הצייד

וואו פרק חדש! הרבה זמן לא פרסמתי פרקים. אני מקווה שהתגעגעתם כי כעת אני אפרסם את הפרקים בתדירות גבוהה יותר.

ותתכוננו כי זה פרק ארוך!

נקודת מבט-רייצ'ל

"תזכירו לי למה אנחנו צריכים לקנות שרביט?" שאל לוקאס את ג'ון ורייצ'ל בעודם הולכים לעבר חנות שרביטים.

"בגלל שמישהו איבד את השרביט שלו,עוד לפני שהתחלנו את המשימה שלנו!" אמרה רייצ'ל.

"היי!" מחה ג'ון, "למה את מאשימה רק אותי?"

"מה,זה לא היית אותי?"

"אממ..."

"-בדיוק."

"תדברו יותר בשקט,יש שומרים וחיילים בכל מקום." אמר לוקאס והסתכל לצדדים.

"צודק." אישרה רייצ'ל.

מאז שנתלתה המודעה הובאו שומרים וחיילים לכל כפר ועיר,לכן אפילו הקוסמים היו צריכים לחיות במסתור.

הם המשיכו ללכת בעודם נזהרים לא לדבר יותר מדי בקול.

"עצרו." אמרה רייצ'ל,ושלושתם נעצרו אל מול חנות עתיקות.

"אממ..חשבתי שאמרתם שאנחנו הולכים לחנות שרביטים." אמר לוקאס.

"זו כן חנות שרביטים. הם פשוט עשו קסם ששינה את המראה של החנות." הסבירה רייצ'ל ופתחה את דלת החנות.

זו נראתה חנות פשוטה למדי,בה היה רק דוכן ומאחור מדפים מלאים קופסאות שרביטים, אך פנים החנות הקרינה חום ושמחה. רייצ'ל זכרה את הפעם הראשונה בה ביקרה בחנות. איך התאימו לה את השרביט שלה, כשהיה נדמה שאין שום סכנה לקוסמים.

"שלום לכם!" קרא יצרן השרביטים,תום אוליבנדר.

תום היה איש בגיל העמידה בעל שיער שטני ועיניים שחורות-חומות וחולצה מכופתרת.רייצ'ל הכירה אותו מילדותה,היא קנתה אצלו את השרביט הראשון שלה.

"שלום,תום." אמרה רייצ'ל ולחצה את ידו של יצרן השרביטים.

"הרבה זמן לא התראינו,רייצ'ל!" אמר תום.

"איך גדלת! אני ממש שמח לראות אותך."

"גם אני הייתי שמחה לראות אותך,אלא בנסיבות האחרות." אמרה לו.

"אתה יודע,עם כל מה שקורה בחוץ."

"אכן,כן.זה נוראי לגמרי! רציחות,מאסרים,משפטים,לאן הדרדרנו?" הוא אמר.

"היחסים בין הקוסמים למוגלגים הגיעו לשפל. זה לא טוב,ממש לא טוב..." הוא ניענע את ראשו,אך ניסה להיות אופטימי וחייך.

"אז מה איתך? איפה אמא וטים?"

רייצ'ל הרגישה שגרונה יבש מכדי להגיד את המילים.

ג'ון הניח יד על כתפה.

"אמא וטים...הם-הם מתו. נרצחו.על ידי המוגלגים." אמרה לו.

"אוי ואבוי! באמת?? אני כל-כך מצטער לשמוע זאת,ילדתי. את היית האחרונה בעולם שזה היה צריך לקרות לה. אמך הייתה אישה טובה וישרה,אמא מצוינת. וטים-הוא היה ילד שמח וטוב. אני זוכר אותו כשעוד היה תינוק."

"כן,אני יודעת."

לוקאס כחכח בגרונו.

תום הניד את ראשו אל ג'ון ולוקאס.

"מי אלה?" 

"הם חברים שלי." ענתה רייצל. "שלושתנו רוצים לשים למה שקורה היום סוף."

"הו,כל הכבוד לכם!" אמר תום.

"אז בשביל מה אתם כאן?"

"אנחנו צריכים שרביט." ענתה רייצ'ל.

"אה,בסדר. מי זה שצריך את השרביט?" שאל תום.

"אני צריך,אדוני." ענה ג'ון.

"ממ בסדר. יש לך כאן את השרביט שלך?"

"הוא נאבד."

"אה.אתה זוכר מה היו המרכיבים,הגמישות והאורך שלו?"

"עץ פיקוס,נראה לי, ציפורן חד קרן,21 או 22 סנטימטר,די גמיש לפי מה שאני זוכר."

"אתה קנית את הרביט שלך אצל יצרן השרביטים רוק?"

"כן."

"חשבתי ככה." אמר באנחה.

"כי מי עוד משתמש במרכיבים שערורייתים כאלה-ציפורן של חד קרן ועץ פיקוס זול-נו באמת!"

תום חיטט קצת, שלף שרביט והושיט אותו לג'ון.

"תנסה את זה."

ג'ון ניפנף בשרביט, ומדף שרביטים התנתק ממקומו ונפל על רגלו של לוקאס.

"אחח!" אמר לוקאס ואחז ברגלו בעודו מקפץ ומקלל.

"סליחה!" קרא ג'ון.

רייצ'ל החניקה צחוק.

תום הביא לג'ון עוד שרביט.

"תנסה להשתמש בו."

ג'ון נפנף בו, וקופסת שרביט נפלה על ראשה של רייצ'ל.

"איי!" אמרה ושיפשה את ראשה.

"אוי,סליחה רייצ'ל!" קרא לעברה ג'ון.

עכשיו היה תורו של לוקאס להחניק צחוק.

"סליחה לא תעזור!" אמרה רייצ'ל.

תום הביא לג'ון עוד שרביט.

"נראה לי שזה יתאים." אמר תום.

ג'ון אחז בשרביט,והאוויר התערבל סביבו,נעשה מחשמל.

השרביט בחר בו.

"תודה רבה לך,תום!" אמרה רייצ'ל והוציאה את ארנקה.

"כמה לשלם לך?"

"את לא צריכה לשלם,גברתי הצעירה." הוא אמר בחיוך.

"טוב.בסדר,תודה." אמר לוקאס ופנה ללכת,אך רייצ'ל תקעה בו מרפק.

"אני מתעקשת. אתה עזרת הרבה פעמים למשפחה שלי בשעת צרה." היא אמרה והביאה לו שלושה עשר חרמשים ושלושה גוזים.

"תודה רבה לך,נערתי." הוא אמר.

"ואני מקווה כי תצליחו ביעד שהצבתם לעצמ-" 

בום-בום-בום

הדלת נעקרה ממקומה ונשברה, ותריסר חיילים ושומרים התפרצו לחנות.

"עצרו ועמדו במקומכם,קוסמים!" קרא אחד החיילים.

רייצ'ל נתקפה בהלה.

תום הושיט יד לשרביט שלו, אך אחד החיילים הבחין בו,ובתנועה מהירה נעץ את חרבו בחזהו של תום.

"תום!!" צעקה רייצ'ל וניסתה לרוץ אליו,אך ג'ון אחז בה.

"עזוב אותי,ג'ון!! עזוב אותי!" צרחה וניסתה להגיע אל תום,דמעות החלו זולגות מעיניה.

היא ראתה את הדם הזולג מחזהו של תום בעוד החיים עוזבים אותו.

"היי שלום,נערתי." הוא לחש.

"עזרו למשפחתי אחרי שאמות."

מילותיו האחרונות.

"לא!!" צרחה רייצ'ל. לא יכול להיות שזה קורה.

היא איבדה את כל מי שאהבה. למה עוד אדם חף מפשע צריך למות?

ג'ון אחז בה ובלוקאס בעוד רייצ'ל צורחת בהיסטריה,ושלושתם התעתקו במהרה ליער ליד אחד הכפרים,לפחות היה נראה לרייצ'ל שזה יער,היא בקושי ראתה משהו מבעד לדמעות.

"לא!!" היא התמוטטה, יושבת בעוד ברכיה מחוצות לגופה,מנסה להבין למה החיים מתעללים בה כל-כך.

***

לקח לרייצ'ל מעט זמן עד שנרגעה.

"יש לכם שם של מקום בו יש קוסמים?"

לוקאס הביט בה במבט מוזר.

"את עדיין רוצה ללכת לגייס אנשים היום?"

"ברור שכן.מה שקרה היום רק הוכיח לי עד כמה אנחנו אמורים להזדרז." היא אמרה.

ג'ון הנהן. "ממך לא ציפיתי למשהו אחר.כן,יש לי מקום. אני אקח אתכם אליו."

רייצ'ל וג'ון החזיקו בו,והם התעתקו לרחוב הומה בעיר.

"בואו." אמר ג'ון והוביל אותם אל פינה שקטה וחשוכה.

הוא דפק שלוש נקישות מהירות על אחד הקירות,שתיים איטיות,ועוד אחת מהירה, והקיר החל להיפתח והציג בר קוסמים.

המון קוסמים ויצורים קסומים נמצאו באותו מקום. זה היה טוב עבורם. 

רייצ'ל ידעה שמקום כזה יהיה מושלם.

שלושתם הלכו למרכז החדר.

רייצ'ל לקחה את שרביטה והשתמשה בו כדי להגביר את קולה.

"שלום לכולם." היא אמרה.

"אנא הקשיבו לי,זה עניין של חיים ומוות." עדיין היה מעט רעש.

"תקשיבו!" צעקה רייצ'ל,הקוסמים השתתקו.

"היום אני הלכתי לקנות שרביט." היא התחילה לדבר.

"פעולות שאתם,כנראה,עושים מדי פעם. התאמתי שרביט לחבר,שילמתי, ואז חבורת מוגלגים הגיעה ורצחה את יצרן השרביטים." היא אמרה.

"שלושתנו הצלחנו להימלט." היא החוותה בידה על ג'ון ולוקאס.

"וזה לא הסוף.

"המוגלגים הגיעו לבית שלי,רצחו את אימי,שרפו את ביתי ושרפו גם את אחי על המוקד."

היא החוותה בידה לעבר חבריה.

"הנער הזה-" היא הצביעה לעבר ג'ון

"המוגלגים שרפו את החבר הכי טוב שלו ואת אהובת ליבו."

"והוא-" היא הצביעה לעבר לוקאס

"נאלץ לצפות באביו מת על מנת להגן עליו." הקהל החל להקשיב.

"וזה לא יגמר. זה לא יגמר עד שישמידו את אחרוני הקוסמים בבריטניה." אנשים התלחשו,הנהנו.

"אני בטוחה שלאנשים מפה קרה דבר דומה. ואנחנו צריכים לעשות משהו! לא ניתן למוגלגים האלה להשמיד אותנו,לחסל אותנו רק בגלל שאנחנו שונים מהם. אנחנו נכה בחזרה,ונפסיק את זה!" האנשים החלו להריע.

"כמובן,שלא נוכל לעשות זאת בלי עזרתכם. אנחנו הקוסמים צריכים להתאחד ולהביס את מי שגורם לכך!" האנשים צעקו והריעו.

"אני לא יודעת מה איתכם,אני לא רוצה למות,ואני לא תן לעוד דם קוסמים להשפך. אתם איתי?" היא שאלה והרימה את ידיה.

האנשים הריעו והנהנו,מגיבים בחיוב,תומכים בה.

רייצ'ל שמחה על הבנתם,על שהם תומכים בה ובתוכנית שלה.

אחרי הדבר הנוראי שקרה היום,התמיכה הזו של האנשים,הנכונות שלהם לעזור,הרצינות,היה מה שגרם לה להמשיך,גרם לה לראות את האור בחשכה.

"תודה שבאת למשתה המשפחתי." אמר מלך בריטניה לצ'אק.

"אמנם אנחנו רק קרובים רחוקים,אך אני מחשיב אותך כבן משפחה אמיתי,בגלל שעזרת למגר את תופעת הקוסמים בארצי."

"תודה רבה לך,הוד מלכותו." אמר צ'אק.

 מלך אנגליה חייך.

"אך בואו נפסיק עם הדיבורים-הבה נאכל!" המשפחה החלה לאכול,ללגום מהיין.

צ'אק חייך וחיכה עד שכולם יגמרו לשתות את היין.

באותו זמן הוא הסתכל על הארמון, מפואר כל-כך, הקירות צבועים בזהב, עמודי שיש היו בחדר, מפוארים מאוד,והשולחן היה אחד הנדירים באנגליה. 

צ'אק עצם עיניים. בקרוב כל זה יהיה שלו.

"למה אינך אוכל?-האוכל משובח והיין שהבאת פשוט מדהים!" אמר המלך ונגס בחתיכת עוף.

"לא נראה לי הוד מלכותו." אמר צ'אק בחיוך זדוני.

"בגלל זה," הוא הצביע לעבר אחד מהאנשים שהחל ללגום מהיין ראשון.

"בגלל מה-" אמר האיש,אך הוא לא הספיק להשלים את המשפט,הרעל עבר במערכת העיכול שלו והרג אותו.

"צ'אק-" אמר המלך בפחד.

"מה עשית?"

"פשוט מאוד-" אמר צ'אק,

"הופך למלך."

עיניו של המלך התרחבו באימה,בעוד הרעל הרג אותו תוך כמה שניות.

***

לא ייאמן כמה קל להפיל את האשמה על מישהו אחר.

צ'אק קרא לשומרים והפליל את יצרן היין כמי שגרם למוות של בני המלוכה.

וצ'אק,כקרוב החי היחיד במשפחת המלוכה, זכה במלוכה.

צ'אק חייך חיוך זדוני.

כל אנגליה לשליטתו,ועכשיו,בקרוב מאוד,האיום על הקוסמים יהיה גדול מתמיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא