האויב האחרון

כן, אני יודעת שעבר יחסית הרבה זמן מאז העדכון האחרון. לצערי בזמן האחרון כמעט אין לי זמן לכתוב. בכל אופן, זה פרק ארוך מאד, אז זה בטח יפצה על הממתנה. קריאה מהנה (:

פרק 12: העוזרת הבכירה לשר

הארי עף במשך זמן שהרגיש כמו נצח. במצב רגיל הוא לא היה מתלונן, אלא נהנה מהחירות המוחלטת שניתנה לו ומהאוקיינוס העצום שנפרש תחתיו. הוא אף פעם לא ראה את האוקיינוס קודם, רק בחלומותיו. אבל הוא לא היה מסוגל לספוג את תחושת העוצמה שכל אלה העניקו לו, לא כשהוא מסתכל מעבר לכתפו בכל כמה דקות כדי לוודא שלא רודפים אחריו. לא כשהוא ממשיך לראות את קרוב משפחתו האחרון עומד לבד כשבידו רק חרב סיף להגן על עצמו, בעוד אוכלי מוות סוגרים על ביתו. זה היה כאילו המשימה השלישית חוזרת על עצמה שוב; שוב הוא חמק בעור שיניו, בעוד מישהו אחר שילם את המחיר.

שנאה עצמית מילאה כל תא בגופו. הוא לא ידע מה קרה לליאופולד, אבל מה שזה לא יהיה, זה היה על מצפונו. לכן כשהבחין בעיירה אוטרי סנט קאצ'פול מימינו, ומאחוריה במבנה העקמומי של המחילה, הוא הנמיך עוף ונחת בחורשה סמוכה שכלל לא הייתה קרובה למחילה. הוא לא ידון את הוויזלים לאותו גורל כמו ליאופולד. הוא לא יעמיד את רון ואת ההוריהם שלו ואת כל האחים שלו בסכנה, גם אם זה אומר שיצטרך להסתתר בחורשה הזו במשך ימים עד שיהיה בטוח לצאת.

הוא נשען על גזע עץ קרוב וניסה לחשוב. הוא לא הצליח לחשוב איך אוכלי המוות מצאו אותו, ולא ידע האם הם הצליחו לעקוב אחריו. הוא הסתכל בשמיים מבין ענפי העצים – השעה כבר הייתה שעת אחר צהריים – ולא ראה דבר. לבסוף הוא החליט שרק כדי להיות בטוח, כדאי שהוא יתרחק מהמקום בו נחת. הוא אחז באש המחץ ביד אחת ובשרביטו ביד השניה, והחל ללכת לכיוון המנוגד למחילה. אם יהיה לו מזל, מישהו ראה אותו נוחת הרחק מהוויזלים ויבין שהוא לא הלך לחפש אצלם מסתור.

השמש עדיין הייתה בשמיים, אבל בתוך החורשה החל להיות אפלולי. הארי הלך במשך זמן ארוך, כל העת בוחן את סביבתו בערנות. בשלב מסוים הגיע לקצה החורשה, והבין שהוא קרוב לגבעה ממנה הוא והוויזלים לקחו את מפתח המעבר לאליפות העולם בקווידיץ' בקיץ שעבר. הוא התרחק ונכנס עמוק יותר אל בין העצים, שנאתו העצמית שוב גוברת. גם סדריק דיגורי ואביו לקחו איתם את מפתח המעבר הזה. האם אדון דיגורי היה מסוגל להאמין ששנה אחרי אותו היום הוא ישכול את בנו היחיד?

הבזק אור בין העצים הבהיל אותו והוא תפס מסתור מאחורי אחד הגזעים. קרני אור סגלגלות נשלחו כמו אצבעות ארוכות מבין העצים, והוא נצמד לגזע עוד יותר, לא יודע אפילו למה, כשאחת הקרניים כמעט נגעה בקצה נעלו. רק כשהאור חלף הוא העז להציץ החוצה. דבר מה זוהר ריחף בהמשך, הולך ומתרחק. הוא החליט לעקוב אחריו, ולו רק מתוך התקווה שמה שזה לא יהיה, אין לזה שום סיבה לפנות לאחור.

הוא צעד בזהירות, משתדל שלא לדרוך על השיחים ולהשמיע רעש, כל אותו הזמן מנסה לראות מה מפיץ את האור. בדיוק כשלא ציפה לכך אור חדש סנוור אותו – משהו שנראה כמו כדור מרחף של אור סגלגל הופיע לפתע משמאלו – והוא פנה ורץ לכיוון השני, ליבו דופק בעוצמה.

מה היה הדבר הזה? האם זה ראה אותו? האם זה בכלל מסוגל לראות?

הוא רץ עד שבין העצים צץ בית. הוא השתופף ורץ עד שהגיע לגדר המקיפה אותו, ואז הציץ לחצר האחורית בתקווה למצוא מקום מסתור זמני. הוא מייד הבין שזה בית של קוסמים, לפי צמחי הפלא שגדלו בארוגות ומלכודות הגנומים שהיו מפוזרות בין השיחים.

האם זה רעיון טוב להסתתר שם? הוא לא רצה שעוד מישהו יפגע בגללו, אבל האם אוכלי המוות יעשו משהו לקוסמים האלה אם הארי יסתתר שם בלי ידיעתם? הוא רצה להאמין שאם הקוסמים האלה ישתפו פעולה הם לא יפגעו.

הוא קפץ מעל הגדר וחצה את החצר בריצה. רגע לפני שצלל לתוך שיחי הפרחים שתחת החלון הוא ראה אישה בתוך הבית, וליבו נתן קפיצה חדה. הוא זיהה אותה – זאת הייתה גברת דיגורי. הוא נשך את שפתו כדי לבלום שרשרת קללות. האם היא ראתה אותו?

הוא לא יכול היה להישאר שם. כמה מטומטם הוא יכול להיות? הוא ידע שמשפחת דיגורי גרה באיזור.

הוא החל לזחול בשיחים בתקווה להגיע לצד הבית ולקפוץ שוב מעל הגדר – הודות לסילדתו של הדוד וורנון מכך שהארי מקשיב לחדשות, הוא הפך לאשף בזחילה בשיחים – כשנקישות נמרצות שברו את דממת אחר הצהריים. ידו של הארי נסגרה בבהלה סביב שרביטו, לפני שהוא הבין שהנקישות הגיעו מהצד השני של הבית, מדלת הכניסה.

"כן?" הוא שמע את קולה של גברת דיגורי מהעבר השני של הבית.

אך הארי לא נשאר להקשיב לשיחה; הוא קפץ מהשיחים, רץ אל הגדר, קפץ מעליה ורץ בחזרה אל בין העצים. רק כשהיה מוסתר הוא העז להציץ בחזרה אל הבית, מפחד ממה שיראה. אבל לא נראה שקורה שם שום דבר אלים; ציוצי הציפורים בענפים שמעליו לא אפשרו לו לשמוע דבר, אבל בחלון המטבח הוא הצליח לראות את גברת דיגורי ועוד שני גברים זרים משוחחים, והם מהנהנים בקשב בעוד היא מחווה אל מחוץ לחלון דרכו הארי ראה אותה כמה דקות קודם לכן.

הוא קילל חרישית וברח משם בריצה. גברת דיגורי ללא ספק לא מהססת לשתף פעולה עם האנשים האלה, יהיו מי שיהיו, והוא לא האשים אותה.

*

טונקס התקשתה מאד להתרכז בעבודה. לילי פוטר סיפרה למולי וויזלי, שסיפרה לבעלה, שסיפר לקינגסלי שסיפר לטונקס, בקול נמוך ומהוסה בזמן שהיא החתימה אותו על צווי חיפוש לטובת המצוד אחרי סיריוס, שהמסדר עלה על עקבותיו של הארי פוטר, זה ברח על גבי המטאטא שלו ממתקפת אוכלי מוות.

קינגסלי הטיל עליה משימה חשובה. מכיוון שהוא מופקד על המצוד אחר סיריוס בלק, הוא לא אמור לצאת לשטח למשימות שלא קשורות לתפקידו; אבל טונקס הייתה הילאית מתחילה, וזה לא היה דבר יוצא דופן עבור הילאים צעירים לגשת להילאים וותיקים יותר בזמנם הפנוי ולהתחנן לצאת איתם לשטח. לכן היה עליה להקשיב למתרחש במחלקה בזהירות, ואם מגיע לאוזניה כל דבר שקשור למתקפה מסתורית או להארי פוטר, היא צריכה לעשות הכל כדי לקחת חלק בפעילות הזאת.

המילים "לעשות הכל" עוד הדהדו בראשה גם שעה מאוחר יותר. היא חיפשה כל תירוץ לקום ממושבה ולהסתובב ברחבי המחלקה, תחושת לחץ גדולה מכבידה עליה. היא לא יכולה הייתה שלא להרגיש שזה הרגע בו היא צריכה להוכיח את עצמה למסדר.

היא הלכה לשירותים לעיתים כל כך דחופות שריימונד כבר התחיל להסתכל עליה מוזר, אז היא אמרה לו שיש לה "בעיה של בנות". זה גרם לו להסמיק כמו סלק, והוא הפסיק להתלונן על ההפסקות הדחופות שלה. אבל הסיבה האמיתית להפסקות השירותים שלה הייתה ששירותי הנשים היו ממוקמים אחרי המלתחות, שם ההילאים היו מצטיידים לפני יציאה למשימות. בכל פעם שחלפה על פני החדר היא ניסתה להציץ פנימה ולשמוע האם ההילאים דנים ביניהם על איזו משימה קרבה.

בפעם החמישית שחלפה על פני החדר הבחינה בהייד מצטייד בגלאי שקרים מהארונית שלו, נראה לא מרוצה. יודעת שההילאי השני מחבב אותה יחסית, היא ניסתה את מזלה ופנתה אליו.

"הי," היא אמרה, משתדלת לדבר בקלילות, כאילו היא פותחת איתו שיחה מתוך שיעמום. "משימה חשובה?"

"כן, בטח," הייד השיב בגלגול עניים. "סיוע למחלקה לאכיפת חוקי קסם. קוסם נצפה עף על מטאטא מעל מישור החוף המערבי, וכששלחו נציגים למצוא אותו גילו שזה הארי פוטר. עכשיו הם טוענים שהם מפחדים להתעמת איתו. היית מאמינה? הם מפחדים מילד בן ארבע עשרה, ואז הם מתלוננים שהם לא מקבלים את אותם תנאי עבודה כמו הילאים."

"כן, הם ממש ליצנים," טונקס הסכימה, מתאמצת להסתיר את הקפיצה שהלב שלה נתן לשמע שמו של העבריין. "אכפת לך עם אני אבוא איתך? המון זמן לא יצאתי לשטח."

"את באמת רוצה לבוא? זה הולך להיות משעמם," הייד אמר, לא נופל בפח מייד. "הסיבה היחידה ששולחים אותי היא שאני הכי צעיר במחלקה."

טונקס משכה בכתפיה, שומרת על קור רוח, כמו שעין הזעם לימד אותה.

"אני לא ממש יכולה להיות בררנית, נכון? אם אני רוצה לקבל קידום אני צריכה להביא תוצאות."

נראה שההסבר משכנע את הייד.

"את יודעת מה," הוא אמר פתאום. "תלכי בלעדי. ככה תקבלי את כל הקרדיט."

טונקס הייתה המומה מההצעה הלא שגרתית. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.

"אתה בטוח?"

"כן," הוא השיב, מחזיר את הציוד שלו בחזרה לארונית, כאילו זה כבר סוכם. "את צריכה לקבל את הקידום הזה, זה מגיע לך. תבקשי אישור מהאחראי שלך ותבואי למשרד שלי לתדרוך."

טונקס הודתה לו בהתלהבות, אפילו שידעה שההצעה נובעת יותר מעצלנות מאשר מנדיבות, ומיהרה למצוא את קינגסלי. הוא היה במשרד שלו, משוחח עם הילאי בשם וויליאמסון. היא חיכתה בסבלנות פוקעת שהם ישימו לב אליה וביקשה מקינגסלי לצאת למשימה.

"מה עם הדו"ח על הפריצה בסמטת דיאגון?" הוא שאל אותה באדישות מוחלטת.

"מסרתי אותו למזכירה של סקרימנג'ר," היא השיבה.

"וצווי החיפוש?"

"מסרתי אותם ליחידה המיוחדת הבוקר."

"בסדר," קינגסלי הסכים בשעמום, וכשהוא פנה בחזרה לשוחח עם ידידו היא הבחינה בצינוץ נרגש שזהר בזוית עניו.

ידיה מזיעות מרוב התרגשות, טונקס פתחה בהליכה מהירה לעבר המשרד של הייד. כשחלפה על פני התא שלה הבחינה בריימונד מסתכל עליה בחשדנות, אבל התעלמה ממנו.

בתא שלו, הייד ישב כשרגליו על שולחנו, משעשע בכדור דמוי סניץ'. אפשר היה לחשוב שהוא ינצל את העובדה שהוא לא יוצא לשטח כדי לעשות עבודה אחרת, אבל לא נראה שהוא מתכוון לעשות זאת.

"טוב," הוא אמר. "במחלקה לאכיפת חוקי קסם מחכה לך מפתח מעבר שיקח אותך למקום בו הוא נראה לאחרונה. קיבלנו דיווח שהוא הסתתר בחצר האחורית של קוסמים שגרים באיזור, ואם הגששים של המחלקה עושים את העבודה, הוא כנראה לא התרחק. אני מניח שיצוותו אותך למישהו אחר, אבל אחרי שתמצאו אותו זה יהיה התפקיד שלך לעצור אותו ולוודא שהוא לא עושה צרות."

"להביא אותו לפה?" טונקס שאלה, מוודא שהיא הבינה את משמיתה היטב.

"לא," הייד השיב, מפשפש בכמה פיסות קלף שהיו מפוזרות על שולחנו ומוסר לה אחת אחת מהן. "את צריכה לקחת אותו לכתובת הזו."

"מה יש שם?" טונקס שאלה, כי לא חשבה שהיא אי פעם שמעה על המקום הזה.

"זה הבית של גברת אמברידג', העוזרת הבכירה לשר."

טונקס התכוונה לשאול מה פתאום לוקחים חשוד לבית של עובד משרד הקסמים במקום למעצר, אבל היא עצרה את עצמה. היא לא רצתה להיראות כאילו היא מפקפקת בפקודות.

היא הודתה להייד שוב על ההזדמנות ופנתה לצאת, כתובת ביתה של גברת אמברידג' בכיסה.

"טונקס," הייד אמר רגע לפני שהיא יצאה מהמשרד שלו.

"כן?" היא השיבה בשמץ חשש.

הייתה לו הבעה מוזרה על הפנים, משהו שגרם לה לחשוב על שועל הצופה בכנרית אותה הוא זומם לטרוף.

"מה את עושה אחרי העבודה?"

"אני פוגשת כמה חברים לארוחת ערב," היא השיבה.

זה לא היה שקר – סיריוס באמת הזמין אותה לארוחת ערב בכיכר גרימולד, ואחריה רמוס היה אמור לתדרך אותה בנוגע לתחילת המשמרות שלה על אותו חפץ מסתורי עליו חברי המסדר שמרו בתורות ועליו היא עדיין לא ידעה דבר. היא ציפתה לכך בכיליון עניים.

"למה אתה שואל?" היא הוסיפה, בעיקר כי הדרך בה הסתכל עליה גרמה לה להרגיש קצת שלא בנוח.

"סתם," הוא השיב, ופתאום כאילו איבד בה כל עניין וחזר להשתעשע בכדור שלו. "בהצלחה במשימה."

*

הארי רץ עד שלא הצליח לנשום יותר. הודות לשנים של בריחה מדאדלי וחבורתו, הוא תמרן בקלילות בין הגזעים והשיחים, חמק מאותם קרני אור סגלגלות שצצו מבין העצים, עד שהרגיש שהוא נמצא רחוק מאד מבית משפחת דיגורי ושאף אחד לא הצליח לעקוב אחריו. הוא מצא את עצמו בחלק קטן וחשוף בין העצים, מסביבו היו תלויים על הענפים שלל מוביילים ופעמונים. הוא הסתכל עליהם בבלבול בעודו מסדיר את נשימתו, תוהה למה מישהו יתלה דברים כאלה על העצים.

"שלום."

הוא כמעט צעק, סב בחדות ומכוון את שרביטו אל מקור הקול. מאחוריו עמדה נערה בגילו, לבושה שמלה כחולה אליה נתפרו פונפונים בשלל מקומות לא צפויים. לאחר רגע קצר של בהלה הארי הבין שכבר ראה אותה בעבר, בהוגוורטס, אפילו שלא ידע איך קוראים לה; היה לה שיער ארוך מאד, כמעט לבן, גבות כמעט בלתי נראות ועניים גדולות ולא ממצמצות, שנתנו לה מראה תמידי של הפתעה.

"אתה הארי פוטר," היא אמרה, מסתכלת בהארי בסקרנות גדולה. "אני לונה לאבגוד. למה אתה רץ? אתה משחק תופסת?"

"לא," הארי השיב, המום מהתמימות של הנערה הזו. אור הבליח מבין העצים, והוא הספיק לתפוס מחסה לפני שהוא נגע בו. כדור האור הגיח מבין העצים, סרק את לונה במן אלומה (היא לא נראתה מתרגשת מנוכחותו) והמשיך לרחף הלאה משם.

"מה זה הדבר הזה?" הארי שאל.

"גשש של משרד הקסמים," לונה השיבה, נראית כמחפשת דבר מה בין הענפים שמעל ראשה. "ראיתי שניים מהם ליד הבית שלי מוקדם יותר. אתה בורח מהם?"

הארי לא היה בטוח מה התשובה לכך. הוא חשב שהוא בורח מאוכלי מוות, אז מה משרד הקסמים עושה פה? האם הוא מחפש אותו, או את אוכלי המוות?

"תתנהגי כאילו לא ראית אותי," הוא אמר ללונה והתכוון להמשיך בדרכו.

"זה יהיה מאד קשה. אני לא טובה בהעמדת פנים," לונה אמרה, למרות שהארי חשב שהוא מעולם לא ראה אדם עם הבעת פנים כזו ריקה ושלווה כמו שלה. "הגששים לא מתעייפים, אתה יודע, אבל אתה כן. ככה הם מוצאים אותך בסוף. אבא שלי אומר שמשרד הקסמים השאיל אותם מקוסמים בהודו, שמתמשים בהם כדי לענות את האויבים שלהם."

הארי לא היה בטוח איך להגיב לפיסת המידע הזו.

"כדאי שתתחבא אצלי בבית," לונה המשיכה בחביבות.

"אני לא יכול," הארי אמר מייד.

"למה לא?" לונה נראתה כמעט מאוכזבת.

"אני לא יכול להעמיד את המשפחה שלך בסכנה."

"ממשרד הקסמים?" לונה שאלה בפליאה. "זה נכון שפאדג' עושה דברים נוראיים לגובלינים, אבל לא לקוסמים."

"מה?" הארי פשוט לא הבין על מה היא מדברת.

עוד גשש חלף בין העצים, והפעם הארי בקושי הצליח לחמוק. הוא התחיל להיות מודע לעובדה שהוא נמצא במנוסה כבר שעות; כשעזב את ליאופולד השעה הייתה לפני צהריים, ועכשיו כבר היה ערב. הוא התחיל להתעייף במהירות, ולא ידע כמה זמן הוא יוכל להמשיך ככה.

"בסדר," הוא אמר ללונה. אם זה באמת היה משרד הקסמים שמחפש אחריו, לא הייתה למשפחה של לונה סיבה לדאוג. "את יכולה לקחת אותי לבית שלך?"

נראית מרוצה מאד, לונה החלה להוביל אותו בין העצים, כמעט בדילוגים.

לאחר דקות ספורות של הליכה הם הגיעו לקצה החורשה, ובית עקמומי וגבוה, שהזכיר מעט את המחילה, נגלה מבין העצים. לונה הובילה אותו דרך גן עמוס צמחים משונים, שחלקם השמיעו קולות או התיזו שרף לעברו של הארי כשחלף על פניהם, ונכנסה לבית דרך הדלת האחורית, שהייתה מקושטת זר צינית אפילו שחג המולד לא היה קרוב.

בפנים קיבל את פניו של הארי בלגן בסדר גודל אגדי. הדרך היחידה להבין שהחדר היה למעשה מטבח היו הסירים והמחבטות שנערמו בין הספרים, העיתונים, ומגילות הקלף שתפסו כמעט כל שטח פנוי בחדר.

במרכז כל הבלגן הזה עמד גבר רזה בעל שיער לבן, שהיה לבוש במה שנראה כמו כותונת לילה לבנה שהגיעה עד הרצפה.

"מי החבר שלך, לונה'לה?" הוא שאל בקול מקרקר, בוחן את הארי בעין אחת פוזלת.

"זה הארי פוטר, אבא," לונה אמרה. "הוא בורח ממשרד הקסמים."

"אה!" אביה של לונה הצהיר, עינו הטובה תרה אחר הצלקת של הארי מאחורי הפוני שלו. "ללא ספק, הם מנסים להשתיק אותך אחת ולתמיד!"

"מה?" הארי פלט, לא יודע האם הוא צריך לצחוק או לפחד.

"בוא איתי," אביה של לונה אמר, עושה את דרכו בתוך הבלגן.

לונה נתנה להארי חיוך מעודד שעזר לו להרגיש שהוא בידיים טובות, לקחה את ידו והובילה אותו אחרי אביה. הם עברו במסדרון צר שכל קירותיו מכוסים תמונות, ונכנסו למה שאולי היה אמור להיות חדר אורחים, אך כעת המיטה שבו הייתה תפוסה על ידי מפה עצומה בגודלה ומכוסה סימונים בצבעים שונים.

מבולבל ומעט תשוש, הארי אפשר לאדון לאבגוד לדחוף אותו לתוך תא סודי בקיר מאחורי תמונה גדולה של דרקונים מעופפים.

"נקרא לך כשהשטח יהיה פנוי," לונה אמרה לו בטון מרגיע ואביה סגר את התמונה.

הארי נשאר לבדו באפלה. הוא התיישב על הרצפה והשעין את ראשו על אש המחץ. איך הוא תמיד מגיע למצבים האלה?

במשך זמן שהרגיש ארוך מאד שום דבר לא קרה. דרך החריצים הדקים שבצידי התמונה הוא ידע שהשמש שוקעת. הוא תהה למה אדון לאבגוד התכוון כשהוא אמר שמשרד הקסמים מנסה להשתיק אותו. הוא ידע שפאדג' לא רוצה להאמין שוולדמורט חזר, אבל האם הוא ירחיק לכת עד כדי כך שינסה להשתיק את הארי בכוח?

הוא בדיוק התחיל לחשוב שאולי הוא הצליח להתחמק, כשנקישה על הדלת נשמעה בברור ברחבי הבית. הוא נמתח והצמיד את אוזנו לתמונה בניסיון לשמוע מי הגיע, אבל לא הצליח לשמוע כלום.

הוא המתין דקות ארוכות במתח עד שפתאום האור הבהב, והוא ידע שיש מישהו בחדר. לפתע קול נשימותיו נשמע חזק מאד באוזניו, והוא כיסה את פיו בידו כדי לעמעם את הרעש. מישהו הזיז חפצים מסביב לחדר ברעש גדול. ליבו של הארי דפק כל כך חזק שהוא היה בטוח שאפשר לשמוע אותו.

ואז הרעש נפסק. לרגע הארי חשב שאולי יצא מכלל סכנה, כשקול גברי אמר, "ריבליו."

הארי אחז בשרביטו בחוזקה. התמונה נפתחה והוא הסתנוור. הוא צמצם את עניו והצליח לראות גבר צעיר לבוש גלימה רשמית עומד מחוץ למקום המסתור. היה לו שיער ג'ינג'י מסורק ומסודר, וזוג משקפיים נחו על אפו הארוך והמנומש... זה היה לא אחר מאשר פרסי, אחיו הבכור של רון.

"בחיי שאני שמח לראות אותך," הארי אמר לו בהקלה, יוצא ממחבואו. "הייתי בטוח ש – "

לולא הוא היה כל כך המום ממה שקרה לאחר מכן אולי הוא היה מספיק להגיב בזמן. אך בעוד הוא מחייך אל פרסי, שהסתכל בו במן הבעה חמוצה, האיש הצעיר פירק אותו משרביטו. ואז, בעוד הארי בוהה בו בתדהמה, כפת את ידיו בחבל זוהר.

"מצאתי אותו!" פרסי קרא אל מישהו מחוץ לחדר.

להארי לא היו מילים להביע כמה מזועזע ונבגד הוא הרגיש באותו הרגע. למה פרסי עושה את זה? הוא ידע שהוא עובד במשרד הקסמים, אבל למה הוא צריך לנהוג בו ככה, כאילו הוא איזה פושע?

מכשפה צעירה נכנסה לחדר. היא לבשה גלימה בצבע כחול כהה שעל הדש שלה רקומה האות A, והבעה הרצינית שעל פניה באה בניגוד מוזר לעובדה ששיערה הקצר היה צבוע כולו בוורוד מסטיק.

"הוא לא התנגד?" היא שאלה את פרסי בעוד זה מוסר לה את השרביט והמטאטא של הארי, במן חוסר סבלנות עצבני.

"לא," הוא השיב כאילו היא שאלה אותו שאלה מעליבה. "קחי אותו מכאן, בזבזתי יותר מידי זמן יקר היום."

המכשפה נראתה כאילו היא רוצה לומר לפרסי משהו חצוף, אבל היא רק הנהנה. היא נקשה בשרביטה על המטאטא של הארי, זה נעלם לנגד עניו, ואת שרביטו היא הטמינה בכיס גלימתה. לאחר מכן היא אחזה בזרועו של הארי בחוזקה, ובעוד שרביטה מכוון אל בין כתפיו, הובילה אותו החוצה. הארי הסתכל מעבר לכתפו אל פרסי, אבל הוא המשיך לעמוד בגבו אליו, כאילו הוא מתאמץ להתנהג כאילו הוא לא מכיר אותו. הם חלפו על פני לונה ואביה, אלה שלחו לו מבטים מתנצלים.

"לא עשיתי שום דבר," הוא אמר למכשפה, אבל היא לא השיבה ואפילו לא הסתכלה עליו.

ברגע שיצאו משטח הבית הארי הרגיש כאילו מישהו דוחף אותו דרך צינור צר מאד. לפני שהוא הבין מה קורה הם היו במקום אחר לגמרי, מול בית כפרי נאה ושגרתי לחלוטין. כבר היה כמעט חשוך, ומאחורי ווילונות התחרה שעל החלונות דלקו האורות.

"מה זה המקום הזה?" הארי דרש לדעת, משתוקק למשוך את זרועו מתוך אחיזתה של המלווה שלו.

"תקשיב, אין לנו הרבה זמן," היא אמרה בקול מהיר ושקט, מעמידה פנים שהיא בודקת את החבל המכושף שכפת את ידיו תוך שהיא עומדת בגבה אל חלונות הבית. "אל תסתכל עלי, רק תקשיב. אני לא יודעת מה יקרה ברגע שתיכנס לשם, אבל אם היא מנסה לקחת אותך למקום אחר תעשה כל מה שאתה יכול כדי להתעכב. מישהו יבוא לקחת אותך בקרוב."

היא שוב אחזה בזרועו ודחפה את שרביטה בין כתפיו, במעט יותר אלימות מהדרוש, והחלה למשוך אותו בשביל שהוביל אל הדלת הראשית. הוא התחיל לשאול אותה מי היא ולמה היא עוזרת לו, אבל היא רק לחשה לו להיות בשקט.

המכשפה צלצלה בפעמון, ומשהו שנשמע כמו מקהלת חתולים התנגן בתוך הבית. צל ריצד על פני הווילון שבחלון הקרוב, ואז הדלת נפתחה. הארי לא ידע איזה מן אדם ציפה לראות שם, אבל הוא בהחלט לא ציפה שזו תהיה האישה השמנמנה הזו בסוודר וורוד, שפניה החיוורות והנפולות וענייה הבולטות נותנות לה מראה של קרפדה רעבה.

"כמה נחמד," היא אמרה בקול גבוה ומתקתק, שכלל לא התאים להופעתה הקרפדית, והסתכלה בהארי כאילו היה ממתק נחשק. "אני מקווה שלא עשית להילאית הנחמדה הזאת צרות, אדון פוטר."

הארי היה כה המום מהעובדה שהיא מדברת איתו כאילו הם מכירים שהוא אפילו לא חשב לענות.

"את יכולה לשחרר אותו ולחזור לעבודה, יקירתי," האישה הקרפדית אמרה להילאית בעלת השיער הוורוד, בוחנת את הופעתה השנויה במחלוקת בשמץ ביקורת. "אני אדאג למסור לממונים עליך שעשית עבודה נהדרת. אך אני חוששת שלא ראיתי אותך בעבר, מה שמך?"

"ההילאית טונקס," ההילאית השיבה בקור רוח ראוי לציון לאור העובדה שהאישה הקרפדית חייכה אליה כאילו הייתה זבוב שהיא זוממת ללכוד בלשונה הארוכה והדביקה. הארי הרגיש צמרמורת בזרועותיו בעוד האזיקים המכושפים נעלמים מעל ידיו.

"אני מודה לך, ההילאית טונקס, על עבודתך המסורה," האישה הקרפדית אמרה. "לא, אדון פוטר לא יזדקק לשרביט שלו, את יכולה למסור אותו לשמירה במשרד. את יכולה ללכת עכשיו."

הארי חש דחף לבקש מההילאית טונקס שלא תשאיר אותו שם, אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר מלבד לצפות בה מתרחקת בשביל הגישה ונעלמת בקול פקיקה.

"היכנס, אדון פוטר," האישה הקרפדית אמרה להארי במתיקות מאיימת. לא הייתה לו ברירה אלא להיכנס, משתוקק שלפחות היה לו שרביט.

הוא מצא את עצמו במסדרון מרוצף שטיח וורדרד עבה, שעל קירותיו המכוסים טפט פירחוני שלל תמונות וצלחות נוי שהציגו תמונות של גורי חתולים. אם הארי לא פחד עד עתה, זה היה הרגע בו הוא התחיל לפחד. האישה הקרפדית עמדה מאחוריו. הוא התחיל ללכת, תוהה האם ככה הרגישו עמי ותמי כשגילו שהמכשפה בבית הממתקים עומדת לבשל ולאכול אותם.

בעלת הבית כיוונה אותו אל חדר העבודה, שכמו שאר הבית, היה מקושט בשילוב נוראי של מלמלה, פרחים וחתולים. היא התיישבה מאחורי השולחן וסימנה להארי לשבת בכיסא שבעברו השני.

"ובכן, אדון פוטר," היא פתחה במן צקצוק, כאילו עמדה לנזוף בו על שהפריע במהלך השיעור. "שמי דולורס אמברידג', ואני העוזרת הבכירה לשר הקסמים, האדון פאדג'. אתה יודע למה אתה פה, אדון פוטר?"

הארי הנד בראשה לשלילה. הוא הרגיש כאילו אירועי היום מתנגשים זה בזה בתוך ראשו כמו בתאונת רכבת, והוא כבר לא היה בטוח בשום דבר.

"לפני שלושה ימים בלבד קיבלת זימון לשימוע משמעתי, וכבר אתה מפר שוב את החוקים," אמברידג' אמרה, עיניה הגדולות נוברות בו, ריקות וקרות כמו עיני קוברה. "יש לך מושג כמה מוגלגים ראו אותך עף על המטאטא שלך היום בצהריים? זו הפרה חמורה נוספת של אמנת הסודיות."

ליבו של הארי צנח לכפות רגליו. בתוך כל מה שקרה הוא אפילו לא חשב על זה.

"הייתי חייב לברוח," הוא אמר לאמברידג' בטון נואש, אפילו שהיה כמעט בטוח שהיא לא תאמין לו. "הייתי בבית הישן של אבא שלי, ואוכלי מוות הופיעו – "

"זה מספיק," אמברידג' קטעה אותו בקול קר, עיניה רושפות. היא חייכה אליו, אבל החיוך רק חיזק את המראה העוין שלה. "מספיק להמציא סיפורים, אדון פוטר. אני לא אוהבת שקרנים."

"אני לא משקר!" הארי התקומם, ומיהר להוסיף, "אני יכול להוכיח את זה – אני לא הייתי לבד! תשאלי... תשאלי את ליאופולד פוטר, הוא יספר לך שאני אומר את האמת!"

אמברידג' השמיעה מן אנחה, כאילו נסיונותיו של הארי להצדיק את עצמו הם בזבוז של זמנה. היא הרימה מגילת קלף משולחנה וקראה ממנה, "ליאופולד פוטר, בן שמונים ושבע, סקיב... אני צודקת?"

"כן," הארי אמר, "תשאלי אותו – "

"משרד הקסמים קיבל התרעה על פטירתו של אדון פוטר לפני שעות ספורות, כך שנראה שלא יהיה ביכולתו להעיד," אמברידג' אמרה בקור. "אני משתתפת בצערך."

הארי הרגיש כאילו קיבל אגרוף בבטן. הוא השפיל את עניו אל נעליו כדי שאמברידג' לא תראה את הכאב והאשמה חולפים על פניו. אך האבל והכעס על מה שקרה לקרוב משפחתו האחרון התעמעם במהירות ביחס לשנאה היוקדת שגאתה בו כלפי האישה היושבת לפניו.

"נושא ההפרה האחרונה שלך יבדק בשימוע שלך בשתיים- עשרה באוגוסט," אמברידג' המשיכה באותו קול מתקתק, מרתיח. "ואני מבטיחה שתיענש על כך במלוא חומרת החוק. הקסמהדרין לא לוקח בקלות ראש הפרות בוטות כל כך של אמנת הסודיות."

היא השתהתה, אולי כדי לבחון את תגובתו של הארי. הוא הרים את מבטו והסתכל לתוך פניה המכוערות בהבעה ריקה. אם היה משהו שהוא למד בילדותו עם משפחת דרסלי היה כיצד להרתיע מישהו חזק ממנו על ידי כך שהוא מעמיד פנים ששום דבר לא יכול לפגוע בו. נראה שזה עובד על אמברידג', כי הבזק של כעס חלף על פניה.

"אבל," היא המשיכה. "לי יש את הכוח... להמתיק את העונש שלך. אולי אפילו להימנע ממנו כליל. אפילו," היא הוסיפה כשהארי לא הראה תגובה לדבריה. "להביא לביטול השימוע שלך."

הארי שתק, ממשיך להסתכל באמברידג'. הוא היה מוכן להקשיב, אבל הייתה לו תחושה שהתמורה שהיא תבקש בשביל הטובה הזו תעלה לו ביוקר.

"אנחנו רק ניקח את מגילת הקלף הזו," אמברידג' המשיכה, מדברת אליו כאילו היה ילד קטן. "ואתה תרשום עליה, בכתב ידך, ותחתום בחתימתך, שכל הסיפורים שהפצת על חזרתו של אדון האופל הם שקר גס – "

הארי פלט נחרת צחוק. עיניה של אמברידג' רשפו לעברו, אבל הוא לא ניסה לעצור את עצמו, ונתן לצחוק בלתי נשלט להתגלגל מתוכו. מה עוד נותר לו לעשות מלבד לצחוק? היום הוא הותקף על ידי אוכלי מוות, גרם למותו של קרוב משפחתו האחרון, ברח והתחבא ביער ובבתיהם של זרים, ועכשיו האישה הזו חושבת שהוא פשוט יסכים לומר שכל מה שעבר היה שקר?

"ככה?" אמברידג' לחשה, כל שמץ מתיקות נעלם מקולה. "נראה כמה תצחק כשתסולק מהוגוורטס ושרביטך ישבר לשניים."

ההערה כנראה הייתה אמורה לגרום להארי להפסיק לצחוק, אבל בפועל המחשבה על האפשרות הנוראית הזאת בסך הכל דחפה אותו למצב של היסטריה. נראה שאין דרך אחרת עבור מישהו להתמודד עם כזו ערימה של חדשות נוראיות, אולי מלבד בכי. הוא כיסה את פיו בידו, מקווה לחנוק את הצחוק ההיסטרי, וחשב שאולי אם היה בוכה הוא לא היה נראה כל כך משוגע.

כנראה שהצחוק שלו התפרש בדרך הלא נכונה אצל אמברידג', כי היא התחילה להיראות עוד יותר זועמת.

"זאת ההזדמנות האחרונה שלך, אדון פוטר," היא אמרה בקול צווחני. "תשתף פעולה עם משרד הקסמים עכשיו, או שתתחרט על זה!"

צחוקו של הארי, שכמעט נרגע, חזר לתקוף אותו בגל פרוע ובלתי נשלט. דמעות מילאו את עניו, והוא הרגיש שכל גופו רועד ללא מעצורים. הוא יתחרט? איך בדיוק היא חושבת שהיא יכולה לגרום לו יותר חרטה ממה שהוא מרגיש עכשיו?

"ילד חצוף!" אמברידג' סיננה וקמה על רגליה פתאום, שרביטה בידה. "בשם משרד הקסמים, אתה לא מותיר לי ברירה, אדון פוטר – "

הארי קפץ על רגליו בהפתעה, כאילו המבט הרצחני בעיניה של אמברידג' היה סטירה מצלצלת. הוא עדיין רעד מאד, אבל מוחו היה צלול – האם הוא יספיק להגיע לדלת לפני שהיא תקלל אותו? –

"אובליוויאייט!"

זרועותיו של הארי עלו לגונן על פניו מפני אור לבן מעוור שהציף את החדר. ופתאום הוא שוב היה בבית הקברות ביוני, והכל התרחש במהירות כפולה, כמו סרט שמישהו מריץ קדימה: סדריק נופל לאדמה ללא רוח חיים, הארי נגרר למצבה, וולדמורט קם מתוך היורה, עורו הלבן בוהק כנגד החשכה ועניו האדומות מסתכלות הישר לתוכו –

נשמעה צעקה והוא חזר למציאות. הוא פקח את עניו (מתי עצם אותן?) וגילה שהוא כורע על השטיח הצמרירי של אמברידג', אוחז בצלקת שלו, ושהוא זה שצעק. כאב נורא בער בצלקת לעוד רגע נוסף, לפני שנעלם מבלי להשאיר עקבות.

הוא קם על רגליו במהירות. אמברידג' הייתה שעונה על הקיר שמאחורי שולחנה, אוחזת בכוננית ספרים כדי לא ליפול, כאילו איך שהוא הארי הצליח לדחוף אותה לאחור בעוצמה. היא הסתכלה עליו בשילוב של תדהמה, פחד וכעס.

הארי הבין מה היא ניסתה לעשות – היא ניסתה למחוק את הזיכרונות שלו מבית הקברות... אבל משום מה זה לא עבד, והוא עדיין זכר את הלילה הזה בבהירות מוחלטת, אולי אפילו טוב יותר מאשר לפני. משהו בו דווקא היה שמח לשכוח את הלילה הזה אחת ולתמיד, אבל זה לא השתווה לתחושת הניצחון שחש על שהצליח להתנגד לקללה של אמברידג'.

"אני לא חושב שאת אמורה לעשות את זה," הוא אמר בצרידות.

אמברידג' הזדקפה, לחייה הנפולות רוטטות בזעם. פתאום הארי הצטער שהתגרה בה, כי הוא נזכר שאין לו שום אמצעי הגנה מלבד אגרופיו החשופים, והיא נראית כאילו היא מוכנה לעשות לו משהו נורא –

פעמון הדלת צלצל, מציף את החלל ביללות חתולים. ליבו של הארי דפק במהירות, כאילו סיים לרוץ מרתון. הוא ואמברידג' הסתכלו זה על זו.

הפעמון צלצל שוב בקול צורם. אמברידג' ביצעה תנועת דקירה בשרביטה והארי הוצמד בעוצמה אל הכיסא, מגלה שהוא לא מסוגל לקום, ואפילו לא להזיז את זרועותיו.

"אל תזוז," אמברידג' סיננה וניגשה לפתוח את הדלת. הארי התפתל לאחור במושבו בניסיון לראות או לשמוע משהו, אבל מי שזה לא היה בדלת, הוא דיבר בקול שקט מאד.

אמברידג' התעכבה זמן ארוך. הארי ניסה לנער את הכיסא כדי לשבור את הקללה, אבל כל מה שהוא הצליח לעשות היה לאבד שיווי משקל וליפול על צידו בחבטה כואבת.

לאחר כמה רגעים נשמעו צעדים במסדרון. הארי מתח את צווארו כדי לראות מי בא. הוא ראה את רגליה השמנות של אמברידג' הנתונות בנעליים וורודות, ואחריהן זוג נעליים שחורות גדולות ושוליים של גלימה שחורה. הוא התאמץ להסתכל למעלה, ומבטו פגש בעניו השחורות של סנייפ.

"נאלצתי לרתק את אדון פוטר אל כיסאו," אמברידג' סיפרה למורה לשיקויים במתיקות, כאילו הארי היה איזה תינוק קצת טיפש אבל לא מזיק. "הוא פשוט לא היה מוכן לשבת בשקט."

"גם אני הייתי רוצה את האפשרות לרתק את אדון פוטר לכיסא שלו במהלך שיעורי, אך לצערי זה נוגד את חוקי בית הספר," סנייפ השיב בטון חסר רגש. "כעת, אודה לך אם תואילי לשחרר אותו. אני קצת ממהר."

"כמובן," אמברידג' אמרה בחוסר רצון והחזירה להארי את יכולת התנועה. הוא קם על רגליו במהירות וניצב מול אמברידג' וסנייפ.

"בוא, פוטר," סנייפ אמר בשעמום. "המנהל שלח אותי לאסוף אותך."

לרגע הארי לא היה בטוח אם כדאי שהוא יסמוך על סנייפ, שבסוף השנה שעברה חשף את העובדה שבעבר היה אוכל מוות. אך אמברידג' נראתה כל כך לא מרוצה מהעובדה שהארי רשאי ללכת שלא היה לו ספק שעדיף לו ללכת עם סנייפ עכשיו ומייד.

"לא ידעתי," אמברידג' אמרה כשהארי כבר היה ליד הדלת. "שתפקידו של מורה בהוגוורטס הוא לאסוף תלמידים במהלך חופשת הקיץ."

"למנהל הזכות להאציל את סמכותיו כפי שהוא רואה לנכון," סנייפ השיב מבלי להתרגש.

"אתה ללא ספק עושה את עבודתך נאמנה," אמברידג' אמרה במתיקות מטרידה. "שקלת פעם קריירה במשרד הקסמים? אני יכולה – "

"לא," סנייפ השיב בשעמום והלך. הארי נתן מבט אחרון באמברידג' ההמומה ומיהר אחריו, לא מצליח שלא לחייך לעצמו. הוא לא האמין שזה ייתכן, אבל חוסר החיבה שלו לסנייפ החיוור לעומת שנאתו החדשה לאמברידג'.

הם יצאו מהבית בשתיקה וחצו את שביל הגישה במהירות. הארי היה צריך לפתוח בריצה קלה כדי להדביק את צעדיו הארוכים של סנייפ. הלילה ירד בזמן שהוא בילה בחברתה של אמברידג', ובתוך השיחים צרצרים צרצרו במרץ.

ברגע שהם יצאו משטח הבית סנייפ עצר. הארי רצה לשאול אותו משהו, כל דבר, אבל סנייפ הקדים אותו ואמר, "תאמר לי כל מה שהיא אמרה לך. אל תשמיט אף פרט."

הארי סיפר לו במהירות על העסקה שאמברידג' הציעה לו, והגיע אל החלק בו היא ניסתה למחוק את זיכרונו. הוא ציפה שסנייפ יתייחס לדבריו בבוז, יאשים אותו שהוא משקר כדי לקבל תשומת לב, אבל נראה שהוא דווקא שוקל את דבריו של הארי ברצינות.

בסוף הסיפור סנייפ לפת את זרועו של הארי בעוצמה.

"אנחנו מתעתקים," הוא אמר לפני שהארי ניסה להתנגד למגע האלים כמעט, והם נעלמו מביתה של אמברידג' בקול פקיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא