אהבת השמש והצללים

"ובכן שלום לכם..." ריינה הופיעה ברסס מיים.

"הי רינה" ניקו חייך.

"מה אתה עושה ביער, ומי זה?" ריינה חייכה, ניקו ידע שהיא הבינה טוב מאוד מי זה.

"ריינה תכירי, זה וויל סולאס בן אפולו," ריינה חייכה.

"התקשרת סתם ככה?" ניקו נשמע חשדן.

"אסור לי לבדוק מה שלומך?" אמרה ריינה.

"מותר אבל לאחרונה כולם מידי בודקים מה שלומי" ניקו הריח שמשהו לא בסדר.

"אה, אתה מתכוון אליה?" שאלה ריינה, זרם המים הוסט וחשף את פניה הזועמות של הייזל.

"ו... הנה זה מתחיל..." רטן ניקו.

"אתה נורמאלי? תגיד לי ברצינות, למה ניקו, למה?" הייזל צעקה בקול שיכל להעיר כמה מפלצות.

"הייזל הייתי חייב, בשביל ליאו, וגם הם לא באמת יצורים מסוכנים"  ניסה ניקו להתגונן.

"לא ניקו הם מסוכנים, למה הסכמת?" היזל הביטה בו בדאגה.

"אני בסדר, יש לי רופא צמוד" הוא ניסה לרכך את השיחה, וויל חייך.

"איך הסכמת לו לעשות את זה, וויל?" הייזל נראתה מפחידה כשהיא כועסת.

"אם יורשה לי לציין, הוא לא הותיר לי בריירה הייתי צריך להתחנן שיביא אותי איתו" אמר וויל.

"כן הוא בלתי נסבל, טוב תשמרו על עצמכם בנים" רסס המיים התפוגג.

"לפחות הפעם לא אמרת שאני מתוק" וויל צחק, ניקו דחף אותו.

"טוב בוא נזוז" ניקו החל ללכת.

"נראה לי שנמצא מקום לישון, הלילה יורד עוד מעט" ניקו הביט בשמים וקילל.

"אתה כנראה צודק, אני רק מקווה שאין כאן מידי הרבה מפלצות, אני יכול לעשות מסע בצללים אם לא..." וויל משך אותו והושיב אותו על האדמה.

"בוא, אתה לא הולך לשום מקום, אז תתמודד לקחתי שק שינה, נוכל להתחלף אחד ישמור והשני ישן"

וויל הוציא שק שינה מהתרמיל ופרס אותו, הלילה החל לרדת.

"נראה לי שעדיף לא להדליק אש" אמר ניקו.

"זה בסדר יש לי מצב פנס בהיר" וויל חייך והחל לזהור באור עמום.

ניקו חייך אליו.

"בוא הנה" לחש וויל, ניקו התקדם מעט.

"אתה יושן ראשון, זאת פקודה מרופא" ניקו נאנח וזחל לתוך שק השינה, וויל תפס את ראשו והניח אותו על בירכיו.

ניקו הביט בו בהפתעה.

"מה נדמה לך שאני הולך לעשות שעה, פחות תן לי להתכרבל איתך קצת" ניקו גלגל עניים ועצם את עיניו.

וויל שיחק בשערותיו של ניקו וזמזם מנגינה שקטה, מה שהזכיר לניקו שאביו של וויל הוא גם אל השירה.

ניקו התעורר למשמע ציפורים מצייצות, הוא שם לב שהבוקר עולה, וויל הביט בו בחיוך.

"למה לא הערת אותי?" שאל ניקו בכעס.

"בוקר טוב גם לך יפיפיה נרדמת שלי, לא הערתי אותך, כי לא היה צורך" אמר וויל בפשטות.

"אבל לא ישנת, אתה בטח עייף" ניקו הביט בו בדגאה כנה.

וויל חייך ונישק אותו  קצרות.

"אני בסדר, מה דעתך על ארוחת בוקר?" ניקו רטן אבל הנהן.

לאחר שאכלו הם התארגנו לתזוזה.

"איפה הם נמצאים, אצי המערה האלו?" שאל וויל.

"במקום האהוב עלי... מתחת לאדמה"

__________________________

וואו יצא פרק ארוך (לטעמי - תבינו מה השעה? הזוי!)

בקיצור...

תודה לכל הקוראים, פעם הבאה אשמח לתגובות.

תודה למגיבים, זה ממש מעודד אותי לכתוב.

ותודה למיכל = הפרק מוקדש לך_

בקיצור תגובות!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא