מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק שלושה עשר:

"אני לא סומכת עליהם בכלל." דמטר חלפה הלוך ושוב אל מול פנייה של פרספונה.
"הם מרושעים ואכזריים וכבר איימו פעם להפיל את האולימפוס, איך את יכולה לתת להם להסתובב בגן שלי?"
פרספונה גלגלה את עיניה בתגובה ופרמה את צמתה רק בכדי לקלוע אותה מחדש.
"אני סומכת בנושא הזה על אדוניס אמא, כבר דיברנו על זה מיליון פעם! אם ארס והחצוי הקטן שלו ימצאו אותנו כאן הם לא יצליחו לנצח. גם אני לא אהבתי את הרעיון אבל הבטחתי לאדוניס שאם הוא יחטוף את אפרודיטה אני אספק לו איזו שמירה שרק יחפוץ בה."  קולה היה משועמם אבל נמהלו בו רגשות כעס, כאילו לא הייתה זו הפעם הראשונה בה דנו בנושא.
"אני כבר לא יודעת אם עשינו בשכל מותק שלי, את יודעת שאני רוצה רק בטובתך אבל אם זאוס יגלה? אם האלים ידעו שלקחנו בזה חלק?" דמטר חדלה מהליכתה ונעמדה בזקיפות מול פרספונה.
"הם לא יגלו, אוח את תמיד כזאת פרנואידית!" פרספונה נעמדה בתוכחה, "אדוניס אמר שהוא ייקח את כל האשמה אם משהו ישתבש אז תפסיקי תמיד להרוס את הכול! שכחת בגלל מי אני תקועה בשאול חצי מהשנה? הכול בגללה. אז אם אפרודיטה היפה כל כך מפחדת מהתחזקות הנשים הבתולות באולימפוס עד כדי לגרום לחטיפתה של אחת מהן, שלא תתפלא כשהנקמה מגיעה. חוץ מזה שאדוניס מארח לה חברה כל שעות היום. מפונקת." עיניה של פרספונה הצטמצמו בכעס ושנאה, היא הניפה את שיערה לאחור וסילקה אבק דמיוני משמלתה.
"ארס וחצוי המחמד שלו יכולים להמשיך לחפש אותנו אבל גם אם הם ימצאו הם לא יצאו מזה בכזאת קלות. בואי נתארגן אמא, יום אמצע הקיץ ומועצת האלים הם מחר אם הספקת לשכוח ואחריהם מישהו יצטרך למצוא תחליף לאהבה." היא צחקקה מהדימוי של עצמה ויצאה את המבנה עשוי השיש בו שהו.
דמטר הסתכלה על ביתה האהובה ונאנחה בכניעה, יוצאת אחריה.
***
"הם ישלמו על זה." ארס כל כך כעס שכפות ידיו התלהטו באנרגיה אדומה וחשמלית.
"תרגע, עצבים לא יפתרו לנו את הבעיות." פרסי משך את האל בחולצתו השחורה לאחור.
השניים הסתתרו מאחורי קו של צמחיה גבוהה, סלעים ועצים ומולם התנשאה גדר שיש עצומה שבמרכזה שער עשוי זהב גדול ממדים.
"ג'קסון אתה מתנהג בזלזול, אתה יודע בכלל עם מי יש לך עסק?" ארס הסתכל על פרסי במבט מתוסכל מכעס.
"עם אל רפה מוח וחמום מזג?"
"אתה מתגרה בי."
"נפלא ששמת לב."
ארס תפס באוזנו של פרסי ומשך אותה בכוח למטה.
"אאאחחחח בסדר! סתם צחקתי!" פרסי דחף אותו ממנו.
"זה לא הזמן לבדיחות שלך אפס, אלה בני גיגאנטים, ולא סתם גיגאנטים. אלה הבנים של אותם חבר'ה מתקופת המלחמה בטיטאנים לפני מאות אלפי שנים." ארס החווה בידו בחזרה אל שער הזהב ואל שני היצורים הענקיים ששמרו עליו.
האמת הייתה שכשפרסי ראה את תגובתו של ארס נוכח המפלצות הוא ניסה להפיג כמה שיותר את המתח והפחד אבל נחל כישלון. ארס היה מודאג וזה הצביע רק על דבר אחד.
המצב רע. רע מאוד.
מול השער הענק היתמרו שני מפלצות פחות או יותר בגובה של השער עצמו.
מהמותניים ומעלה היו אלה שני גברים ערומים וחסונים. חזיהם החשוף הציג לראווה רשת של שרירים שהשתרגה לאורך בטנם אל כתפיהם הרחבות.
כל כף יד הייתה בערך בגודל של ילד קטן והזרוע הייתה עבה וחזקה.
לשמאלי שהייה גבוה במקצת היה שיער חום ארוך שירד עד לכתפיו והיה סבוך במה שנדמה היה לעצמות ולאחיו היה שיער קצר יותר בצבע כהה יותר של שחור.
לכל אחד מהם היה אף מעוקל, עיינים בצבע ירוק ארסי ומבנה פנים דיי דומה, אכזרי וחייתי.
מהמותניים ומטה במקום כל רגל התפתל אל הרצפה גוף עבה של נחש שבקצהו ראש מלחשש וענקי, ניביהם של ארבעת הנחשים הזדקרו החוצה מפיהם ולשונם הסגולה הבזיקה מידי פעם מבין הניבים.
המראה של בניי הגיגאנטים היה מאיים ואימתני ופיו של פרסי התייבש ככל שהסתכל עליהם יותר.
"קודם הבסיליסק ואחרי זה הדברים האלה, וכאילו שלא היו חסרות לי דרקייניאות בחיים. נמאס לי מנחשים." מלמל פרסי.
"פרסי תקשיב אליי." ארס סובב את פרסי אליו ואחז בכתפיו.
"גיגאנטים הם הבנים של גאיה, הם נולדו מהדם של הטיטאן אוראנוס כשקרונוס סירס אותו. הם חזקים וכל אחד מהם מיועד להרוס אל אחד. הענקים האלה הם אומנם רק הבנים שלהם אבל אל תזלזל בכוח שלהם, ויותר מזה, תתפלא כמה זה אירוני, אבל השניים האלה הם הבנים של הגיגאנט דמאסן, סקלירוס ואדולפוס, ודמאסן הוא הענק שמיועד להפיל אותי. ולא, הם לא שוחריי שלום כמו אביהם."
פרסי שתק לרגע ארוך, לאט לאט הוא התחיל להיזכר מה ומי הם בעצם הגיגאנטים, הוא אפילו נלחם בעברו בענק כזה. פוליבוטס שהיה אמור להרוג את פוסידון ואם אינו טועה ענק אחד כזה מפחיד ועוצמתי במיוחד איים פעם על אבא של פייפר. אז אומנם אלה לא הגיגאנטים עצמם אבל הם נראים לא פחות אכזריים.
"אני מבין שהם מסוכנים להפליא, אבל אנחנו לא יכולים להסתובב ולברוח עכשיו." הוא אמר לבסוף, מניח את כפות ידיו על חזהו של ארס. "יום אמצע הקיץ מחר ואמרת לי בעצמך שאפרודיטה חייבת להיות בו. היא נמצאת ממש כאן בגן של דמטר, אנחנו יכולים לעשות את זה."
"פרסי..." ארס הסיר את ידיו מכתפיו של הצעיר יותר, "אני אולי לא יכול להסתובב ולברוח, אבל אתה כן."
פרסי פער את פיו בהלם מוחלט.
"אתה-"
"תקשיב לי." דיבורו של ארס היה חותך כסכין חדה, "אני לא צוחק, הם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לך ו-"
"ארס מספיק." היה זה תורו של פרסי לעצור את דבריו, "אתה חייב להפסיק עם ההתנהגות המוזרה שלך, אתה? מגן עליי? ממש מחמיא לי המאמץ." חיוך עלה על שפתיו של פרסי כשידו נסגרה על חולצתו של האל ומשכה אותו קרוב אליו.
"אנחנו נלחם בהם ביחד, נביס אותם ביחד ונלך ביחד לאולימפוס. האם זה ברור?"
ארס הסתכל על פרסי בעיני הלהבה המשתוללת שלו בצורה שפרסי לא הרגיש שהאל הסתכל עליו מעולם.
היה במבט הזה משהו עמוק וחייתי ואוהב וגאה ופרסי הרגיש את בטנו מתהפכת.
"אל תמות לי." נהם האל, הוא סגר את המרחק הזעום ביניהם ועטף את שפתיו של החצוי בשלו.
הנשיקה החייתית הזאת הוציאה מפרסי גניחת כאב כשארס פצע את שפתו, רגש עמום ועתיק התעורר בו. הוא רצה להרגיש את ארס בתוכו. לא היה בזה הסיפוק המיני או הרגשי בפרט, היה בצורך הזה משהו עמוק ועוצמתי יותר. הרצון להיות לגוף אחד לפניי קרב שעלול לעלות לאחד מהם בחיים, אבל פרסי ידע שהזמן הוא האויב שלו וככה גם הפחד. אם לא יקומו ויעשו את זה עכשיו הם לא יקומו לעולם.
בכוח ענק שלא ידע שיש בו פרסי ניתק את שפתיו ואת גופו מארס, נעמד ומשך את האל אחריו לעמידה.
"גם אם היית רוצה שאני אלך אתה יודע שאי אפשר להביס גיגאנטים בלי עזרה של בן אנוש." הוא אמר, משתמש בפיסת המידע הזאת שנזכר בה.
"אתה יותר מידי בשבילי פרסאוס ג'קסון." ארס חייך וליקק משפתיו את שאריות טעמו של פרסי. הוא שלף את חרבו והחזיק בה אל מול פניו. היא זהרה בזוהר האדום שאפיין לאחרונה את כוחו המחודש של ארס ושינתה את צורתה לחנית מרושעת למראה.
"אתה יכול למות, ארס?" פרסי שאל בחצי חיוך, מסיר את הפקק מהעט.
"בוא לא נגלה." השיב האל. הם הפנו את מבטיהם אל עבר הענקים ששמרו על שער גנה של דמטר.
"בוא נעשה את זה."

פרסי ניסה לבלוע רוק אבל פיו יבש כמעט לחלוטין.
הוא היה חשוף אל מול שני הענקים שרגלי הנחשים שלהם לחששו לעומתו. רק נוכחותו של ארס לצידו עודדה אותו והפיחה בו את התקווה שאולי עוד יש להם סיכוי.
"ארס." קולו של הענק השמאלי היה עמוק כמו הפתח אל טרטרוס ומלא לעג וזלזול. "ידעתי שתגיע." הוא חייך וחשף ניבים ארוכים ורקובים.
ארס סינן "סקלירוס." בכעס ואז הוא סימן לפרסי ושניהם הסתערו.
הם סיכמו על כך עוד קודם, שאין שום טעם בדיבורים מיותרים לפני הקרב. אף אחד מהם לא העז להגיד שוב בקול שיש סיכוי גבוה שהקרב הזה יסתיים במוות ולכן הם העדיפו פשוט להילחם.
לרגע אחד סקלירוס ואחיו  היו בהלם וברגע שאחרי התחיל הכאוס.
פרסי נלחם באדולפוס שהיה מעט נמוך יותר מסקלירוס ועדיין גובהו היה עצום.
הענק אומנם לא היה מאוד מהיר אבל נחשי רגליו היו זריזים ותוקפניים. הם התקיפו את פרסי מכל כיוון והוא נאלץ לקפוץ ולהתחמק מהם ומידיו של הענק שניסה לתפוס אותו בו זמנית.
"בוא הנה חצוי קטנטן." אדולפוס צחק בקול נמוך, הבל פיו ממלא את האוויר.
פרסי הדף את הנחש השמאלי ואז בתנועה מהירה ערף את ראשו של הימני, הענק צרח בכאב ובזמן שפרסי ניסה להימלט מידיו הנחש השמאלי שב ותקף אותו, הפעם הוא הצליח לנעוץ את ניביו בכתפו של פרסי.
פרסי התגלגל על הקרקע ובלע את קריאת הכאב שאימה לקרוע את גרונו, הוא ראה בזווית העין את ארס נלחם בסקלירוס שהפגין יכולות מפחידות בשליטה באדמה, הוא גרם לאבנים וסלעים לרחף ולאדמה תחת רגליו של ארס להתבקע. איכור זהוב, חלקיקי אדמה וארס נחשים מילא את השטח בו הם נלחמו. פרסי פחד שאם הוא ייתן לכאב להשתלט על גופו ויצרח בכאב זה יסיח את דעתו של ארס מהקרב הגם ככה בלתי אפשרי אליו נקלע.
"חזור הנה!" צעק הענק שבו פרסי נלחם, הוא התקרב בצעדים ענקיים  אל פרסי שכרע על הקרקע אבל הוא צלע בגלל שרגלו הימנית נכרתה על ידי החצוי.
פרסי הרים את פניו אל בן הגיגאנט ושב להתחמק ממנו, ידו כיסתה על כתפו המדממת והוא חישב את סיכויו ואת צעדיו הבאים.
אדולפוס לא הפגין בנתיים שום כוחות נוספים חוץ מהיכולת לעקור עצים ולנופף בהם ונחש ענק שתיפקד במקום רגלו השמאלית וזה הרגיע את פרסי אפילו במקצת, הוא לא יודע מה הוא היה עושה אם בן הגיגאנט היה מתחיל פתאום לירוק אש או לעוף.
מצד שני, הוא לא יוכל להמשיך לברוח ממנו לנצח. הוא חייב להילחם חזרה ולהביס אותו כדי לעזור לארס.
פרסי הרגיש איך כתפו הימנית שננשכה מתחילה לאבד תחושה לחלוטין וזה הדאיג אותו כי הוא איבד איזון ואחיזה באנקלוסמוס.
אם רק היו מים בסביבה, חשב פרסי. הוא התחמק מעץ שהושלך לכיוונו והחל לחפש מקור מים להשתמש בהם.
"איפה אתה חצוי קטן שלי?" אדולפוס עקר עץ אחר עץ בחיפוש אחר פרסי. הוא התחיל לאבד את סבלנותו ורצה לסיים עם זה ולהרוג את החצוי החמקמק והקטן הזה.
הענק שלח את ידו בכדי לעקור עץ נוסף מהקרקע כשלפתע זרם מים עוצמתי פגע באחורי ראשו וטלטל אותו בכוח.
"ראאאעעעעררגגגג!" הוא שאג בכעס והסתובב בחדות לאחור.
"הינה אני סיסי! בוא הילחם בי!" חיוך פרוע היה מרוח על שפתיו של פרסי, הוא עמד בתוך בריכת מים גדולה והמים הסתחררו סביבו בעוצמה, מרימים אותו למעלה עד שהיה בגובה עיניו של הענק.
"סיסי?!" הענק האדים בכעס.
"חשבתי שזה יפיג את המתח." מלמל פרסי, אגרופו של אדולפוס מפספס את פניו בסנטימטרים בודדים.
עכשיו פרסי הרגיש שלקרב הזה יש עוד סיכוי, הנחש הגדול שהיה רגלו השמאלית של הענק לא הצליח להגיע אליו ולבן הגיגאנט לא נותר אלא להילחם בפרסי פנים אל פנים.
פרסי שלט במים בקלילות, גורם להם להניע אותו במהירות באוויר כדי שיוכל להתחמק מאגרופיו של הענק. במקביל הוא היכה בחרבו, דקר וניסה לחתוך ממנו כמה שיותר.
אדולפוס צרח שוב ושוב כשפרסי דקר את פניו ואת כתפיו ולרגע אחד פרסי הרגיש שהוא ניצח, אבל אז הענק היכה ברגלו בעוצמה בעמוד המים של פרסי וכשפרסי איבד לרגע אחד שליטה כף ידו הענקית של אדולפוס הכתה בו בכוח כה רב שפרסי הרגיש את גופו פשוט עף באוויר כמו כדור תותח. הוא התרסק בקול מחליא של עצמות נשברות על הקרקע ונשימתו נעתקה מחזהו.
הענק צחק בחדווה, סגר על פרסי באגרופו הגדול והרים אותו מהקרקע. ראייתו של פרסי הטשטשה כל כך, הוא בקושי הצליח לנשום וחתכיו דיממו ללא הפסקה. גופו הטלטל מעל הקרקע, רפוי, ידו השמאלית הייתה מעוקמת בזווית לא הגיונית והוא הרגיש את חום הדם שזלג ממותנו וכיסה אותו. הוא היה בטוח ששבר גם צלע ודם זלג אל תוך עיניו מפצע שהיה פעור במצחו. כל גופו כאב מההתרסקות אל הקרקע.  
הכאב היה משתק, ופרסי התחנן בתוכו שהענק הזה יוריד אותו כבר.
לבסוף זה באמת קרה.
"הינה לך סקלירוס." אמר אדולפוס  ושמט את פרסי על הקרקע, פרסי גנח בכאב והתנשם במהירות, דמעות שלא היה לו בהן שליטה זלגו מעיניו.
"לעזאזל איתכם." פרסי שמע את קולו של ארס לא רחוק ממנו, ארס היה נשמע חלש גם הוא אבל פרסי לא הצליח לראות אותו.
"אני לא נוטה להיות נחמד ארס, אבל זו ההזדמנות שלך להיכנע ולהסתלק מכאן. החצוי שלך גמור, לא תוכל להיעזר יותר בבן אנוש בכדי להביס אותי ואחרי יום אמצא הקיץ שיחליטו על קץ תפקידה של אפרודיטה המערכת תתחיל לקרוס ואנחנו נמרוד ונשתלט על האולימפוס, שם אני אהנה להביס אותך שוב והפעם לא ארחם עלייך."
ארס הסתכל בסקלירוס בשנאה, הוא הצליח להרוג את שני הנחשים הענקיים ולהשבית את הענק למקומו אבל היה רחוק מלהביס אותו. כוחותיו אשר היו עדיין מוחלשים הלכו ואזלו ופצעיו הפסיקו להחלים. סקלירוס קרע את האדמה תחת רגליו והשליך על האל סלעים במהירות שלא תאמן, זה התחיל להיראות כמו הסוף ועכשיו, לראות את פרסי מרוסק ככה על האדמה, שבור ומדמם רק גרם לארס להבין שזו ההזדמנות שלו לקחת את פרסי ולברוח. הם לא יוכלו לנצח בקרב הזה.
לרגע אחד היה שקט שבו סקלירוס חיכה לצד אחיו לראות מה ארס יבחר לעשות אבל בדיוק כשארס התכוון להיכנע פרסי פתח את פיו.
"אתה... טועה." הוא גנח בכאב.
"סליחה?" סקלירוס רגן, הוא הפנה את מבטו אל פרסי שהיה שרוע על הקרקע בדיוק איפה שהענק השני שמט אותו.
"אנחנו לא-" פרסי נחנק ממאמץ, "-אנחנו לא נכנע."
סקלירוס הביט בחצוי הזה שאפילו לדבר עלה לו בדם ופרץ בשאגת צחוק אימתנית.
"אתה שק של עצמות שבורות, אני רוצה לראות אותך מצליח אפילו לקום על הרגליים." הוא צחק כל כך חזק שהאדמה רעדה, אחיו הצטרף אליו.
ארס רצה לחתוך אותם לשניים ובדיוק כשעמד להסתער בפעם האחרונה צחוקו של סקלירוס נקטע באחת.
"מה לעזאזל." הוא גמגם.
פרסי התרומם, לאט, במאמץ כביר. הדם נטף ממנו בטיפות ונדבק לבגדיו, ידו השבורה הטלטלה לצד מותנו ורגליו רעדו אבל הוא התרומם.
השלושה הביטו בו בהלם, הפתעתם הולכת וגדלה כשאור כחול החל לבקוע מעורו של פרסי.
"אנחנו לא נכנעים ארס." פרסי אמר בקול שקט וצרוד מכאב, הוא התייצב מעל חרבו.
"פרסי..." ארס לחש, ספק לעצמו ספק אל החצוי.
האדמה החלה לרעוד בעוצמה, פרסי ישר את גבו והרים את עיניו אל זוג הענקים שהביטו בו בהלם.
"מה אתה עושה?!" צעק סקלירוס, נחרד נוכח עורו של פרסי שזהר בצבע הכחול ולאדמה הרועדת שלשם שינוי לא הוא שלט בה.
ארס עשה צעד אחד לכיוונו של פרסי ופתאום גל של כוח שטף את גופו מכפות הרגליים ועד לראשו, עיניו נדלקו שוב בלהבות משתוללות ושאגה נמלטה מפיו כשהרגיש את עורו רותח מכוח, הוא הרגיש את זה, את הכוח שמילא את פרסי וממלא כעת גם אותו.
עורו של ארס זהר באדום חשמלי והוא כיוון את החנית אל סקלירוס.
-תגיד לי כשאתה מוכן פרסי- הוא אמר במחשבותיו.
סקלירוס ואדולפוס כבר החלו להסתער.
"עכשיו!" צעק פרסי.
ארס שיחרר באחת את כל הכוח שהצטבר בו.
כשגל המים העצום והאימתני פגע בבניי הגיגאנטים יחד עם מכת החשמל העוצמתית שבקעה מהחנית של ארס נשמע קול נפץ אדיר מימדים והאוויר התמלא בלהבות ובעשן ובקול צרחותיהם האחרונות של אדולפוס וסקלירוס.
פרסי הרגיש משהו חם עוטף את גופו וכשהרעש גווע והלהבות שכחו הוא פקח את עיניו בקושי וראה את ארס מתנשא מעליו ומגונן עליו בגופו.
"נפגעת?" שאל ארס.
"לא יותר ממה שכבר הייתי פצוע." מלמל פרסי בתשובה.
הם הביטו לרגע אחד זה בעיניו של זה, פיח עשן ואדמה אופפים אותם, ואז ארס תפס את פרסי בשאריות חולצתו ורגע לפני ששפתיו בלעו את של החצוי הוא אמר "לעזאזל איתך פרסי." ואז נישק אותו בעוצמה.
***
"מה זה היה?" פרספונה התרוממה במהירות מספסל הפרחים עליו היא ישבה, הפרחים קמלו ומתו תוך שניות.
"מה היה מה?" שאלה דמטר בקול מודאג.
"הפיצוץ הזה, אל תגידי לי שלא שמעת." פרספונה הביטה בדמטר בתוכחה.
"לא שמעתי כלום." אמרה דמטר, היא הזעיפה את פניה בכעס משלה על ספקנותה של ביתה, כשהיא דואגת פרספונה מעלימה עין ועתה כשפרספונה דואגת משטוית היא צריכה להפגין הבנה?
"אדוניס!" פרספונה צרחה בכעס אבל אף תשובה לא נשמעה.
"הוא בטח עם אפרודיטה." אמרה דמטר.
פרספונה העיפה בה מבט עצבני. "את לא מחדשת לי כלום אמא, את כזאת חסרת רגישות!" היא רקעה ברגלה כמו ילדה קטנה וסבה על עקביה.
"הגיע הזמן שנלך לבקר את אפרודיטה בעצמנו." היא רטנה, דמטר זקפה את גבה והלכה בעקבות ביתה.
***
פרסי וארס עמדו אל מול השער הענק שעליו שמרו בניי הגיגאנטים לפני שהפכו לאבק צהוב ועתה היה תלוי על ציריו בעקבות הפיצוץ.
ארס תמך בפרסי במותנו כי למרות שהחצוי שתה מהנקטר שעוד נותר לארס וידו השמאלית חזרה למקומה הכאב עדיין לא נמוג לחלוטין, צלעותיו עדיין כאבו וחלק מפצעיו עדיין דיממו.
"אם אתה רוצה אתה יכול להישאר כאן פרסי, להתמודד מול אדוניס אחרי בניו של דמאסן יהיה קל כמעט כמו להכעיס את זאוס."
"להכעיס את זאוס זה יותר קל."
"אמרתי כמעט."
"אתה לא יכול להסתדר בלעדיי."
"חצוי מטופש". ארס סינן בכעס. פרסי חייך והידק את אחיזתו סביב כתפו של ארס, מעמיס על האל עוד קצת מכובד משקלו למרות שהרגיש שהוא מסוגל ללכת.
הם העמיקו אל תוך הגן של דמטר וחיפשו אחר מלכודות ומכשולים שאולי חיכו להם, אבל פרספונה ואדוניס היהירים בוודאי חשבו שהגיגאנטים ימנעו כל כניסה לא מאושרת ולכן לא הציבו בגן דבר נוסף אחר שהיה יכול לעצור את הפולשים.
"אני שומע קולות." אמר פרסי. הוא נעמד ושיחרר את עצמו מאחיזתו של ארס.
"גם אני, משם." ארס הצביע על מסך של צמחים שהסתיר את שדה הראייה שלהם מצידם הימני.
פרסי הסיט את הענפים ומבנה גדול עשוי כולו משיש לבן נגלה לעיניהם.
המבנה היה לבן כולו חוץ מהצמחייה הירוקה שעטפה את עמודיו היווניים והפרחים הצבעוניים שמילאו את האגרטלים בשביל הגישה אליו.
אם פרסי לא היה יודע שבפנים כלואה אלה הוא היה יכול לדמיין את עצמו גר במקום יפיפה כל כך.
אין מה לדבר, גנה של דמטר היה עוצר נשימה ולולא לפרסי הייתה מטרה מאוד ברורה הוא היה נאבד בצמחייה, בעצים ובדשא הרך שמילא כל סנטימטר בגן.
"בוא נכנס." אמר ארס,  הוא התחיל לצעוד לכיוון המבנה ופרסי התקדם בכוחות עצמו מאחוריו.
"שנדפוק?" שאל החצוי.
"ואיפה כל הכיף בזה?" ארס הזדעזע מהשאלה ובמילים אלו הוא נעץ את החנית החשמלית הענקית שלו בדלת העץ הגדולה וזו התפוצצה לרסיסים.
צרחות נשים מבוהלות נשמעו מתוך המבנה ורעש רגליים רצות במדרגות.
פרספונה, דמטר, אדוניס ואפרודיטה נעמדו מול הדלת השבורה וכשרסיסי העץ התפזרו נגלו לעינייהם ארס ופרסי שבגדיהם היו קרועים וסימני קרב זרקו בהם.
"שלום אדוניס, מזמן לא התראנו." ארס חייך את חיוכו הממזרי.
"לעזאזל." אגרופיו של אדוניס נקמצו בכעס.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא