם זרקו עלבונות לכיוונה או יצאו באף מורם מבלי לומר דבר.

לפתע רוונה הבחינה בחברת המועצה צועדת לכיוונה, והבליעה אנחה. הייתה לה תחושה שהבוקר הרע ממילא עמד להפוך לגרוע עוד יותר.

חברת המועצה עברה בפתח מבלי לומר לרוונה דבר. "גברתי," קראה רוונה אחריה, והקשישה סבה. "אני מקווה שהאירועים האחרונים לא יפגעו ביחסים בינינו..."

"את נושאת את תקוותיך לשווא, נערה," אמרה חברת המועצה בנוקשות. "אדם נרצח בבית הלימוד שלכם הלילה. היי בטוחה שהדבר ייזקף לזכותכם."

"אבל-"

חברת המועצה לא נותרה להקשיב לדבריה, והתרחקה.

רוונה נאנחה והעבירה יד על פניה. ערבוביה של חוסר אונים וזעם געשו בתוכה, ובהחלטה של רגע היא פנתה ועלתה במדרגות הראשיות בצעד תקיף.

כפי שציפתה, מצאה את סלזאר בחדרו. הוא היה ישוב בכורסא תחת החלון הפתוח, אך למרות החום לא פשט את גלימתו העבה. הוא לא נראה מופתע לראות את רוונה, בניגוד לברון פרייסל, שהביט בה בחדות כשפתחה את הדלת.

"סלזאר, עלינו לשוחח."

"כמובן. ברשותך, ברון."

הברון פרייסל יצא, לא בהסכמה רבה.

מייד כשעזב רוונה פתחה במרץ, "אני לא מאמינה שעשית זאת, סלזאר!"

"עשיתי מה?" אמר סלזאר בעצלות.

רוונה ווידאה שאיש לא מצותת להם. "רצחת אותו-"

סלזאר הרים גבה. "לא רצחתי איש," טען באדישות. "ידי לא מכוסות בדמו של איש, אשבע לך בה."

"אני לא מאמינה לך, סלזאר," אמרה רוונה בחומרה. לרגע חשבה שהיא נשמעת כמו אימה, אך המחשבה הודחקה במהירות. "אתה מצהיר באוזני שלושתנו שאתה מעוניין במותו של האיש, ולפתע, לאחר כמה שבועות תמימים, הוא מת באופן פתאומי. זה חשוד ביותר. מוזר."

"הגורל פועל בדרכים מוזרות," אמר סלזאר במשיכת כתפיים.

רוונה נאנחה בכבדות. "יש לך בכלל מושג כיצד הדבר ישפיע על יחסנו עם המועצה?"

סלזאר קימט את מצחו, מתחיל לכעוס. "יש לי מושג טוב מאד, רוונה. שלא תעזי לנזוף בי כמו בילד."

"ובכן, עלי בהחלט לנזוף בך! ראה כיצד כל מה שעמלנו בשבילו- התמיכה של האנשים האלה-"

"עמלנו?" נכנס סלזאר בהדגשה, עכשיו זועם באופן ברור, וידיו לופתות את מסעדי כורסתו. "אנחנו עמלנו? עלי להזכיר לך, רוונה, מי רחש את אמונם של כל האצילים האלו? מי עבר מבית לבית ושכנע אותם לשלוח את ילדיהם לכאן? מי עמד מול המועצה בתקפות בזמן שאתם התבוססתם במבוכתכם?"

רוונה הסמיקה, גם היא בזעם. "אתה לא יכול לזקוף את הכל לזכותך!"

"אני יכול בהחלט," אמר סלזאר וקם. "ואני יודע בדיוק מה אני עושה. אל תדאגי לבית הלימוד היקר שלך. להתראות."

רוונה לא נשארה להתעקש, ויצאה. היא לא ידעה את עצמה מרוב כעס. איך הוא מעז לזקוף את כל מה שעמלו בשבילו לזכותו? הוא לעולם לא היה מצליח להקים את בית הלימוד בלעדיה ובלי גודריק והלגה.

היא הייתה כל כך שקועה בזעמה שלא הבחינה באדם שעמד במסדרון עד שנתקלה בו בחוזקה.

"אני מצטערת..." היא מלמלה בחוסר תשומת לב והתכוונה לעקוף את האיש. אך היא עשתה טעות והביטה לרגע בפניו. עניו שבו אותה. הן היו שקועות עמוק בפניו, אך היה בהן אור מהפנט, כמו ברק בליבו של ענן סערה מרוחק.

"רוונה רייבנקלו."

"האם אנחנו מכירים?" אמרה רוונה בקוצר נשימה משהו, שוכחת מסלזאר לרגע.

"הו, אני מכיר אותך היטב, נערה. אך את אינך מכירה אותי."

רוונה חשה הסתייגות. "האם אתה ידיד של סלוואג'יאה?"

"לא."

רוונה נרגעה. "אם כך, מה רצונך?"

"רצוני להזהירך."

"מפני מה?"

"מפני סופו של מקום זה, שעכשיו תחילתו."

רוונה החלה לחוש מוטרדת. הרצינות בפנים הזקנות כמו גזע עץ מסוקס גרמו לה לחוש חוסר נחת. "למה כוונתך?"

"כוונתי היא שסופם של ארבעת המייסדים יגיעה בבגידה. מחלוקת בין הארבעה תביא לסופה של התקופה הזוהרת ביותר בכל תולדות הוגוורטס."

"מחלוקת," מלמלה רוונה, נזכרת בסלזאר בחשש.

"בגידה," הוסיף האיש. "השגיחי היטב על אויביך. ועל ידידיך טוב עוד יותר."

"למה-"

"היי שלום." הוא נעלם בקול מוזר, כמו פקק הנורה מתוך פיית בקבוק יין תוסס.

רוונה שלחה את זרועותיה וגיששה באוויר במקום האחרון בו עמד. היה שם רק אוויר דק.

לבסוף המשיכה בדרכה, חשה מבולבלת מאד, ולא מצליחה להוציא את קלסתר פניו הזועמות של סלזאר מראשה.

האם ייתכן שהוא צודק? אולי רציחתו של סיגורד באמת הייתה הדרך היחידה לגרד את העלוקה מעל גבו של בית הלימוד? אך מה שוקל יותר- חזונו של בית הלימוד, או חיו של אדם?

השאלות ייסרו אותה כשצעדה מסדרונות, שהיו ריקים מתמיד עם תחילת חזרתם של האורחים לבתיהם.

היה עליה למנוע את רציחתו של סיגורד. אך איך יכולה הייתה לעשות זאת? אולי הייתה צריכה להשגיח על סלזאר ביתר קפדנות? להפסיק לסמוך על ידידה הקרוב? אולי הייתה צריכה להזהיר את סיגורד?

אולי הייתה צריכה לשמוח שהוא הפסיק למצוץ את דמו של בית הלימוד?

היא הגיחה אל המדשאות במשך טיולה המוטרד בחצרות הטירה. גודריק התאמן עם כמה מהתלמידים בדו קרב על שפת האגם, בעוד הלגה ואופלייה בלום פיקחו על השאר בחיפוש אחר צמחי מרפא בשולי היער.

גודריק חייך כשהבחין בה מרחוק, ובא לקראתה בעוד זוגות התלמידים ממשיכים לנסות להטיל קללות זה על זה.

"את נראית מוטרדת, אהובתי," הוא אמר לה בזמן שהוביל אותה איתו למקום האימונים. איווה, שבדיוק ביצעה ניסיון כושל להטלת כישוף מכשיל, הסמיקה במבוכה עצומה תחת עינה של רוונה. היא הצליחה לגרום ליריבה רק להסתובב כמה סיבובים מהירים במקום.

גודריק ניגש ועצר את הנער המסוחרר. לאחר מכן תיקן את אחיזתה של איווה בשרביטה. "הינה. והפעם, עם יותר תנופה."

"כמובן שאני מוטרדת, גודריק," לחשה רוונה בשפל קול תחת הקריאות והחבטות שסביבה. "סיגורד נרצח הלילה."

גודריק הציץ סביבו במבוכה קלה. "ובכן, את לא יכולה לומר שזה לא פועל לטובתנו..."

"לא, זה לא," סיננה רוונה. "נפרדתי מחברת המועצה לפני זמן קצר. היא שבה למרטונאד, והיא לא מרוצה."

"היא לא הייתה מרוצה בכל מקרה," אמר לה גודריק, מרגיע וחסר דאגות כהרגלו. "וחוץ מזה, הם לא יכולים לסגור את בית הלימוד בגין הרצח הזה. זה לא סוד שלסיגורד היו אויבים רבים, חוץ מזה שהרגלי השתייה שלו לא היו בריאים במיוחד. ועדיין יש לנו המון תומכים עשירים מרחבי האי."

רוונה עדיין לא הייתה משוכנעת. לשמחתה, התקבצות תלמידים משכה את תשומת ליבם של השניים.

הם ניגשו ומצאו את סוואר שרוע על האדמה, בהכרה, אך מבולבל מאד.

"אני מצטערת, אני מצטערת," חזרה איווה ואמרה בחרטה עמוקה, כמעט על סף דמעות, כורעת לצידו. "לא התכוונתי... זו הייתה תאונה..."

רוונה רכנה ולחצה את אצבעותיה על רקותיו של הגבר הצעיר. לאחר מכן משכה מטה את אחד מעפעפיו ובחנה את כדור עינו האדמומי משהו.

"הוא בסדר," היא הרגיעה את איווה. "רק קצת מבולבל... אתה בסדר, סוואר?"

"כן, גברתי..." מלמל סוואר, מנער את ראשו. "אני לא לדעת מה קורה לי..."

"אולי כדאי שתיכנס לטירה לנוח," אמרה רוונה, בוחנת את פניו החיוורות. "אתה לא נראה טוב."

"לא," הוא אמר, מתאמץ לקום על רגליו, למרות שהיה מעט מסוחרר. "אני להתאמן רוצה."

"אתה בטוח-?"

"תני לו, רוונה," אמר גודריק ברכות, ולקח אותה שוב הצידה בזמן שהתלמידים חזרו לאימוניהם.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," אמרה רוונה, עדיין צופה בסוואר החלוש מעט. "הוא נראה כאילו נפגע על ידי קללה חזקה מאד שערערה אותו."

"אבל לא יכול להיות שאיווה הטילה קללה ברמה כזו, נכון?"

"נכון," אמרה רוונה, מהורהרת. "מוזר, לא?"

"כן, מוזר..." אמר גודריק. "בכל אופן, אל תדאגי, רוונה. אני בטוח שסלית'רין יודע מה הוא עושה."

רוונה צמצמה את ענייה. "אתה מצודד בו עכשיו?"

"אבלון, לא!" קרא גודריק באופן שהיה מצחיק אותה בדרך כלל. "הקוסם מרלין יודע שאני שנאתי אותו ושונא אותו עדיין. אני רק אומר שהוא לא היה עושה מעשה קיצוני כל כך בפזיזות. הוא בוודאי תכנן את הכל בקפדנות. את יודעת איזה נחש הוא."

רוונה הנהנה, אך עדיין לא השתכנעה. היא ידעה שגודריק היה מנצל כל הזדמנות להתנגד לדעותיו של סלזאר- מדוע הוא מצודד בו עכשיו?

היא נזכרה בדבריו של האיש המשונה במסדרון בדברו על מחלוקת ובגידה. אילו עוד מענייניו של סלזאר נסתרים מעניהם?

היא חשבה לספר לגודריק על הפגישה המוזרה, אך חששה שיצחק לה. יגיד שדמיינה את הפגישה. אולי כל השיחה באמת התנהלה בראשה? איך יכלה לדעת?

אך צופה בארוסה מביט בתלמידיו בריכוז, היא תהתה אילו סודות הוא מסתיר ממנה.

___

מתנצלת על גודל הכתב, המערכת לא מאפשרת לי להגדיל אותו =\

הפרק הקודם		הפרק הבא