לא סתם"המג'נונה"

"מה את עושה?!" שאלתי בהלם מוחלט.

למרות שהיה די ברור שהיא... בורחת.

פיונה הסתובבה בבהלה וכמעט נפלה מהחלון.

כשראתה מי מדבר אליה היא נהיתה מובכת מאוד.

"אה, כלום... שולחת מכתב... אההה.... חבילה..." היא התחילה לגמגם.

"טוב, גברתי הרהוטה" ג'יני הרימה את ידיה כדי לסמן לפיונה שתהייה בשקט "אנחנו רואות שאת בורחת, אז תוכלי רק להסביר לנו למה נראה לך שתוכלי לעבור את כל המחסומים המשוכללים שדמבלדור שם?"

"יש מחסומים?" היא מלמלה במבוכה.

ג'יני שמטה את ידיה לצידי גופה "הרמיוני השאירה את הוגוורטס: תולדות על אחת הכורסאות"

פניה של פיונה התקשחו שוב להבאה המתנשאת המגעילה שלה "ואת חושבת שאת מפחידה אותי? אני יודעת שאת משקרת. אני אברח אם אני רוצה ולא אכפת לי מה הדמבלדור האידיוט הזה לא שם כדי שזה לא יהיה אפשרי, הבנת אותי ג'ינג'ית?"

"בטח, אם את כל כך חכמה תנסי לברוח" אמרה ג'יני בלי שמץ פחד או היסוס.

"אההה... אולי זה כן משנה... כי, את יודעת-" התחלתי להגיד אבל ג'יני דרכה לי על הרגל ואמרה "נו, קדימה. תברחי"

פיונה הידקה את ידיה, האחת ברגלו של האוח והשנייה במזוודה.

"בי לוזריות" היא אמרה ועפה משם.

ג'יני גלגלה עיניים "רצית לשלוח מכתב, לא?"

"בחיי שכחתי" אמרתי והסתכלתי סביבי בחיפוש אחר ינשוף מתאים.

לבסוף תפסתי ינשוף צחור כשלג שהיה לו כתם על המצח שהיה נראה לי קצת כמו חיה כלשהי, למרות שלא הצלחתי בדיוק להבין איזו.

"אתה רוצה לקחת את המכתב שלי?" שאלתי בנימוס.

הינשוף שירקק בשקט ונשך לי את האצבע בעדינות.

קשרתי את המכתב לרגלו והבטתי אחריו כשהוא עף בצייתנות אל השמים שמחוץ לחלון שדרכו יצאה פיונה כמה דקות קודם לכן.

"לונה! יש עכשיו שיעור! מהר!"  שמעתי את ג'יני קוראת לאחר שהציצה בשעונה.

רצנו במורד המדרגות ותוך כדי ריצה שלפתי את המערכת שהספיקה להתקמט מהכיס שלי.

לחשים! למזלי מצאתי די מהר את הכיתה כיון שהייתה ליד האולם הגדול.

"בי!" צעקתי אל ג'יני שנראתה אבודה לגמרי.

נכנסתי לכיתה, מתנשפת ותופשת בצד המותן שלי שנתקף כאב חד, והתיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי ליד ילדה גבוהה עם משקפיים שישבה בנינוחות ופטפטה בקול עם הילד שישב בשולחן ליד.

"הי" אמרתי ברגע שהתיישבתי, והוצאתי את הספר והשרביט מהתיק.

היא הפסיקה מיד לדבר עם הילד והסתובבה אלי.

"הי! אף אחד אף פעם לא יושב לידי, חושבים שאני מדברת יותר מדי. קוראים לי רכלנית. ככה זה היה בבית הספר של ה.. אממם מוגלגים? אני מבטאת את זה נכון? וגם כל היום לא ישבו לידי. אז הי! איך קוראים לך? אני מיה"

הופתעתי מכמות המילים שנשפכו מפיה בשטף בלתי פוסק.

היא חיכתה שאענה לה.

התעכבתי טיפה בתקווה שזה יידחה את גל הדיבור הבא.

"לונה, לונה לאבגוד" אמרתי לבסוף.

למזלי בדיוק אז נכנס הפרופסור הזערורי שזכרתי מהבוקר.

"שלום לכם תלמידים" הוא צייץ וטיפס על ערמה של ספרים "אני מקווה שאתם מרוצים מהמקומות הללו כי הם יהיו עד סוף השנה"*

נאנחתי בשקט.

"היום ננסה לגרום לנוצות- שאחלק לכם בעוד רגע- לעוף" הוא הוסיף בקול מתורגל כאילו הוא מכריז זאת בכל שיעור ראשון.

מה שכנראה היה נכון.

במשך כל השיעור הכיתה המתה קולות הצועקים את מילות הלחש, ילדים שמדברים עם חבריהם ומדי פעם מנסים שוב להעיף את הנוצה שלהם ללא הצלחה.

הדבר העקרי שזכור לי מאותו שיעור לחשים ראשון היה קולה של מיה שדיבר באוזני לכל אורך השיעור, ואני המשכתי להצטער שנכנסתי מאוחר.

אחרי זה היה לי עוד שני שיעורים ואז ארוחת ערב.

אכלתי בנחת את הפירה והאורז שלי והסתכלתי על שולחן המורים, כשפתאום שמעתי לחישה שהגיעה ממתחת לשולחן "פסססט... הי! לונה!"

וידאתי שאף אחד לא מסתכל והחלקתי מהספסל למקום ממנו נשמע הקול.

אלו היו מיכל ומיכאלה.

"הו הי, מה אתן עושות כאן?" שאלתי, איכשהו רגועה לגמרי מזה ששתי חברות שלי מופיעות מתחת לשולחן אוכל בהבעה לחוצה.

"את חייבת לעזור לנו!" אמרה מיכל בזמן שמיכאלה הנהנה והמשיכה את דבריה "בואי איתנו לקרוא גם לג'יני, אתן החברות היחידות שלנו חוץ מ.. לא חשוב. ואנחנו ממש צריכות עזרה"

"במה העניין?" הסתקרנתי, אף פעם לא ביקשו את עזרתי בעניינים שהם לא לערוך את השולחן.

"זה ממש דחוף!" הן אמרו ביחד.

"בסדר בסדר" אמרתי וזחלתי אחריהן בין הרגליים של כל ילדי רייבנקלו.

איכשהו הצלחנו להגיע למתחת לשולחן של גריפינדור בלי להיתפס.

זחלנו לכל אורך השולחן, עד שהגענו לאמצעו.

מיכל ומיכאלה הרימו את השרביטים שלהן בתנועה מתואמת שכבר הספקתי להתרגל אליה, ויצרו משהו כמו מראה.

זה חשף את כל יושבי השולחן, ושם, במרחק לא רב מאיתנו, ראיתי את ג'יני.

"שם!" לחשתי והצבעתי לעברה.

זחלנו שוב עד שהגענו אליה.

משכתי בקצה הגלימה של ג'יני והיא הרימה טיפה את המפה כדי לראות מי זה.

"מה אתן עושות פה?" היא שאלה, מבועתת, בזמן שהחליקה לידנו.

"הן לא מסבירות גם לי" לחשתי לג'יני בזמן שזחלנו אחריהן.

מרוב זחילות הברכיים שלי כבר התחילו לכאוב, והמכנסיים שלבשתי התלכלכו מהרצפה שמתחת לשולחנות.

הגענו לקצה השולחן ושם התאומות נעצרו.

"אוקיי, אז למדנו את הכישוף הזה בהפסקה ואנחנו כמעט בטוחות שזה יעבוד" אמרה מיכאלה במעט חשש ומיכל המשיכה אותה "זה כישוף הסוואה, כדי שנוכל לצאת מהאולם בלי שישימו לב"

מיכל נקשה בשרביטה על ראשה של ג'יני, בזמן שמיכאלה עשתה את אותו הדבר לי.

מייד הייתה לי הרגשה ממש מוזרה, קרה כזאת.

הסתכלתי על הידיים שלי.

הן לא היו בדיוק בלתי נראות, אלא רק התמזגו עם הרצפה עליה ישבתי.

"לחש הנגזה" הן לחשו.

עכשיו יכולנו ללכת רגיל, עם לחש ההסוואה השימושי של התאומות.

הייתי עסוקה מדי בעניין של אני -מוסווית -לגמרי- וזה- ממש- מגניב, והתנגשתי במישהו.

מישהו שבדיוק קם מהשולחן של גריפינדור.

רון וויזלי.

"מה לעזאזל-" הוא שפשף את ראשו איפה שקיבל מכה.

הסמקתי, מה שלמזלי אף אחד לא ראה כי הייתי בלתי נראית.

הרגשתי יד מגששת, תופסת בידי ומושכת אותי.

עדיין הסתכלתי על רון, שהמשיך לשפשף את ראשו בבלבול, והרגשתי... משהו...

אבל לא היה לי מספיק זמן להתעמק בתחושה המוזרה שהתעוררה בי, כי בדיוק הגענו לדלתות.

היד שעדיין אחזה בי בחוזקה השתחררה כעת כשהיינו בחוץ, במדשאות.

הרגשתי שמסירים ממני את לחש ההנגזה.

מיכל ומיכאלה התחילו לרוץ לעבר האגם, כשאני וג'יני מאחוריהן.

הגענו לאגם, מתנשפות, ואני ראיתי בזעזוע למה התאומות הסלית'ריניות מיהרו כל כך.

פיונה סילוור שכבה רטובה מדממת ומעולפת.

"היא נפלה לתוך האגם" אמרה מיכאלה.

"הוצאנו אותה משם אבל היינו צריכות עזרה בלהכניס אותה לטירה.." הוסיפה מיכל.

חשבתי לרגע, ונזכרתי בשיעור לחשים.

"יש לי רעיון. בואו נקווה שזה יצליח..." אמרתי והוצאתי את השרביט מהכיס "וינגארדיום לביוסה"

זה הצליח.

פיונה התרוממה כמה סנטימטרים מהאדמה, והתחלנו להתקדם חזרה לכיוון הטירה, ולמרפאה.

אחרי שיטוט קצר במסדרונות מצאנו את המרפאה, וכעבור עוד שתי דקות פיונה כבר שכבה במיטה, יבשה, נקיה, וחבושה.

"קדימה, בנות, חזרה למעונת!" מדאם פומפרי נזפה בנו, כאילו לא הצלנו תלמידה כרגע.

מעצבנת.

נפרדתי מג'יני והתאומות והלכתי למעונות של רייבנקלו.

"אני נמצאת בשניה, אך לא בדקה" קרקר הנשר שעל הדלת.

"ממממם.... האות י'?" ניסיתי.

הדלת נפתחה ואני נכנסתי לחדר המועדון היפיפה של רייבנקלו.

בפנים ישבו הרבה ילדים, עשו שיעורי בית, דיברו, צחקו.

ילדה אחת ניגשה אליי.

"הי! זוכרת אותי? משיעור לחשים? מיה?" היא אמרה.

ברור שזכרתי אותה, אלא מה.

"אז... אנחנו ביחד בחדר!" היא הוסיפה בחיוך זורח.

ראיתי כמה זה משמח אותה... ולא נעים לי להודות שאותי זה לא כל כך שימח.

"היא ברייבנקלו, ויש לזה סיבה. היא בטוח חכמה... ואולי גם נחמדה." חשבתי לעצמי והחלטתי לתת לזה צ'אנס.

חייכתי "איזה יופי! אני ממש עייפה, תוכלי לומר לי בבקשה איפה המעונות?"

"הייתי שמחה לבוא איתך גם, אבל יש לי שיעורי בית....." היא אמרה ואז הסבירה לי איפה המעונות וחזרה לאחד השולחנות הקטנים שהיו בחדר.

גם לי היו שיעורי בית, אבל הייתי עייפה מידי בשביל לעשות אותם.

הגעתי לחדר שבו היו חמש מיטות מסודרות ויפות שבשתיים מהן ישנו בשלווה שתי ילדות, והלכתי אל זאת שלידה ראיתי את המזוודה שלי.

שלפתי פיג'מה מהמזוודה ונשכבתי על המיטה, ורגע לפני שעיני נעצמו הגעתי לתובנה: אני מאוהבת ברון וויזלי.

---------------

*קרדיט ליומנו של חנון על המשפט. זה יותר מידי גדול כדי לא להכנס לכאן.

מקווה שנהניתם\ן מהפרק, תכתבו בתגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא