Rabbit Heart

פרק 14

הדמיון בין עורב לשולחן כתיבה

"'מדוע עורב דומה לשולחן כתיבה?'" 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

"חג המולד," פתח לסטריינג', "הוא חג המנציח את שעבודם של חסרי הקסם את הקוסמים."

ג'יני לא הקשיבה לדבריו באותו שיעור באמצע דצמבר. היא ידעה מה יהיה גורלה אם תיתפס חולמת בהקיץ בשיעור תורת הקסם, אך אחרי יותר משבוע של כמעט חוסר שינה מוחלט, היא כבר לא בדיוק שלטה במצב.

לסילון הדקיק של הרוח הקפואה שחדר דרך חריץ במסגרת החלון מעל ראשה היה השפעה מרגיעה עליה, והיא מצאה את עצמה חוזרת שוב ושוב בדמיונה אל לילות השיטוט בטירה ביחד עם נוויל, שיימוס ולונה, הפצת הכתובות וביצוע המתיחות האכזריות על אוכלי המוות. תמונת הכתובת שריססו על דלת הכניסה הקדמית של הטירה באותו הלילה וסביבה התלמידים והמורים המתגודדים באותו הבוקר צפה בדמיונה. 'צבא דמבלדור חי ובועט'.

הזעם בהופעתם של האחים קראו היה שווה את הסיכון העצום שבפעולה. זה, והחיוכים שהיא העלתה על פניהם של רבים מהתלמידים- כלומר, אלה שלא זעפו ועטו הבעות זועמות או מפוחדות. אך קרירות הופעתו של סנייפ והגיחוך על פניו של לסטריינג' המשיכו להאכיל את להבת הנקמה והזעם שעוד בערה בליבה של ג'יני.

היא הייתה ממשיכה לחלום, לולא הקול הקטן והמוטרד שהשמיעה לונה לצידה, ורטט ההתרגשות וההפתעה שחלף בחדר כמו רוח סתיו דקיקה בעלים המתים שעל האדמה.

לסטריינג' הרים את ידו בשתיקה והזמזום פסק מייד. הוא בחן את הכיתה בעניו הרעות, וג'יני לא הרגישה דבר מלבד ריקנות קרה כשעניו השתהו עליה לרגע.

"אך אל תצפו לעצים מקושטים ומזמורים מטופשים בנשף הזה," אמר. "כפי שאמרתי, החג המוגלגי הזה מציין את העידן החשוך בו חסרי הקסמים פסקו להעניק לקוסמים את הכבוד והאהבה הראויים להם, ועברו לירוק על כבודם ולרדוף אותם. כתוצאה מדתם הברברית והכוללנית שהם כפו על סביבתם, חגיהם של הקוסמים נשכחו וננטשו. אך השנה בהוגוורטס אנו נחזיר עטרה ליושנה. השנה נחגוג את 'יום הכפור', חג הקוסמים אשר נחגג כאשר ירח מלא משתקף על אגמים קפואים, וכל היצורים החיים מתחשלים לנוכח החורף."

הפעמון במגדל המזרחי צלצל. איש לא זע.

"הנשף ילווה בכל מנהגי החג אשר רובנו שכחנו מזמן," המשיך לסטריינג', אוסף את חפציו בעצלתיים. "אך למען רבים מאיתנו המתעקשים לאהוב את מנהגי חסרי הקסם שהוטבעו בחברתנו, הסגל החליט לקיים את הנשף במתכונת דומה מעט לנשף חג המולד המסורתי. מהרו למצוא לכם בני זוג, ילדים-" עניו הבזיקו לכיוון ג'יני, "אני יודע את מי אני מתכוון להזמין. משוחררים."

באותו הלילה שררה אווירה מוזרה בחדר המועדון של גריפינדור. ג'יני ישבה עם שיימוס באחת הפינות, שניהם מחכים לתחילת השיחה היומית. אך לא נראה שמישהו מתכוון להתחיל אותה. נראה שכולם עסוקים בענייניהם- שיעורי בית, קריאה או שיחות אישיות. מכל עבר עלו פטפוטים על הנשף.

"אתה יכול להאמין לזה?" היא אמרה לשיימוס, צופה ברומלדה ווין מרצה בהתלהבות בפני חברותיה בעודה מבצעת הדגמות בשיערה. "הם שכחו שזה נשף של אוכלי מוות?"

שיימוס משך בכתפיו. "זה מעייף להילחם כל הזמן, ג'ין. הם רוצים להירגע קצת."

"להירגע? איך אפשר-"

"קשה להילחם בלי הפסקה. חוץ מזה ש..." הבעה כאובה עלתה על פניו של שיימוס. "טוב, זה די ברור, לא? רובם כבר לא ממש מתנגדים יותר. הם פשוט... מקבלים את זה."

"אבל זה בדיוק מה שאוכלי המוות רוצים!"

"הם בטח יודעים את זה," אמר שיימוס בחיוך עצוב. ג'יני נבהלה מההבעה לרגע, כי הוא מעולם לא נראה מבוגר ורציני כל כך בענייה. "אבל... נו, זה כבר לא משנה להם. תגידי, את לא היית רוצה להפסיק להילחם, פשוט להניח לזה?"

כמובן שהיא רצתה. אבל אסור היה לה לחשוב מחשבות כאלה. היא תקעה בו מבט, "אתה גם שוקל להפסיק להילחם?"

הוא צחק, ומעטה הרצינות התהומית התנפץ. "אני יודע מה תעשי לי אם אני רק אחשוב על זה."

היא חייכה חיוך מזויף. זה לא הצחיק אותה, כי היא חשה גרעין של מציאות כואבת ומרה מתחת להלצה, והיא מעולם לא חשה לבד כל כך במאבק שלה. מה הייתה שווה התקווה ששתלו הכתובות שלהם בלבבות חברי צ"ד אם שיימוס כבר לא האמין במטרה שלהם?

נוויל התפרץ דרך החור שמאחורי התמונה, מתנשף, בדיוק כשהשעון צלצל לשעת העוצר. הוא הבחין בג'יני ושיימוס והתקרב אליהם כשחיוך על פניו.

"תראו מה השגתי." הוא שלף ספר מתפורר מבין קפלי חלוקו והראה להם אותו בגניבה. "ספר על חגי הקוסמים. מדאם פינץ' עזרה לי להשיג אותו, אתם מאמינים? כך נוכל לדעת מה הם מתכננים לחג, ואולי נצליח לשבש את התוכניות שלהם..." הוא חייך אל שניהם בהתלהבות, אך חיוכו דעך למראה הבעות פניהם הרציניות. "זה רעיון טוב, לא?"

"זה רעיון גדול, נוויל," אמר שיימוס בחיוך אמיתי אך עצוב.

"כן, זה רעיון מצוין. כל הכבוד," ג'יני אמרה וקמה. "אני עולה למגורים."

היא פנתה לכיוון המדרגות, אך נוויל עצר אותה לפני שהתחילה לעלות.

"הי, אה," הוא פתח בשקט, מוודא שאיש לא מקשיב. "אנחנו עדיין הולכים לרסס בכיתה של קראו הלילה, נכון?"

"כן, ברור."

"יופי..." פתאום נוויל נראה קצת נבוך. הוא הביט בנעליו, מנהג ילדות שכבר זנח, אך מידי פעם עוד היה חוזר אליו. "בקשר לנשף הזה... אולי כדאי שנלך לשם ביחד- את יודעת, כדי שלא יחשדו בנו כשנסתובב ביחד... בשביך להרוס להם את התוכניות, את יודעת... כלומר, אני מניח שאת יכולה ללכת עם שיימוס, אבל הוא יכול למצוא מישהי אחרת מצ"ד ואני... אה, רק חשבתי שזה יהיה רעיון טוב, בשביל לא למשוך תשומת לב, אז..."

"בסדר, נוויל," היא אמרה, קוטעת את מלמוליו הלחוצים בקרירות. הוא היה אחרון ממנו ציפתה לקחת את נשף הבובות הזה ברצינות. "אתה לא צריך להילחץ כל כך. זה לא נשף אמיתי. חוץ מזה שכבר הזמינו אותי."

נוויל נראה המום. "באמת? מ-מי...?"

"לסטריינג'."

ההלם של נוויל הפך לחומרה. "לסטריינג'? אבל-"

"הוא עוד לא אמר לי שום דבר, אבל אני יודעת מה הוא מתכוון לעשות. וזה לא כאילו אני יכולה לסרב לו. הוא אוהב לענות אותי."

קצת מהצבע בפניו של נוויל אזל. הוא היה חסר מילים.

"נתראה מאוחר יותר," היא אמרה ועלתה לחדרה. היא העדיפה לחסוך ממנו את הצורך בתגובה מנחמת, לה היא בכלל לא הייתה זקוקה.

היא לא הופתעה למצוא את בטי יושבת בחדרן בפיג'מה, בעוד כל שאר הבנות יושבות בחדר המועדון. היה לה צורך עז להיות לבד לפעמים, ג'יני ידעה, מאז מה שקרה.

"קיבלת מתנה," היא אמרה לה כשנכנסה, יושבת על המיטה כשספר בחיקה. היה לה מבט מוזר בעניים.

ג'יני לא הייתה מופתעת מטיב המתנה שקיבלה. על מיטתה הייתה פרושה שמלת נשף בצבע אדום כהה כדם. היא נראתה חדשה לחלוטין, והגיעה ביחד עם סרט משי לצוואר עם אבן חן אדומה, שדמה להפליא לקולר, וסיכות זהובות לשיער.

היא אחזה בשולי השמלה והשליכה אותה על הרצפה בשנאה. הסיכות התפזרו לכל עבר, ומעטפה צנחה על גבי השטיח.

היא בחנה אותה לרגע, כאילו הייתה כתם מגעיל על השטיח, ולבסוף הרימה אותה וכמעט קרעה אותה כשפתחה אותה. אך לאחר שקראה את הפתק שבתוכה פעם אחת, הזעם הפך לבלבול.

"ממי זה?" שאלה אותה בטי. "מישהו הזמין אותך לנשף?"

"כן," ענתה ג'יני, ענייה על הפתק. "סנייפ."

נדמה שנצח עבר מהיום בו קיבלה את ההזמנה לנשף ליום בו הוא התקיים. ההפנמה שהיא עומדת להיכנס לאולם הגדול על זרועו של סוורוס סנייפ כבר הפכה לחלק ממנה, כמו גידול מגעיל וחסר פיתרון- עובדה ברורה וידועה. היא רק רצתה לדעת מדוע עשה את זה, ומדוע ניצלה מהזמנתו של לסטריינג'.

היא עקבה אחרי השניים במבטה בכל עת שהזדמן לה- בשיעורים ובאולם הגדול. נראה ששום דבר לא השתנה בדינאמיקה ביניהם לבינה; סנייפ התעלם ממנה באופן מוחלט.

היא העלתה את תמיהתה באוזני חבריה מספר פעמים, אך לא היו להם תשובות בשבילה. שיימוס היה מלא חלחלה מהרעיון, נוויל היה לכוד בין אכזבה לכעס, ולונה רק חייכה בעידוד ומשכה בכתפיה, לא אומרת דבר. למעשה, היא כמעט ולא אמרה מילה בנושא, באף מצב.

בערב הנשף ג'יני לבשה את השמלה האדומה בחוסר רצון. אך היא סירבה להצעות שותפותיה לחדר לסדר את שיערה, והעניקה את קולר המשי לנערה אחרת שבחנה אותו בחמדנות מאז שקיבלה אותו. היא לא התכוונה לעשות בשביל סנייפ יותר משהייתה חייבת.

הגעה לנשף הייתה חובה, אך בטי לא התכוונה ללכת. ג'יני ישבה לצידה על המיטה בעוד שאר הבנות, שכבר התייאשו ממנה, עמדו בתור מאחורי המראה על מנת לבדוק את הופעתן לפני היציאה.

"בכל מקרה אין לי שמלה," היא תרצה באוזני ג'יני. "הם יכעסו אם אני אגיע בחולצת טי וג'ינס..."

"עדיף מאשר להתעלם. בטי, אולי פעם כל מה שהיו יכולים לעשות לך היה לתת לך לכתוב שורות או לנקות סירי לילה. היום-"

"אני יודעת מה הם יכולים לעשות לי," אמרה בטי באומץ, אך קולה רעד קלות. "אני יודעת. אבל למה לך מותר להתנגד, ולי לא?"

ג'יני רצתה להגיד לה שהיא יודעת איך להילחם, שיש לה יותר ניסיון, שהיא פשוט חזקה יותר. אבל היא הבינה שאלה תירוצים זולים.

היא חיבקה אותה לפני שיצאה ואמרה לה לשמור על עצמה.

"את תשמרי על עצמך," השיבה לה בטי, וג'יני הייתה האחרונה לצאת.

בעודה יורדת במדרגות אל חדר המועדון, היא הרגישה כאבירה היוצאת לקרב נגד דרקון; מתוחה, מחושבת, ומתובלת בקמצוץ בריא של פחד מפני אויבה.

נוויל חיכה לה בחדר המועדון. הוא לבש גלימת טקס בצבע כחול כהה. היא דווקא הלמה אותו, אך משום מה הוא נראה כאדם אשר לובש תחפושת. הוא לא הפסיק לשפשף את ידיו זו בזו בעצבנות.

"איפה שיימוס?" היא שאלה אותו.

"הוא הולך עם חנה אבוט," הוא ענה, והיא חשה שהוא בוחן אותה. "אני יודע שיש לך בן זוג, אבל... אני יכול ללוות אותך למטה?"

"אני בטוחה שסנייפ לא יקנא," היא אמרה וסימנה לו לבוא, מתעלמת מתחילתה של מחווה שנראתה כהושטת זרועה. לא היה לה זמן להתמודד עם הפן הזה של נוויל באותו הרגע.

"זוכרת שהלכנו ביחד לנשף בשנה רביעית?" הוא אמר לה בזמן שהלכו.

"אני זוכרת." הכל היה הרבה יותר פשוט אז- בלי הארי, בלי אוכלי מוות, בלי וולדמורט. "זה היה ערב נפלא. הייתי היחידה מהשנה שלי שהוזמנה." הרמיוני הלכה עם וויקטור קרום, ורון ישב בצד ונטש את בת הזוג שלו לטובת ערב של מרירות. הארי ישב איתו בצד, טרוד במחשבות, וג'יני חשה סיפוק מסוים שהחליטה ללכת עם נוויל במקום לחכות שהוא יזמין אותה.

"כן... הוא היה נפלא."

הטירה נראתה ריקה ללא הקישוטים המסורתיים של חג המולד; לא היו עצים ודבקונים, לא שרשראות נוצצות או מזמורי חג שפרצו מחליפות שריון. המסדרונות היו אפורים כתמיד, חליפות השריון מאובקות ודוממות, ואפילו האנשים שבתמונות לא חגגו. האישה השמנה ישבה מדוכדכת במסגרתה, ללא חברתה וויולט.

מול דלתות האולם הגדול התקהלו התלמידים. רטט של צפייה עמד באוויר לקראת פתיחתן. ג'יני חשה טוב עם הופעתה הפשוטה ביחס להתגנדרות של הבנות האחרות, כמו קדוש מעונה אשר מלבלב בכאבו.

לאחר זמן קצר של ציפייה מתוחה, תלמיד סלית'רין צעיר ניגש אל ג'יני.

"המנהל מבקש שתצטרפי אליו," הוא אמר בשעמום.

ג'יני הציצה בנוויל. הוא נראה יותר חושש ממנה לנוכח המצב. היא זכרה כמה נהג לפחד מסנייפ כשהיה צעיר יותר, ותהתה כמה מהפחד הבלתי נשלט הזה עוד נותר בו בבגרותו.

"אתה מוכן?" היא אמרה לו.

הוא הנהן. "ואת?"

היא הנהנה.

הילד הוביל אותה לחדר המורים, שהיה מלא אנשים ססגוניים להפליא. היה משונה לראות את כל אוכלי המוות האלה בגלימות טקס במקום בגלימות השחורות והמסכות.

מסביב לשולחן באחת הפינות ישבו המורים המקוריים של בית הספר, לבושים בהידור אך נראים שלא בנוח, כחבורה של ליצנים מתלמדים. במיוחד פרופסור סלגהורן, שבחר גלימת טקס בצבע סגול וזהב שלא הלמה אותו כלל.

בקרבתם עמדו פרופסור מקגונגל, זרועותיה משולבות בחומרה על חזה, עומדת בהתרסה מול סנייפ ולסטריינג' המהודרים. שלושתם הביטו בג'יני כשהובאה לפניהם, וסומק של זעם התפשט על פניה של המורה לשינוי צורה.

"אני אחזור על כך פעם נוספת, סוורוס," היא אמרה לסנייפ. "למרות היותך מנהל בית הספר הזה כרגע, אני מפצירה בך לא להרשות זימה כזאת כאן."

"את שוכחת שבחג הכפור אנו חיים על פי דרכינו העתיקות," לסטריינג' השיב לה. "ולפי הדרכים העתיקות אישה צעירה אשר קיבלה זה מכבר את דם הירח שלה היא אישה לכל דבר. הגיל חסר המשמעות שקבע משרד הקסמים שלנו לבגרות מושפע מהתרבות המוגלגית ומחוקיהם חסרי הפשר של חסרי הקסם."

מקגונגל התעלמה ממנו, ממשיכה לדבר אל סנייפ, "אתה תיתן לזה להתקיים?"

"כן," הוא ענה בקרירות, מביט הישר לתוך פניה. "אלה הפקודות של אדון האופל."

הוא אפילו לא טרח להביט בג'יני מהרגע שהגיעה, כאילו הייתה לא יותר מאשר כדור אבק על הרצפה. ג'יני שמחה על כך, אך לא יכולה הייתה שלא לתהות מדוע הזמין אותה אם לא על מנת להתעלל בה.

"והינה בת הזוג שלי," הוא אמר פתאום, וג'יני סבה לראות מי נכנס לחדר המורים.

זו הייתה נערה דקיקה וגבוהה בשמלה שחורה בעלת גזרה פשוטה וחצאית עמוסת קפלים. עורה הלבן זרח לצד הבד הכהה, בגוון כמעט על- טבעי. סביב צווארה הלבן הייתה מחרוזת יהלומים נוצצים כמו דמעות קרח, ובשיערה היו פנינים. לחייה היו חיוורות, חסרות צבע, וענייה באותו גוון כחול קריסטלי כיהלומים, אך לא היה בהן שום ניצוץ. היא צעדה כמרחפת, והאנשים פינו לה דרך, כאילו חזו בדבר מה נעלה מהם בהבעה המנותקת של פניה.

כשהיא ראתה את ג'יני היא הפציעה מתוך חלומה ה וחייכה, חיוך עצוב שאולי היה אמור לעודד אותה. הוא רק גרם לה להרגיש רע עוד יותר.

לסטריינג' ניגש ואחז בזרועה של לונה לאבגוד לנגד ענייה של ג'יני.

"בדיוק בזמן," הוא אמר, מביט בה בסיפוק כאילו הייתה גביע חסר משמעות שהשיג בלי להתאמץ. "הגיע הזמן לרדת לאולם. סוורוס?"

סנייפ סימן לג'יני לאחוז בזרועו. לרגע היא לא הבחינה במחווה, כי הייתה עדיין בהלם ממצבה של לונה, אך לבסוף אחזה בה בחוסר רצון. סנייפ הוביל אותה אל הדלת, שומר על מרחק ממנה, כאילו המגע איתה מעורר בו גועל. המורים אוכלי המוות צעדו אחריו, אחריהם אוכלי המוות, שלכמה מהן היו תלמידות בנות זוג, חלקן מחייכות וחלקן אדומות עניים. בסוף הלכו המורים המקוריים של הוגוורטס, כשיירת פושעים המובלים אל הגרדום.

לונה צעדה עם לסטריינג' מצידו השני של סנייפ. ג'יני הציצה בה בכל הזדמנות אפשרית, מגלה שחברתה שקועה במצב חלום תמידי שהקיף אותה כמגן בלתי נראה מהמתרחש סביבה. היא לא נראתה שמחה ככל, אך גם לא בדיוק עצובה. היא פשוט הייתה חסרת הבעה לחלוטין. לסטריינג' דיבר אליה, אך היא מיעטה לענות. גם כשענתה דיברה כאילו לא אליו, אלא לאיזה חבר דמיוני או אל עצמה, ומקיומו של הגבר התעלמה לחלוטין.

ג'יני חשה אבל על כך שחברתה לא סיפרה לה על מצבה קודם לכן, וכעס על כך שרק עכשיו היא שמה לב להתנהגותה המרוחקת בימים האחרונים, בהם הייתה שקועה כל כך בעצמה ובבעיותיה שלה. היא רצתה לדבר איתה, לנחם אותה, להתנצל על ההזנחה, אך סנייפ חצץ ביניהן, והחוצץ הזה היה בלתי חדיר יותר מכל חומה.

הפרק הקודם		הפרק הבא