משחקי הרעב 70-הצד של אנני

כשאני חוזרת למחוז ארבע, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. אבי נראה כאילו הזדקן בעשר שנים, הבית שלי הוחלף בבית משכונת המנצחים, כל חברי כמעט ואינם מדברים איתי, ואם מדברים אז זה מתוך נימוס. אין רגש של כעס עלי אבל יש אכזבה באוויר, יש הרגשה שמשהו לא בסדר כאן. שאני לא הייתי אמורה לחזור. במקום לעסוק במחשבות כל היום אני עוסקת בפיתוח הכישרון שלי שהתברר שהוא בישול. כל יום אני מכינה כמה מנות, חלק בשר, חלק פחממות וחלק מנות אחרונות. את רוב האוכל אני נותנת לאבא שלי, שאוכל ביס ואחר כך אני זורקת את זה. כל היום הוא שוכב במיטה, מהרגע שבחרו בי כמתמודדת הוא כבר הפסיק לתפקד והוא הודח מתפקיד ראש העיר כבר ביום שלמחרת. אביה של מרי החליף אותו בתפקיד. עד עכשיו הוא היה בבית החולים של המחוז אבל כשחזרתי התעקשתי שאני אטפל בו ומאז, חוץ מלבש אני מסתובבת סביבו- לדאוג לו לאכול ולשתיה, שלא יהיה לו קר או חם... הטלפון צילצל. זה היה טורוק.

סופיה וטורוק עכשיו השכנים שלי, כל יום אני קופצת לבקר את סופיה ולטורוק אני מתקשרת פעם בשבוע לשאול בשלומו. אבל הוא אף פעם לא מתקשר אלי... "אנני, תקשיבי. קיבלתי שיחה עכשיו מהקפיטול" הוא אומר ואני מופתעת "זה לא בשורות טובות. הם רוצים אותך שם" יש כמה שניות שקט לפני שאני מגיבה "מה זאת אומרת רוצים אותי שם? למה הם צריכים אותי? אני לא יכולה סתם ככה ללכת!" אני צועקת, כאילו שהוא אשם "אנני, חכי. אני אסביר" קולו שבדר"כ רגוע נשמע עכשיו קצת לחוץ "המשחק לא נגמר בניצחון, כמו שחשבת עד עכשיו. הקפיטול משתמש במנצחים בתור קלפים לשמח את אנשי הקפיטול. הם מנצלים כל מנצח לטובתם האישית, ולכן הם רוצים אותך בקפיטול, שתלכי ותשמחי שם כמה גברים..." את המשפט האחרון הוא אומר יותר בשקט "אבל..." אני מבולבלת, ראשי מסתחרר שאני מבינה את המשמעות של הדבר "לא, לא! אני לא אתן להם לשלוט לי בחיים! אני לא עוזבת את אבא שלי! לא מעניין אותי מה הקפיטול הדפוק הזה רוצה, שיקפוץ לי! מה הם כבר יכולים לעשות לי? הם כבר לקחו לי הכל..." אני צורחת לטלפון ומנתקת במהירות. את הכל הם לקחו לי, אבל הם לא יקחו לי את מי שאני.

*************************************************************************************************************************************

עוד פרק, כדי לא להשאיר אותכם במתח... :)

הכל קרה כל כך מהר- לפני שאני מספיקה להתאושש או להבין מה המשמעות של מה שאמרתי הדלת נפתחת במהירות. טורוק מגיע מתנשף " טיפשה, טיפשה!" הוא צועק לעברי "הם מצוטטים לשיחות שלנו, כשהם ישמ-" הוא לא מספיק לסיים את המשפט ושלושה אוכפי שקט פורצים לביתי. לבנים, קשוחים בלי שום הבעה בפנים. במקום לברוח ממה שהם עלולים לעשות לי אני מתרוממת במהירות, מנסה לחסום אותם בגופי אבל הם חזקים ממני ואני מושלכת לרצפה.אני מסתכלת עליהם מבולבלת, את מי הם רוצים אם לא אותי? ואז מחשבה איומה חודרת לראש. רק לא זה. רק לא שוב. הכל נראה כמו סרט רע- הם עולים במדרגות ואני רצה אחריהם בהסטריה , צורחת בכאב, מתחננת שיעצרו ויקשיבו לי, שלא יעשו את זה, שלא יהרסו לי את החיים. שלא ישאירו אותי לבד.היד שלי מושטת קדימה, מנסה לעצור את מה שהם עלולים לעשות. אני רצה בכל כוחי אבל אני לא מספיקה. וכמו במוות של טום, אני רואה איך הורסים את חיי לעיניי ואין לי שום דבר לעשות. אני חסרת אונים מול המציאות. הם נכנסים לתוך החדר של אבי ובלי רגע של מחשבה אוכף השקט הראשי מכוון אליו את נשקו. אני מספיקה לראות את עייני אבי לפני שהכל נגמר, נעוצות בי, מתחננות להגנה, לפרידה. נשמעת יריה שמהדהדת בכל חדרי הבית ואבי עוצם את עייניו בפעם האחרונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא