אלים אדירים

 הייתי במיטה שלי בביתן אפולו, ובהיתי בתחתית של המיטה של אליזבת´. בכול הביתנים זה מיטות קומותיים. התגלגלתי על הצד לכיוון הקיר. לא ידעתי מה לעשות עכשיו, כי היו חמש שעות עד סוף היום. בסוף נרדמתי. כמו תמיד, ראיתי איש קורן עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. הפעם החלום היה שונה. "אבא" אמרתי בקול רועד, והוא הנהן. "השעה קרבה, מייקל." אמר בפעם המיליון. נשמתי נשימה עמוקה. "השעה של מה?" שאלתי. הוא הסתכל עליי ברחמים. "אתה, אליזבת´, וג´ין תצאו למסע חיפושים להחזיר את המרכבה של פוסידון" הוא אמר לי. שתקתי. לא ידעתי מה זה אומר כול כך. "מסע חיפושים?" שאלתי, בתקווה להסבר. הוא הנהן שוב. היו לי מיליון שאלות לשאול אותו, אבל הוא נעלם והשאיר אותי לבד. הייתי בחדר, כנראה באולימפוס. בהיתי בקיר מולי, שלא היה בו כלום חוץ מתמונה של יער. נגעתי בשרשרת שלי שהיה עליה טיליון. הטיליון הזה יכול להפוך לחרב עם שני להבים ממש חדים. לקחתי אותו מהנשקייה. זזתי במציאות, והתעוררתי לנשיפת הקונכייה שהודיעה על המדורה. הלכתי עם כול הביתן, ליד אליזבת´. שמתי לב שהמדורה החליפה צבעים- רגע אחד היא הייתה כתומה, ומיד לאחר מכן סגולה, אדומה, צהובה, וירוקה. היא גדלה ככול שמצב רוחם של האנשים במחנה השתפר. ´אדיר´, חשבתי בחיוך ויישבתי עם ביתן אפולו. ג´ין ישבה עם ביתן פוסידון, ולאור האש היא נראתה עוד יותר יפה. בהיתי בה כשהיא דיברה עם חברות שלה. כירון מחא כף, וכולם השתתקו. הוא חייך אלינו. "ערב טוב, חצויים. יש לי כמה הודעות להעביר לכם. דבר ראשון, הדגל נמצא אצל ביתן זאוס-" ביתן ניקה פצח במחאות. "לא נכון!" בן ניקה מחה. "הדגל צריך להיות שלנו!" בת ניקה אחרת הסכימה איתו, והם החליפו כיפים. כירון כחכח בגרון. "ותפוס את הדגל הבא יהיה ביער, לא מתחת למים ובלי הרומאים כי הם יבואו בעוד פחות משבועיים. וכעת להודעה האחרונה, והמשמחת ביותר:  הגיעו ביומיים האחרונים שלושה חצויים נוספים!" הוא אמר בחיוך, וכולם הסתכלו פעם עליי ועל אליזבת´ ופעם על ג´ין. ילדי הרמס התלחשו, ובלעתי רוק באימה. מישהו מביתן פוסידון קם, וכולם השתתקו. "אני פרסי ג´קסון, מדריך ביתן פוסידון. והיום הגיעה אלינו חצוייה חדשה שקוראים לה ג´ין בראון." הוא אמר וחייך. ג´ין קמה, וכולם חייכו חיוכים של. ´עוד מישהי חדשה? מצויין! ייאלה, ביי. איפה היינו?´ פרסי נתן לה חוט עור משלה, ושניהם חזרו לשבת. וויל, המדריך של ביתן אפולו נעמד. "אני וויל סולאס, והגיעו לביתן שלי שני חצויים חדשים, מייקל ואליזבת´." הוא אמר בחייך, וקמנו במבוכה. וויל נתן לנו חוט עור משלנו, וחזרנו לשבת. כולם מחאו לנו כפיים, והתחילו לצלות מרשמלו ונקניקיות על האש. אני קיבלתי גם מקל עם מרשמלו, והביתן שלי שר כמה שירים. קיבלתי גם תוף, ושמחתי. וויל נתן לנו קצב, וכול הביתן תופף אחריו. קלטתי אותו מיד אחרי הפעם הראשונה, וגם אליזבת´. "קדימה!" מישהו מהביתן קרא. תופפתי חזק יותר. צחקתי, ואליזבת´ חייכה. ´זה המחנה הכי טוב,´ חשבתי. שרנו וחלק מהילדים האחרים ניסו גם לתופף, ללא הצלחה. וויל התחיל לשיר ביוונית, וכולם הצטרפו. לאט לאט התחלתי להרגיש בבית במחנה. שרנו עוד שיר אחד, והלכנו לישון. המדריכים הסתובבו עוד בחוץ- כלומר חלק מהשבעה ושאר המדריכים. וגם ההרפיות המוזרות האלה, ואלה. אלה ניסתה להתקבל אליהן, והן קיבלו אותה בשמחה אפילו שהיא כול הזמן מלמלה דברים מתוך ספרים שקראה. אני חזרתי למיטה שלי, וקרסתי בה. שיפשפתי את הידיים מהתוף. "וואו," אליזבת´ מלמלה ועלתה בסולם למיטה שמעליי. עצמתי עיניים. "היה כיף, נכון מייק?" היא שאלה אותי מלמעלה. חייכתי. "כן" אמרתי. ידעתי שהיא מחייכת. וויל הגיעה כעבור שעה, בעשר בלילה כשרוב הביתן כבר נרדם.

לאט לאט כולם נרדמו, חוץ ממני. לא הייתי עייף. שוב ושוב ראיתי בעיני רוחי את ג´ין, וגם את אפולו. החלטתי להתרכז באפולו. מה הוא אמר? ´אתה, אליזבת´, וג´ין תצאו למסע חיפושים להחזיר את המרכבה של פוסידון´ המשפט הזה הדהד לי בראש עד שנרדמתי. בחלום הייתי ליד האמפייר סטייט, כשלידי ג´ין ואליזבת´. לידינו הייתה מרכבה אדירת מימדים, מקושטת בגלים ואליה קשור פגסוס מדהים ביופיו. ג´ין טיפסה למרכבה, והחזיקה במושכות. חייכתי אליה, והיא אליי. הם נסקו למעלה- כנראה לאולימפוס. התעוררתי, מופתע. השעה הייתה שבע בבוקר. קמתי לישיבה, ושפשפתי את העיניים. כולם עוד ישנו. השיעור הראשון היה אמור להיות על מפלצות מהמיתולוגיה היוונית. הידד. ´לפחות זה לא בבית ספר´ ניסיתי לנחם את עצמי. חייכתי קצת, וקמתי ויצאתי מהביתן. בדקתי עם השרשרת שלי עדיין עליי, והיא הייתה. נשמתי לרווחה. הלכתי לצוק של המחנה, והסתכלתי על הים משם. חשבתי על פוסידון, והאם ג´ין יודעת על המרכבה. הפכתי את הטיליון לחרב מרהיבה עם שני להבים, והסתכלתי עליה. היא הייתה פשוטה ביותר למראה, אבל על הנדן שלה הייתה מצויירת שמש. לחצתי עליה, והיא מיד נעשתה אדומה. בהיתי בה. ניסיתי לחזור אחורה חזרה למחנה, וניתקלתי בקיר בלתי נראה. שפשפתי את הראש. ´מה לעזעזל?´ חשבתי, ולקחתי בידיים רועדות את החרב. היא הפכה חזרה לטיליון, וניסיתי שוב לחזור למחנה- והצלחתי. ´מוזר,´ חשבתי. הסתכלתי בשעון, והיה עשרה לשמונה. ג´ין בטח עוד ישנה בגלל הפרס שלה. נאנחתי והלכתי לחדר שלמדנו בו על המפלצות.

הפרק הקודם		הפרק הבא