אני שונא אותו.

זה הסוף, אנשיפ!

פרק סיום מפואר. 

-יו, זה הפאנפיק הראשון שאני גומרת- 

תהנוו

דראקו התנער. תחושת הנפילה לא הייתה נעימה, כמובן, אבל היא לא הייתה פיזית. הוא הצליח להמשיך להתקיים בעולם האמיתי, וזה כל מה שחשוב. זה, ומי שמחכה לו בפנים, ומי שעומד מלפניו, והוא עצמו. 

וכל הדברים האחרים, השוליים. דראקו שמח שאכפת לו מהם. 

הוא עמד עכשיו שעון על הקיר של הבית שלו, משוכנע שבלי התמיכה שהקיר סיפק, הוא יקרוס. שהרגליים שלו לא חזקות מספיק כדי לשאת את משקלו. 

אבל זה היה בסדר, כי הוא היה חזק מספיק להתקיים במוחו. 

דראקו הבין. הוא הבין את הדברים, והוא ריחם על הארי פוטר, שנראה קרוע ומרוח ועייף. גם דראקו היה עייף בעבר. הוא גם ישן, אבל עכשיו הוא לא עייף ולא ישן. הוא ער. הוא ער והוא רואה. 

זה היה נחמד. 

"הארי פוטר," דראקו אמר. בשקט, אבל לא באופן חלש, וזה היה חשוב. "למה אתה עושה את זה? למה אתה עושה את זה לי ולך ולחברה שלך? לי, ולך, ולחברה שלך, ולחבר שלי? אני לא מאוהב בך יותר. אני לא מאוהב בך. אני גם כבר לא כועס עליך, כי אני רואה אותך. גם אני הייתי שם, הארי." 

הארי הביט בו. העיניים שלו היו גדולות והיו בהן דמעות, דמעות ומילים ומוזיקה שהוא לא העז לבכות החוצה. גם לדראקו היו כאלו, אבל אז דראקו למד שהדרך הכי טובה היא פשוט לשחרר אותם ולהיטמע בהם ולהפוך אותם לחלק ממנו, כי זו הדרך היחידה שבה הם לא עינוי. 

הוא דחף את עצמו מהקיר. הוא היה יציב. הוא לא נפל. הרגליים שלו נשאו אותו, והוא כמעט צחק מהקלה, כי הוא לא אהב ליפול. הוא התקרב אל הארי ותפח על כתפו, כי הוא לא הצליח לחבק אותו. 

הוא שיקר להארי מקודם, כשאמר לו שהוא לא כועס עליו יותר. הוא כן ראה אותו, את האדם שהוא, הוא הבין אותו, אבל הוא עדיין כעס עליו. אולי שניהם יודעים את האמת, ואולי הם היחידים בעולם שיודעים את האמת, אבל מה שהארי עשה עדיין לא היה בסדר, ודראקו עדיין כעס. 

כעס הוא לא רציונלי. כעס הוא לא הגיוני. כעס נמצא שם, נוכח, קיים. אי אפשר לסלק את הכעס. הכעס דועך לבד.

 ודראקו כעס. 

"תבכה," הוא אמר להארי, חלקית בגלל שרצה לראות אותו בוכה. 

"מה?" קולו של הארי היה מלא בסדקים. הוא לא נשבר, אבל הוא היה מלא בסדקים. בכל מקום ומכל כיוון. דראקו הרגיש אותם, דראקו הפעיל עליהם לחץ. גם בגלל שהוא היה צריך, שזה מה שהארי היה צריך, אבל גם בגלל שהוא נהנה מזה, רשעות פשוטה וטהורה ונפלאה. 

"תבכה. אתה צריך לבכות, אתה רוצה לבכות. אתה נמצא במקום מאוד מבלבל עכשיו, מאוד כאוב. אני חושב שאתה צריך שמישהו אחר יגיד לך שמה שעשית הוא לא בסדר, שזה לא בסדר, שאתה צריך לבכות. עכשיו. בכמויות. " 

הארי צחק לרגע, ואז דראקו צפה בזה, בשנייה המדויקת בה הפנים שלו נמסו למין עווית כזאת והפה שלו נפתח והדמעות זלגו והנזלת פרצה והכל, נקודת השבירה. דראקו לא חיבק אותו. הוא לא רצה לחבק אותו. הארי לא רצה שיחבקו אותו. אבל דראקו השאיר את היד שלו על הכתף של הארי, לופת אותה בחוזקה, גם כשהארי צנח לאדמה והדמעות שלו פגעו בשלג והבגדים שלו נרטבו. 

דראקו כרע על ברכיו ליד גופו של הארי כשהטלטל בפראות וקולו המשתנק מילא את האוויר. 

זה היה מוזר, לצפות באדם ברמת רגישות כזו. 

מאוד, מאוד מוזר. 

אבל דראקו התמודד, וזה לא היה כל כך גרוע. 

דראקו ידע שהארי בוכה על הכל. על ההורים שלו, ועל הסנדק שלו, ועל דמבלדור, ועל מה שקרה עכשיו, ועל מה שקרה לפני שבע שנים, ועל הרגשות שלו. דראקו שיער שהארי בוכה אפילו על וולדמורט, ועל הילד בן השבע עשרה שהיה שנאלץ להרוג מישהו. גם דראקו בכה לפעמים על הקעקוע על פנים מפרק ידו השמאלית, למרות שאוליבר אומר שהוא ממש מגניב. 

בסופו של דבר, הארי התרומם, משקפיו מלוכלכים מדמעות ומשלג, אפו זולג. הארי העביר את שרוול גלימתו על פניו וניקה את משקפיו במטלית קטנה שהוציא מכיסו. דראקו שתק. 

"אמ… תודה, לך, דראקו. אני יודע שלא הייתי בסדר. לא הייתי בסדר היום. לא הייתי בסדר לפני שבע שנים. לא הייתי בסדר באופן כללי. סליחה." הארי אמר. הקול שלו היה צרוד, אבל ריק מבכי. 

"כן. גם אני לא הייתי בסדר, בכל השנים שלנו בהוגוורטס. הייתי צריך להיות נחמד יותר. אבל, לא בוכים על שיקוי שנשפך, נכון? אני מבין אותך. אתה מבין אותי. זה לא אומר  שסלחתי לך, הארי. לא סלחתי לך, אבל אני כבר לא כועס. אתה.. היית במצב הכי פגיע שלך, עכשיו, פה, לפני. איך אפשר להמשיך לכעוס? ואיך אפשר לסלוח? אתה.. השארת אותי עם טראומה רצינית." הארי הרכין ראש. 

"לך הביתה, הארי."

"כן." ואז: 

"ביי, דראקו," ומבט ארוך בעיניים הירוקות. 

דראקו נשאר שם כמה רגעים לאחר שהארי התפוגג אל חלל האוויר, מביט בשלג ובירח ובהכל, בעצם.

ואז הוא הסתובב ופתח את הדלת וצעד אל הבית ואל האיש סגול השיער והחתול סגול הפרווה, ואל חום בערב מול האח וקור בבוקר ושוקו חם ויציאה בידיעה שיש מישהו שממתין לו, מותיר את האיש השבור עם העיניים הירוקות שיסתדר בעצמו בעולם, כי לדראקו יש חיים, ולהארי אין מקום בהם.

תגיבו. 

הפרק הקודם