שקיעת ההיביסקוס

Give me love like never before
'Cause lately I've been craving more
And it's been a while but I still feel the same
Maybe I should let you go
You know I'll fight my corner
And that tonight I'll call ya
After my blood is drowning in alcohol
No I just wanna hold ya


-------------------------------------
אחרי הנשף סנייפ התכונן לשינה במגוריו בהוגווסט הם היו צנועים ופשוטים כמו הבעלים שלהם.
רק אורות בודדים היו כאשר הלהבה הגוססת באח שינתה את צבעה לכחול בוהק ונער, גבר צעיר, הסתער ממנו.
שערו לח ועיניו האפורות רושפות כענני סערה זועמים.
פעם ראשונה מזה זמן רב סנייפ חש מופתע, דראקו אומנם ביקר בביתו אבל מעולם לא התפרץ אליו כאדם המוכן למלחמה.
"זה" דראקו הושיט לעברו של סנייפ דף עם מילים שהיו זמן רב חרוטות במוחו "אתה יודע מה המשמעות של זה?".
סנייפ מעולם לא התכוון שדראקו יראה את הנבואה הזו, אבל הוא היה צריך לצפות אפשרות שדבר כזה יקרה, משרדו הרי תמיד היה פתוח בפני
בן הסנדקאות הסורר שלו בין אם הוא פרופסור פשוט או מנהל.
"זו הנבואה החצויה" סנייפ השיב בקול עייף, לא באמת עונה על השאלה, "זאת לא תשובה" דראקו התווכח והתקרב אל סנייפ קר ונוקשה.
"אתה יודע מה המשמעות של זה ?" הוא פלט מבעד לשיניים חשוקות "נכון?"
סנייפ בחן את הגבר הצעיר שמולו, הוא הכיר אותו מאז היוולדו, הוא למד עם הוריו, והיה קשור אליו בחיים ובמוות בנדר אפל.

הוא ידע את הטוב שבו ואת הרע שבו.
והוא ידע שהוא השתנה.
שהנבואה החלה להתגשם.
"כמובן שכן דראקו" סנייפ נשמע לפתע עייף מאוד והתיישב על אחת הכורסאות  מוותר על גינוני הנימוסים המקובלים הבודדים ששררו בינהם.
"ולפי התגובה הזאת אני מבין שגם אתה"
"הכוכבים הצפוניים משמעותו אני והגנב המכונף זה אומר גרינג'ר"
סנייפ הנהן פעם אחת, "כך אני מאמין"
"ואיך זה קשור, איך השינוי במערכת היחסים ביני לבינה קשורה לנבחר החדש שמצוין בנבואה"
"אני לא יודע"
דראקו מאלפוי הביט בסוורוס סנייפ במבט חושד, ניכר עליו שהוא תוהה בינו לבין עצמו האם עליו להאמין לו.
"למה לא סיפרת לי על הנבואה לפני?" על פניו החיוורות של דראקו מבט ילדותי, כמעט פגוע.
"אתה וגרינג'ר" סנייפ התחיל באיטיות "הקשר בינכם איכשהו משפיע על האחד שיחסל את וולדמורט, לא ראיתי סיבה לשנות את מה שאי אפשר ולא רצוי לשנות"
לפתע סנייפ קם ממקומו והוציא מאחד המגירות בקבוקון קטן עם נוזל כמעט שקוף, נוזל שהזכיר לדראקו את שיקוי המזל הנוזלי משנתו השישית אבל זה היה סמיך יותר, מעט
כסוף יותר שיקוי המוות שבו דראק אמור להשתמש בכדי להרוג את הוריה של הרמיוני.
"קח" הוא הניח את הבקבוקון הקטן בכף ידו של בן הסנדקאות שלו "סיימתי אותו מוקדם מהצפוי עכשיו לך דראקו אני עייף וגם לך יש דברים לעשות מחר".
עיניו של דראקו הביטו בסנייפ באופן מעורר רחמים, "אני לא רוצה לעשות את זה" דראקו השפיל את ראשו, הוא לא היה כבר בטוח אם הוא מדבר על הוריה של גרינג'ר או על לקיחת חיים בכללי.
"אני אוהב אותה" הוא הוסיף בלחישה  כזו שלולא אוזניו של סנייפ היו חדות הוא לא היה מבחין.

"יש דברים הרבה יותר גרועים מלפגוע בה בצורה הזו" זה יצא נוקשה יותר ממה שסנייפ התכוון אבל הרגשות שהתקשרו אצלו בעניין הזה היו אהבה נכזבת ואשמה עצומה שכילתה אותו מידי יום,  "אתה הייתה  גם יכול להיות זה שיגרום למותה ולכל זכר שנשאר ממנה".
~
כשדראקו חזר לאחוזה הבקבוקון היה בכיס מכנסו, הירח עמד רחוק בשמיים, מפיץ אור דרך חלונה של הרמיוני בעוד שדראקו אסף כל עותק אפשרי של הנבואה החצויה שהיה בביתו ושרף אותה.
סנייפ סירב לספר לו את המשך הנבואה, והוא לא רצה לחשוב יותר על המילים שלגלגו עליו דרך הדף הוא החזיר את הספרים מחדרה
לספריה, נזהר שלא להפריע לשינה שלה והשאיר לה פתק שמסביר שאין צורך לפנח את הנבואה כי היא התבררה בנבואת שווא.
כל פעם ששלח מבט בפניה השלוות הוא חש איך הבקבוקון פועם בכיסו כאילו היה פצע את גופו.
לבסוף, כשסיים הוא היה עייף ולרגע הרגיש שזהו צחוק הגורל כשראה שני ינשופים שמנעו ממנו ללכת לישון,  אחד הכיל הודעה על בני וויזלי והשני מאביו אשר מזכיר לו את המשימה שהוטלה עליו, המשימה שיש לבצע.
הוא רשם לעצמו מנטלית שיש לו שתי דברים לעשות מחר.
אבל הוא לא יכל לישון, נותר לו לעשות משהו אחד נוסף, הוא התיישב בשולחן העבודה שלו והחל לכתוב מכתב שאותו כישף והכניס למגירה שרק הוא יכל לפתוח.
~
הרמיוני לא ראתה את דראקו מאלפוי כל היום למחרת, לא היה לו זכר פרט לפתק שהפקיד אצל מגי, אותו קיבלה לאחר ארוחת הערב.

אני לא יודע מתי אני יחזור
אין צורך שתנסי לפענח את הנבואה היא שקרית
את מוזמנת להסתובב  ולצאת היכן שתרצי רק אל תשכחי להשים הסוואה ולקחת ממגי כסף
תנקטי באמצעי בטיחות אם את יוצאת.
-ד-

המשפט האחרון היה גרסה עלובה למה שהיא הייתה מכנה דאגה אבל זה עדיין היה משהו, עכשיו שאין לה נבואה שתמלא את מחשבותיה היא לא הייתה בטוחה מה היא רוצה לעשות.
לבסוף היא החליטה לחטט באחוזת מאלפוי או אם לדייק בחדר של דראקו.
הוא הרי אמר לה שהיא יכולה להסתובב היכן שהיא רוצה.
היא באיטיות התגנבה לחדרו שבאופן מפתיע לא היה נעול ופתחה אותו, הוא היה בדיוק כמו שזכרה מסודר ומשקיף על בית העלמין הקטן.
הרמיוני לא הייתה בטוחה למה היא שמה, אולי בשביל הריח שלו, חדרו שחה בו, הוא היה נעים וממכר כמו תחילת האביב והוא שיכח את הגעגועים שנוצרו.
כל מ שמצאה היה חומרי לימוד ישנים מהוגוורסט, ולבסוף היא פשוט התיישבה על מיטתו ובהתה בחלון זמן לא מוגדר.
עיניה התרחבו כשהבחינה בניצנים קטנים שנופלים מן השמיים.
שלג.
במוחה צלצל פעמון, היא כבר לא זכרה מה התאריך אבל חג המולד אמור להיות קרוב, היא לא חגגה את חג המולד זמן רב.
אולי הפעם היא תוכל?
הרי יש מישהו שיכול להיות איתה בחג שמהותו לא להיות לבד, בהחלטה רגעית היא קמה מהמיטה, היא
תלך לקנות שטויות שקשורים לחג המולד, דברים מטופשים ומשמחים ואפילו מתנה לדראקו.

~

בחדר אוכל פשוט, דראקו עמד מעל שתי גופות.
עיניהם פקוחות לרווחה  ושפתיהם כחולות.
הם היו גבר ואישה בגיל העמידה  לאישה שיער חום שופע ועיניים ירוקות מעוטרות בקמטים ולגבר שיער בלונדיני  שקושט בשערות שיבה ועיניים חומות בצבע שוקולד.
הם היו מתים כבר כמה שעות, דראקו לא ננע ממקומו כאשר שמע את צליל ההתעתקות הצומרני מאחוריו.
"קיבלתי את הינשוף שלך" אביו אמר "הם שלחו אותי לבדוק" ולרגע גם לוציוס מאלפוי השתתק כשהבחין במחזה, בנו משקיף בעינים מתות כמעט  ובמבט אדיש לולא נשם ועמד הוא היה יכול להיות אחת מהן.
הוא שלח מבט מהוסס בבנו  והתקדם לעברו באיטיות "אתה בסדר דראקו?"
"למה שלא אהיה?" דראקו השיב בשיניים חשוקות, "הם רק מוגלגים מטונפים" ובזאת התיישב על אחד הכיסאות, שם ישבה האישה לפני שעות ספורות, כשרק הגיע.
"הם היו ההורים של הבוצדמית ההיא" לוציוס אמר בשקט "כשהיית קטן תמיד ציינת אותה באוזנינו אז חשבתי-"
"אז חשבת לא נכון" דראקו נהם "למה שיהיה אכפת לך מה אני מרגיש? גם אם זה היה נכון אתה לא היית מאשר את זה"
"אתה צודק, אני לא היית מאשר את זה" לוציוס נעמד מולו מסתיר ממנו את הגופות "אבל אכפת לי ממך, אתה הבן שלי"
דראקו לא ידע מה להגיב על המילים הללו, אימא שלו הייתה האדם הפתוח שמספר על רגשותיו לא אביו, הוא העדיף להראות חיבה  באמצעות כספו.
"אני צריך ללכת" דראקו קם ממקומו במהירות, חוסר הנוחות הכבידה עליו, "בלטריקס עוד מעט תבוא ותתחיל עם המשחקים החולניים שלה ויש לי דברים לעשות"
"אני מבין"
השתיקה המביכה לא הספיקה להיווצר ודראקו התעתק ליעד הבא של,ו לבלגיה, למוטל עלוב שם שני ג'ינג'ים התכוננו לברוח למקום מחבוא אחר.
~
זאת הייתה שעת ערב מאוחרת, כשדראקו חזר לאחוזה, הוא מצא את הרמיוני בחדרה.

"גרינג'ר" הוא קרא לעברה כשנכנס לחדר "יש לי משהו לספר לך"

אילו היא לא הייתה מבחינה בנימת קולו הקודרת היא הייתה משיבה לו בהערה עוקצנית שהיא כבר יודעת שהוא דביל ושאין צורך להודות בזה למרות שזה יהיה נחמד, אבל היא יותר מידי חדת שמיעה בשביל לא להבחין בזה.

הייתה לו את הנימה האפלה הזו, הנימה שמבשרת רעות, הנימה שמקדימה למוות.

הרמיוני קמה ממקומה ונטשה את הספר שלה על המיטה היא קמה והתקרבה אליו בהיסוס.

"מי מת?" היא שאלה באופן כה ישיר שגרם לדראקו להירתע ולחוש היסוס.

כשאימו מתה או יותר נכון נרצחה, סנייפ הופיעה בביתו באמצע הלילה והודיע לו, כל המקרה הרגיש לדראקו כמו
חלום רחוק, הוא לא הבין מדוע אימו שלא הייתה אוכלת מוות הייתה בצד אוכלי מוות כשהוא עצמו לא הוזמן ומדוע אביו לא מת בניסיון להגן עליה.

אבל הדבר העיקרי שהוא כן זכר מאותו הלילה הוא שהוא שנא את סנייפ על כך שבישר לו זאת, הפרופסור שהוא העריץ הפך באותו לילה עגום למלאך המוות שלקח ממנו את אימו לא בצדק.

ולדראקו לקח זמן מה לראות מעבר לאבל שתקף אותו.

הוא לא רצה להיות מלאך המוות של הרמיוני גרינג'ר, ולא לא רצה להיות זה שיבשר לה שהאנשים שהביאו אותה לעולם וגידלו אותה
הם לא יותר מגופות קרות כרגע ויותר מכל הוא לא רצה לומר לה שהוא עצמו נאלץ לגרום להם להיות כך.

"הם, הם איתרו אותם כי רצו לערער או-תך" הוא החל לנסות להסביר וגמגם בניסיון להשמיט את עצמו מן המעשה.

"את מי דראקו?" הדחיפות וההיסטריה צבעו את קולה והוא יכל להבין למה, בניגוד אליו לגרינג'ר יש אנשים רבים שהיא אוהבת והמחשבה שכל אחד מהם מת יכלה להכאיב לה.

"הם לא הרגישו כלום הרגו אותם במהירות בביתם, באוסטרליה" עיניה הגדולות התרחבו והוא היה בטוח
שהיא מתקרבת אליו בשביל לפגוע בו, כי היא הבינה, והוא בהחלט היה נותן לה אבל הוא לא ציפה
למה שהיא עשתה, הוא היה צריך לדעת יותר מזה הרמיוני גרינג'ר מעולם לא הייתה צפויה, לא באמת.

הוא לא היה בטוח מתי בדיוק זה קרה. מתי היא החלה להרגיש נוח מספיק בשביל לחבק אותו בצורה כזו, אבופן שהיה יותר אינטימי מנשיקה, כזה שמרמז שהם יהיו שם לנחם אחד את השניה ברגעים קשים.

 הוא היה צריך להירתע ולהתנגד אבל הידיים שלו עשו אחרת ולא צייתו לראשו, במקום לתפוס את כתפיה ולהרחיק אותה ממנו ידיו חיבקו אותה בנוקשות וכשהיבבות שלה התגברו הן הצמידו את גופה עוד יותר לחזהו ויד אחת החלה ללטף את ראשה בגמלוניות.
~ 
"יש לי משהו להראות לך"
דראקו אמר להרמיוני שישבה מכורבלת לצידו, היא העבירה את רוב הלילה בבכי ויבבות בעת שהוא תמך בה.
עיניה החמות עוטרו בנפיחות
היא לא הגיבה, "זה משהו טוב, משהו משמח, אני אצטרך את העזרה שלך את יכולה-"
היא ההנה פעם אחת וזזה ממנו, כשניסתה לרדת מהמיטה היא כמעט נפלה ודראקו נאלץ לתפוס אותה.
הוא הרים אותה בסוף, הוא לא היה בטוח למה עשה זאת אבל היא לא התנגדה שהוא שם את ידה סביב כתפו ואת ידו תחת רגליה והרים את גופה.
היא הייתה אדישה לזה ולמרות והוא אהב להיות קרוב אליה הוא שנא לראות אותה כך.
זאת לא הייתה הרמיוני גרינג'ר.
ויותר מכך הוא שנא לדעת שהוא גרם לה להיות כך, האשמה שחש הייתה כאב ראש במעמקי ראשו.
היא לא שאלה שאלות כאשר הוא הלך וירד במדרגות לדרך שהובילה לצינוקים של האחוזה.
היכן שהיא הוחזקה רק כשהוא תפס אותה.
"אני צריך שתסבירי להם את המצב, הרי הם לא הולכים להקשיב לי" הוא לחש באוזנה ושהוריד אותה מול התא החמישי היא הבינה למה הוא מתכוון.
היו שם שני גברים צעירים, לשניהם הידיים קשורות מאחורי הגב ויש כיסוי על עיניהם.
ראשם צבוע בצע כתום עז מוכר, ניצוץ החל להתפתח בעיניה של הרמיוני.
"למה הם-" הרמיוני החלה לשאול  בקול צרוד "בואי נגיד שהם היו יותר לוחמניים ממך"
דראקו השיב בטון זועף וחשף בפניה חבורות מכוערות על בטנו.
"בואי תאמרי להם שלום" דראקו סימן לה בידו בעת שנכנס לתא ובפניו הוטחו רצף של קללות.
"מלאפוי חתיכת בן זונה"
"בשם מרלין אני אפוצץ אותך"
"אתה מת מאלפוי"
דראקו נאנח והסתכל על השניים בתיעוב גלוי כשהוריד את כיסויי העיניים, שניהם השתתקו כשהבחינו בדמות הנשית שמולם, דראקו
חלף על פניהם והתקרב אל הרמיוני מספיק בשביל שרון הנהם לעברו שלא יעז לגעת בה.
"תשחחרי אותם שהם ירגעו"  הוא לחש באוזנה והתאפק לא להסניף את ריחה המתוק, יום אחד היא תגלה, בקרוב ואז היא תשנא אותו.
הוא השאיר אותה שם עם שתי חברים וותיקים שיעשו בכל כוחם להרחיק אותה ממנו.
להקדים תרופה למכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא